טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי – תמר מצוי
"אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי? אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא" (בבא קמא, צב ע"ב).
פירוש: "ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין דבר זה שאומרים אנשים]: מטייל ואזיל [והולך] דיקלא בישא גבי קינא דשרכי [דקל רע אצל אילנות סרק], כלומר, איש רע הולך אצל אנשים שאינם הגונים? אמר ליה [לו]: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין [ושנינו אותו במשנתנו], ותנינא [ונשנה] בברייתא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: א. מהם "דיקלא בישא" ו"קינא דשרכי"?
ב. מדוע "מטייל" "דקל רע" אל עצי הסרק?
"קינא דשרכי"
נפתח בפענוח משמעות המילה "שרכי" ובעזרתה נוכל אולי להעריך את היתכנות הפירושים של המילה "קינא" הנסמכת לה. במסכת בבא בתרא (קלט ע"א) אנו מוצאים את המילה "שרכא" לעצמה: "אמר רבא: האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא, מאי דעבד עבד. והא אנן תנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים? מתניתין בשרכא. שרכא פשיטא? מהו דתימא ניחא להו דלא נינוול, קמ"ל גדולים ישאו קטנים"(1) בפירוש מילה זו רבה המבוכה המשתקפת מריבוי מסורות הפירוש. המסורות הרבות נובעות גם מריבוי הגרסאות של מילה זו במקורות. הרשב"ם פירש: "בשרכא - אדם בטל שאין להם ריוח בדבר". בתוספות אנו מוצאים:
"מתניתין בשרכא - בכל הספרים כתוב שרכא בריש ובערוך גרס שדכא בדלית, והוא לשון שקט כמו ותשקוט הארץ ומתרגמינן ושדיכת ארעא (שופטים ה) כלומר אדם בטל ושקט אינו עוסק בכלום, וכן יודע ציד איש שדה ומתרגמינן נחשדכן (בראשית כה) שהיה נח ושקט ובהחובל (ב"ק דף צב: ושם) מטייל ואזל דיקלא בישא לגבי קיני דשדכא".
ראב"י (בשיטת הקדמונים) מפרש באופן דומה ומוסיף מקור שלא הוזכר בתוס': "... וכן נמי שדכא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים שהיא זמורה גדולה ומרובה ששוכבת על הארץ". בשיטה מקובצת מובא פירוש ייחודי: "מתניתין בשרכא. יש מי שפירש בשרכא מלבוש של משי. עד כאן ממפרש לא נודע שמו". פירוש זה מובא בשם רבינו חננאל (בשיטת הקדמונים): "בשרכא. כלומר אם באין ללבוש מעזבון אביהם מן האמצע בגדי משי משובחין שאין דרכן ללבוש אין שומעין להן".
בשיטה מקובצת (בבא קמא, צב ע"ב) מובאים שני פירושים בשם "גאון" המבוססים על גרסאות נוספות: "גבי קינא דסרכי. כלומר אינו מצוי אלא במקום שיש דקלים רעים כמותו דמסרך בתרייהו. ואית דגרסי דסרקי כמו אילן סרק. ואית דגרסי דשרכי כלומר שהן בטלים".
במסכת עירובין (ק ע"ב) אנו מוצאים את המילה "שרכא" בהקשר שונה: "אמר רמי בר אבא אמר רב אסי: אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר ואץ ברגלים חוטא. תני חדא: מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך: אסור. לא קשיא; הא בלחים, הא ביבשים ... ואיבעית אימא: הא והא דסיים מסאניה, ולא קשיא: הא דאית ליה עוקצי, הא דלית ליה עוקצי. ואיבעית אימא: הא והא דאית ליה עוקצי, הא דאית ליה שרכא, הא דלית ליה שרכא וכו'"(2). מפרש רש"י: "שרכא - פתילה ארוכה שהעשב ארוך אסור".
מהו "קינא"?
"אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי". רש"י מפרש רש"י: "קינא דשרכי - אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק". תוספות פירשו:
"גבי קינא דשרכי - כלומר מקום הבטלנים, ופירש קינא היינו מקום כמו תלתא תאלי בחדא קינא דהכונס (לעיל דף נח:) וכן מפרש בסוכה (דף לב: ושם) תלתא טרפי בחד קינא במקום אחד שלשה עלין סמוכין זה על זה שכן דרך ההדסים ובקונטרס פירש שכל ג' עלים בקנה אחד ואם כן לא ימצא לעולם הדס כשר".
