טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים – קוצים

"אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: מאי דכתיב על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה, על שדה איש עצל עברתי זה אחז, ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה, והנה עלה כלו קמשונים זה אמון, כסו פניו חרלים זה יהויקים, וגדר אבניו נהרסה זה צדקיהו, שנחרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין, קג ע"א).

נושא מרכזי: מהם החרולים?

ראו עוד במאמר "בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין" (פסחים, לט ע"א). לקריאה הקש/י כאן.

סכום חלקי של הצעות זיהוי לחרולים

שם עברי: סרפד               שם באנגלית: Nettle                      שם מדעי: Urtica

שם עברי: הגה מצוי          שם באנגלית: Camel Thorn           שם מדעי: Alhagi maurorum

שם עברי: קידה שעירה     שם באנגלית: Spiny Broom            שם מדעי: Calicotome villosa

שם עברי: מלוח קיפח       שם באנגלית: Shrubby Saltbush     שם מדעי: Atriplex halimus

שם עברי: קינרס סורי       שם באנגלית: Bermuda grass         שם מדעי: Cynara syriaca

נפתח בפרשנות הפסוק שהובא בשם רבי ירמיה בר אבא: "והנה עלה כלו קמשנים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה" (משלי, כ"ד ל"א). במפרשים המסורתיים אנו מוצאים שהקמשונים והחרולים הם מיני קוצים דבר המשתמע מכך שמדובר בצמחים הגדלים בשדות מוזנחים. רש"י פירש: "קמשונים – חוחים ... חרלים - גדולים מקמשונים והרי הם חדים כקוצים". ב"מצודת דוד": "כלו - על כל השדה עלה קוצים כי בעבור העצלות לא חרש כראוי לחתוך שרשי הקוצים לבל יגדלו". "מצודת ציון": "קמשונים חרולים - מיני קוצים כמו קמוש וחוח במבצריה (ישעיה לד) וכמו תחת חרול יספחו". ברוח פירוש זה אנו מוצאים במדרש תנחומא (ויקרא, ח א') המתאר את מפגש הנשמה והגוף לאחר המוות: "... וקשה עליה ראית הגוף נרקב ושהוא רמה ותולעה. ולמה הדבר דומה, לאדם שהיה לו בית נאה ונופל. מה הוא עושה. הולך ורואה אותו בכל יום שצומח בו קוצים, וכסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ... וכן הוא הרוח שוטט בכל העולם וחוזר לקבר".

רמז נוסף לזהות החרול ניתן למצוא בפסוק בצפניה (ב ט'): "לכן חי אני נאם ה' ... כי מואב כסדֹם תהיה ובני עמון כעמֹרה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גוי גויי ינחלום". מפירוש רש"י לפסוק זה ניתן להסיק שחרולים וקמשונים הם צמחים הגדלים באיזורי מלחות שוממים. המלבי"ם פירש: "... ממשק חרול שהחרולים גדלים במקום שמם, ושם יכרו מלח כמו בערי הככר יש גפרית ומלח שרפה כל ארצה, שארית עמי יבזום שיהיו גם כן לישראל".

יש שגזר את השם חרול מחרר במשמעות יבש, צחיח כפי שאנו מוצאים בפסוק בירמיהו (יז ו'): "ושכן חררים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב". נוכל אולי גם להסיק שמדובר בקוצים נוקשים או יבשים המשמיעים קולות כשהם מתחככים זה בזה: "... ממשק חרול השמעת קול חרולים הגדילים שם מאין עובר, והן נוקשין זו על זו ומשמיעות קול" (רש"י, צפניה, שם). באופן דומה פירש בעל "מצודת דוד": "ממשק חרול - תהיה מלאה מהשמעות קול חרולים כי שם יגדלו הרבה מאין עובר ומנשיבת הרוח מקישים זה בזה ומשמיעים קול".

