טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין – מלפפון/מלון הקתא

 

"שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. תנו רבנן: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין; ואם תאמר: לקתה מדת הדין, דכי מיתפח האי גברא, לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל אלא דלי דוולא ושקיל אגרא! אי נמי אזיל בשליח ושקיל אגרא! מדת הדין לא לקתה, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו" (בבא קמא, פה ע"ב).

פירוש: שנינו במשנה: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ואם תאמר: לקתה בכך מדת הדין, ומסבירים: דכי מיתפח האי גברא, לאו אגרא [שכאשר מתרפא אדם זה, לא שכר] של שומר קישואין הוא שקיל [שלוקח], אלא דלי דוולא ושקיל אגרא [דולה דליים ומקבל שכר] מרובה יותר, אי נמי אזיל בשליח ושקיל אגרא [או גם כן הולך כשליח ונוטל שכר] או דברים חשובים יותר! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: מלון הקתא  שם באנגלית: Hairy Cucumber   שם מדעי:  Cucumis melo convar. adzhur

שם נרדף במקורות: קישות, קישוא   שמות בערבית: פאקוס


שם עברי: מלפפון           שם באנגלית: Cucumber           שם מדעי: Cucumis sativus

שם נרדף במקורות: קישות, קישוא? שמות בערבית: ח'יאר, קת'א שאמי


נושא מרכזי: מה ייחודו של שומר קישואים?

 

לנושאים נוספים העוסקים בקשואים - הקש\י כאן.

 

בספרות חז"ל אנו מוצאים שימוש במלאכות שונות כמציינות את ערכו של עבד או פועל וכחלופה לציון ערכו הממוני של יום עבודה. בסוגייתנו אנו מוצאים ש"שומר קישואים" מקביל בערכו ל"שכר המינימום" של ימינו. מאידך גיסא "נוקב מרגליות" (על מלאכה זו ראו במאמר "עבד נוקב מרגליות שלשים" (כתובות, מ ע"א)) מקביל אולי לעובד הייטק בכיר של ימינו. ניגוד בין שני סוגי מלאכות נוסף מובא בגמרא בכתובות (מ ע"א): "אמר ליה אביי: אי הכי, גבי עבד נמי יאמרו: עבד נוקב מרגליות שלשים, עבד עושה מעשה מחט שלשים?". מקטע הגמרא בו פתחנו מתקבל דירוג המשכורות הבא: "שומר קישואין" ומעליו "שואב מים"/"נער שליחויות". מלאכה מוזרה בעיני בני דורנו מוזכרת בגמרא בבבא מציעא (יב ע"ב): "רב פפא אמר: כגון ששכרו ללקט מציאות. והיכי דמי? דאקפי אגמא בכוורי"(1). בהמשך סוגייתנו אנו מוצאים שמלאכות שונות הותאמו לסוג הנזק הגופני שנגרם: "אמר רבא: קטע את ידו נותן לו דמי ידו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין; שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח; סימא את עינו נותן לו דמי עינו, ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים; חירשו נותן לו דמי כולו"(2). כמובן שאין בדברי רבא קריאה לניזק לעסוק במלאכות אלו אלא קביעת גובה סכום ה"שבת" שעל המזיק לשלם.

אחת מהמלאכות שנימנו בסוגיה היא "שומר קישואין". לאחרונה נשאלתי על ידי ידידי יואב שלוסברג מדוע דווקא "קישואין". אמנם ניזק שנשברה רגלו מוגבל לשמש כש"ג ("שומר הפתח") אך מדוע קטוע יד מוגבל לשמירה על קישואים? האם איננו יכול לשמור שדות, גינות או מטעים מכל סוג שהוא?

תנאי מקדים להתייחסות לשאלה זו הוא זיהוי הגידול החקלאי "קישואין". במאמר "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו" (בבא בתרא, קמג ע"א) הצגתי שתי אסכולות זיהוי ולשתיהן "קישוא" ו"מלפפון" מתייחסים למינים הנקראים בימינו בשמות מלון הקת'א ומלפפון אלא שהן חלוקות כיצד נקרא כל מין. מפרשי ארצות המזרח זיהו אותם כמלון הקת'א (תמונה 1) ואילו מפרשי ארצות אירופה זיהו את הקישוא כגידול הנקרא בימינו מלפפון (תמונה 2). שני מינים אלו קרובים מאד ובעלי מאפיינים דומים ונוכל להתייחס אליהם במשותף. לא בכדי חכמים התייחסו אליהם כמין משותף שהכלאתם מותרת: "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה, רבי יהודה אומר כלאים וכו'" (כלאים, פ"א מ"ב). מפרש הרמב"ם: הקישות, "אלקת'א". מלפפון, "אלכ'יאר". במשנה בתרומות (פ"ב מ"ו) נאמר: "... הקישות והמלפפון מין אחד ר' יהודה אומר שני מינין".

עיון בכתובים מלמד אותנו שלביטוי "שומר קישואין" יש רקע כבר במקרא ובספרות התנאים. ישעיהו (א ח') מקונן: "ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעִיר נצורה". המלונה מקבילה לסוכה ושתיהן משמשות את השומרים. לדעת רוב המפרשים מקור השם מלונה הוא בלינה כלומר היא משמשת ללינת השומר. בתוספתא (שבת, ליברמן, פי"ז הל' כ"ה) נאמר: "המשמר זרעים מפני עופות ומקשאות מפני חיה משמר כדרכו בשבת ובלבד שלא יספק ולא ירקד ולא יטפיח כדרך שעושה בחול". בתוספתא (בבא מציעא, ליברמן, פ"ח הל' ו') מסופר על כללי התנהגות של "שומר קישואין": "היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות לא יהא ממלא כריסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון". בבבבלי (פסחים, ו ע"ב) אנו מוצאים: "אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר"(3). בסוגיה זו נוספו גם מדלעות למקשאות לצורך בשמירה אולי בגלל הדמיון ביניהן (ראו במאמר "מאי מיעט? מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה. והלכתא: מגלח כדלעת" (סוטה, טז ע"א)).

המקורות התנאיים מחריפים את תמיהתנו על הצגת הקישואים כגידולים הזקוקים לשמירה יותר מאשר מינים אחרים. לענ"ד קיים צורך ייחודי בשמירה מוגברת וממושכת בקשואים (מלפפונים ומילון הקת'א) משום שהם חשופים לסכנת גניבה על ידי אדם ואכילה על ידי חיות בר יותר מאשר גידולים רבים אחרים. בניגוד לשאר הפירות והירקות שבהם עונת ההבשלה מוגדרת וקצרה יחסית הרי שקטיף המלפפונים מתפרש על פני כמה חודשים. למעשה בעלי המקשאות נוהגים לערוך קטיף של פירות מתאימים מדי יום. בכל ביקור במקשה נוכל לראות מלפפונים בגדלים שונים בצד פרחים (תמונות 2-3). ייתכן וכך נוכל להסביר את דברי הגמרא בעבודה זרה (יא ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים וכו'"(4). הביקור התדיר של החקלאי במקשה מסביר את פשרה של התוספתא באהלות (צוקרמאנדל, פי"ז הל' י'): "... וכן היה רבי יהודה אומר: שדה שאבד בה קבר אין ניטעת כל נטע ואין נזרעת כל זרע וחופרין בתוכו לירק ואין מקיימין בתוכה מלין וטובלין. ואין נוטעין בתוכה מקשאות ומדלעות כדי שלא להרגיל רגל אדם שם". הלכה זו בתוספתא קשה לפירוש ובמיוחד בגלל מחלוקת הגירסאות הקיימות בה. כתב "חסדי דוד":

"... ונחזור לדברי התוספתא, דמאי דמסיים ואין נוטעין בתוכה מקשאות וכו', לא ידענא אמאי אצטריך, דהא תנא לה רישא לא נטעת כל נטע ואין נזרעת כל זרע, ואפילו לקיים מילין אסור ומהיכא תיתי דמקשאות ומדלעות שרי דאיצטריך למימר? ובדוחק יש לפרש בדרך תברא מי ששנה זו לא שנה זו, רישא ריה"ו דאסר אפילו מילין וכיוצא וסיפא רבנן".

בהמשך דבריו מפרש "חסדי דוד" על פי גירסת הרמב"ם "נזרעת כל זרע וכו'". ניתן להציע על פי דברינו שאמנם לא היה מקום להתיר נטיעה במקשאות אך טעם איסורן שונה משאר הזרעים והוא כדי שלא "להרגיל רגל אדם שם".

הצורך בשמירה רבה יותר בקשואים איננה רק בגלל עונת ההנבה הממושכת אלא גם משום שבניגוד לגידולים אחרים המלפפונים ראויים למאכל גם בהיותם צעירים מאד (תמונה 4). מלפפונים בשלים מרים ואינם ראויים אך עד ההבשלה הם טעימים בכל גודל. אמנם, משיקולי כדאיות כלכלית, רצוי להניח למלפפונים לגדול אך הם נקטפים בעודם "בוסר". למאפיין זה ביטוי מפורש במשנה במעשרות (פ"א מ"א-מ"ד): "... ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול ... ובירק, הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות התפוחים והאתרוגין חייבים גדולים וקטנים וכו'".