פרט מבנה נוסף ניתן ללמוד מהפסוק באיוב (ל ז'): "בין שיחים ינהקו תחת חרול יספּחו". מפרש רש"י: "חרול יסופחו - אורשיא"ש בלע"ז (מ. קטן(1) תירגם Orries = סרפדים) היו נאספים כמו ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד)". ב"מצודת דוד" נאמר: "בין שיחים - בין האילנות יצעקו ויהמו כפראים בעבור הרעב, ותחת עצי הקוצים יתקבצו ויתאספו". מפסוק זה ניתן להסיק שהחרול הוא צמח גדול דיו שניתן להתאסף מתחתיו. לדעת ה"אלשיך" (איוב, שם) מדובר בצמח ראוי למאכל: "חרול הוא מין קוץ ודרדר הנאכל, שם יסופחו ויתחברו שם לאוכלו וכו'". דעתו עולה בקנה אחד עם דברי התוספתא (פסחים, ליברמן, ב כ"א): יוצאין במצה מתובלת, בין שנתבלה באלפס בין שנתבלה בקדירה. יוצאין בחררה, ובמצה ישנה, ובלבד שעשאה מתחלה לשום פסח. רבי יהודה בן בתירה אומר יוצאין בחזרת, ובחרול וכו'".

בין המפרשים והחוקרים אנו מוצאים הצעות רבות לזיהוי החרול אך מכלול המאפיינים המשתמע מפסוקי המקרא איננו מתאים במלואו לכולן. מפרשים רבים גזרו את השם חרול מלשון חרר – חרה שפירושם צרב. הם זיהו את את החרול עם צמח בעל עלים צורבים, הסרפד (תמונה 1), כפי שפירש רש"י. זיהוי זה בעייתי משום שהסרפד לא גדל במדבר אלא במקומות אשפה סמוך ליישובים ובצידי דרכים. יתר על כן, לא ניתן לשכב או להתאסף תחת צמח נמוך כסרפד.

תרגום יונתן לאיוב פירש "תחת היגי מתחברין". הצמח הגה או היגים זוהה על פי המסורת הסורית עם הצמחים מהסוג Alhagi. בארץ גדל ההגה המצוי (תמונות 2-3) שהוא צמח קוצני נפוץ מאד במלחות במישור החוף ובבקע ים המלח (ראו עוד במאמר "הדלה פשתן על גבי היגא" (בכורות, יז ע"א)). זיהוי זה בעייתי משום שהצמח חסר גזע ונמוך וענפיו הדוקרניים סמוכים לקרקע ולא ניתן לשכב מתחתיו. עובדה זו לא מתיישבת עם משמעות הפסוק "תחת חרול יספחו" ואף לא עם המדרש שזיהה את "אחד השיחים" במדבר "באר שבע" עם החרול: "... בן י"ז שנה היה ישמעאל בצאתו מבית אביו, ובזכות אברהם אבינו לא חסרו המים מן החמת, וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחר עבודה זרה של בית אביה, ומיד חסרו המים ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר להיות ישן עליו וכו'" (ילקוט שמעוני, וירא, רמז צ"ה).

עלינו להניח שההגה בספרות חז"ל איננו ההגה המצוי משום שהוא צמח שאפשר לנוח תחתיו. בתוספתא (עירובין, ליברמן, פ"ג הל' ט"ו) נאמר: "האומר שביתתי על גבי אילן על גבי חרוב על גבי הגה בתל גבוה עשרה טפחים לא יתר מבית סאתים וכו'". לענין כלאים נחשב ההגה כאילן: "אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שירק באילן וכו'" (תוספתא, כלאים, ליברמן, פ"א הל' י"ב). ניתן היה להשתמש בענפי ההגה כמחיצה: "... והא אמר מר: איזהו צנוע? הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום, ואף על גב דאוקימנא בכדרך, מיהו צניעותא בעי למעבד! דעבד ליה לתינוקות. אי נמי, דגדיר ליה בהיזמי והינגי"(2) (ברוב עדי הנוסח נכתב היגי) (עבודה זרה, מז ע"ב)".