צרוף שני המאפיינים שציינתי: ה"הבשלה" המדורגת של המלפפונים לאורך עונה ארוכה והאפשרות להנות מפרי טעים בכל גודל מזמינים הולכי על שתים ועל ארבע הגוזלים מפרי עמלו של החקלאי. ניתן לטעון שרק בקישואים קיים צורך להרחיק חומסים במשך תקופה ארוכה דיה כדי להצדיק מעמד מיוחד הנקרא "שומר קישואין". מכאן גם נובע הצורך להזהיר דווקא את "שומר הקישואין" שלא יאכל מערוגה אחת: "היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות לא יהא ממלא כריסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון" (תוספתא, בבא מציעא, שם). השומר המבלה תקופה ארוכה בשמירת מלפפונים עשוי להתפתות ולאכול במשך כל עונת ההנבה פירות גדולים וקטנים מערוגה אחת ולגרום לה נזק משמעותי. בגידולים אחרים הראויים לאכילה רק לאחר ההבשלה אכילת שומר מוגבלת לימים ספורים בלבד בסוף עונת הגידול. יתר על כן, בעת הקטיף השומר נמצא בחברת הקוטפים ואולי גם בעל הבית ומוגבל יותר באפשרויות האכילה.

 

תמונה 3. שיחי מלפפון      צילם: ירון אבוקרט – מו"פ דרום		תמונה 4. פרח מלפפון   השחלה בשלב זה היא כבר מלפפון קטן

 

---

(1) פירוש: רב פפא אמר: מה שאמרו בפועל שמציאתו לבעל הבית הרי זה בכגון ששכרו במיוחד ללקט מציאות. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה זה בדיוק] שישכרו אדם למציאת מציאות? ומשיבים: כגון דאקפי אגמא בכוורי [שהציף האגם את השדה בדגים] ואחר כך חזרו המים, ונשארו הדגים בשדה, ושוכר פועלים ללקט את הדגים הללו.
(2) פירוש: אמר רבא: קטע את ידו נותן לו דמי ידו כתשלום הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שמהלך סביב הקישואים ושומר אותם. אם שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח, לפי שאם הוא קטוע רגל אינו יכול לשמש כשומר קישואים, משום ששומר קישואים צריך ללכת מסביב לשדה כדי לשומרו. אם סימא את עינו נותן לו דמי עינו, ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו, נותן לו עבודה כטוחן בריחים, שגם עיוור יכול לעשות זאת (וראה שופטים טז, כא). אם חירשו נותן לו דמי כולו, משום שהוא נחשב אז כמי שאינו ראוי לכל מלאכה. 
(3) אמר רב יהודה אמר רב: הבודק את החמץ צריך שיבטל בלבו ובפיו את החמץ. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], אי נימא [אם תאמר] משום פירורין שלא מצא הא לא חשיבי [הרי אינם חשובים], ובטלים מעצמם. וכי תימא [ואם תאמר]: כיון דמינטר להו [שנשמרים הם] אגב ביתיה [המצאם בביתו] שחשובה לו שמירתו, הריהם חשיבי [חשובים] ואינם מתבטלים ממילא, והתניא [והרי שנינו בתוספתא] שאין הדבר כן, שאם הגיע הזמן של סופי תאנים שנגמרה עונת לקיטת התאנים, ואלה המצויות על העץ מעטות וגרועות עד שיש מקום לשער שבעל הבית מפקיר אותן, ואולם הוא עדיין משמר שדהו מפני ענבים שזו עונת הבציר שלהם. וכן אם הגיע זמן של סופי ענבים, ובעל השדה עדיין משמר שדהו מפני מקשאות (גידולי קישואים) ומפני מדלעות (גידולי דלעת), בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן על סופי תאנים וענבים אסורין לקחתם משום גזל, ואם אכלם ברשות חייבין להפריש עליהם מעשר, שדינם כשאר פירות העץ. ובזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין הם משום גזל ופטורין משום מעשר, שחשובים הם כהפקר ואין מעשרים על ההפקר. ומכאן נלמד שאם אדם אינו מחשיב דבר, גם אם הוא נשמר מאליו אגב דברים אחרים, אין הוא יכול להחשב כשלעצמו, והוא הדין אף לפירורים שבבית. 
(4) הסבר אחר ראו במאמר "שלא שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין" (ברכות, נז ע"ב).

 

 

מקורות עיקריים

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 140-143).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 113-114).

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)