לדעת י. פליקס תיאורי ההגה בספרות חז"ל מתאימים לשיח הקוצני קידה שעירה (תמונה 4) הנפוץ בשדות לא מועבדים בחבל הים תיכוני של הארץ. אמנם תפוצה בשדות מוזנחים מתאימה לאמור בפסוק במשלי אך אינה מתאימה לפסוק באיוב המתאר את החרול כצמח מדברי או ערבתי (ראו עוד במאמר "קידה לחוד, וקידה לבנה לחוד" (עירובין, לד ע"ב)).

בתרגום יונתן (צפניה, ב ט') אנו מוצאים: "בכן קים אנא אמר ה' צבאות אלהא דישראל ארי מוֹאב כסדום תהא ובני עמון כעמורה משמט מלוחין ומחפורין דמלח וצדו עד עלמא שארא דעמי יבזונונון ושאר שבטיא יחסנונון". זיהוי החרול עם המלוח מוזכר גם ב"הפלאה שבערכין" על ספר הערוך (אות המ"ם):

"מלח א' קידושין דף ס"ו. אבותינו היו אוכלין מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים והעלו מלוחים וכו'. פירוש ינאי המלך היה מבני חשמונאי וכשחזר מן המדבר הביא עמו ירקות ושמם מלוחים והן חרולין כדמתרגמינן ממשק חרול ומכרה מלח משמט חרול ומחפרין דמלח. אמר לחכמים: אבותינו כשעשו המשכן היו במדבר אוכלין מלוחים ועושין המשכן פירוש מלוח כדכתיב הקוטפים מלוח עלי שיח עכ"ל. ורש"י שם כתב שבלשון ארמי שמן קקו"לי" (כנראה שמו של המלוח בלעז" (תמונה 5). ראו במאמר "מערבין בפעפועין ובחלגלוגות" (עירובין, כח ע"א)). 

על פי הסבר זה נוכל לקשור בין הצמח חרול המוזכר בסוגייתנו והצמח חרחלין שנמנה בין המינים הראויים לשמש למצוות מרור: "תני בר קפרא; אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין" (פסחים, לט ע"א). גם בפירושים המובאים בספר השורשים של הרד"ק נימנו צמחים מרים הראויים למאכל: "... יש מפרשים כי הוא עשב דומה לקוצים אורטיג"ש בלע"ז (סרפד), ויש מפרשים שהוא הקוץ שמעמירין בפרח שלו הגבינה קרדו"ן בלע"ז". הקרדו"ן (Cardoon) הוא כנראה אחד ממיני הקנרס (ארטישוק) (Cynara cardunculus) (תמונה 6) ממשפחת המורכבים ששימש לגיבון גבינה. ייתכן והכוונה לצמחים נוספים ממשפחת המורכבים המתאימים לגיבון דוגמת הקרדה והגדילן וגם עליהם מתאימים לשמש כמרור(3).
 

תמונה 1. סרפד		תמונה 2. הגה - שיח

תמונה 3. הגה מצוי - פריחה		תמונה 4. קידה שעירה

תמונה 5. מלוח		תמונה 6. קנרס

(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) פירוש: ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: איזהו צנוע? הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום; ואף על גב דאוקימנא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בכדרך לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מיהו צניעותא בעי למעבד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע! ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא לתינוקות, שאינם נזהרים בכך. אי נמי [או גם כן], דגדיר ליה [שגודר אותו את המקום הזה] בהיזמי והינגי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום.
(3) ראו בהרחבה במאמרו של ז. עמר 'גיבון גבינה בפרחים', אמונת עיתך 117.

מקורות עיקריים:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי, הוצאת מסדה, רמת גן, 1976 (עמ' 224-2225).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 222-223).

לעיון נוסף: 

באתר "צמח השדה": הגה מצוי, קידה שעירה


 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.