לסכום: רש"י מכנה "קינא" "אילן" ותוס' מכנה אותו "מקום". לרש"י "קינא דשרכי" הם אילנות בטלים ולתוס' "מקום הבטלנים". מהבדל זה בפירוש המילה "קינא" נובעת מחלוקת הלכתית לגבי הגדרת "הדס משולש":
"תלתא טרפי בחד קינא - שלשה עלין בקן אחד ויוצאין מתוך עוקץ אחד כדפירש בקונטרס וכן פירש תרי וחד שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים וחומרא גדולה הוא דאינו מצוי. ושמא בחד קינא מיקרי כשהם סמוכים ודבוקים זה בזה אף על פי שכל אחד בעוקצו (ומיהו) תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פרק הכונס (ב"ק דף נח:) שלשה דקלים בשורה אחת וכמו כן שלשה עלין [אינן] מעוקץ אחד (תוס', סוכה, לב ע"ב).
הדקל הרע המטייל לעצי סרק
מתוך השוואה לפתגמים עממיים אחרים שהובאו בגמרא (ראו למשל במאמר "גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה" (סנהדרין, קו ע"א)) נוכל להניח שגם לפתגם "מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי" יש רקע ריאלי. בניגוד לחלק ממאמרי חז"ל העשויים לכלול סודות או רמזים דוגמת האגדות של האמורא רבה בר בר חנה הרי המשפט "מנא הא מילתא דאמרי אינשי" מתייחס לאמיתות הידועות להמון העם ומתוך כך יש מקום לברר על מה הן מבוססות.
מתוך הפתגם משתמע ש"דיקלא בישא" גדל בסמוך ל"קינא דשרכי" ואם נאמץ את הקו המוביל במפרשים נוכל להבין שדקל רע כלומר דקל שמניב מעט פירות או פירות באיכות ירודה, גדל בקרבת עצי סרק. בלשון רש"י: "קינא דשרכי - אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל, כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק".
רמז לאופיו של "דיקלא בישא" נוכל לקבל מהגמרא בבבא בתרא (סט ע"ב): "אמר רב יהודה: האי מאן דמזבן ארעא לחבריה, צריך למכתב ליה: קני לך דיקלין ותאלין והוצין וציצין, ואף על גב דכי לא כתב ליה הכי קני, אפילו הכי שופרא דשטרא הוא ... אמר ליה: לבר מדיקלא פלניא חזינן, אי דיקלא טבא הוא שיורי שייריה, אי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך"(3). מפרש הרשב"ם: "ואי דיקלא בישא הוא - אף על פי שיש עדיין רעים ממנו אלא דקרו ליה אינשי להאי דיקלא בישא כגון דלא טעין קבא דאילו טעין קבא לאו דיקלא בישא הוא כדאמרינן בעלמא (לעיל בבא בתרא, כו ע"א) דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה".
אם נבין את הפתגם כפשוטו ובהקשר הריאלי שלו ברור לנו שדקלים אינם יכולים "לטייל". מיקומם בשטח הוא כתוצאה מנטיעה מכוונת או הפצת זרעים אקראית על ידי בעלי חיים(4). נקודה נוספת שיש לשים לב אליה שהפתגם מתייחס לדקל בודד ("דיקלא בישא") ולא למטע. לאור נתונים אלו מתעוררות שתי שאלות: א. כיצד ידע הנוטע שהדקל לא מניב ולכן נטע אותו בקרבת עצי הסרק? ב. אם אכן ידע הנוטע שהדקל רע מדוע שתל אותו?
בניגוד לעצי פרי אחרים הרי שהדקל לא ניתן להרכבה (בניגוד למשל לחרוב. ראו במאמר "ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה" (בבא בתרא, סט ע"א)) ולכן איכותו תלויה אך ורק באיכות ההרכב הגנטי שלו. ריבוי שתילים לנטיעה מתבצע על ידי חוטרים שנלקחים מצמח אם משובח שהתקבל במהלך דורות של סלקציה. מטענם הגנטי של החוטרים זהה לצמח האם. לעומת זאת בריבוי מזרעים (רבייה מינית) מתקבלת שונות רבה כאשר רוב הזריעים הם באיכות נחותה(5).
ייתכן אם כן שגרעין תמר שהגיע באקראי לחורשת עצי סרק נבט והפך לעץ בעל פירות נחותים בטעמם או בכמותם. הפצה של גרעיני דקלים על ידי ציפורים או מכרסמים מוכרת היטב באזורי הארץ השונים. הנביטה בסמוך לעצים בכלל ועצי סרק בפרט איננה יוצאת דופן. ציפורים הניזונות מהפרי נחות על עצים ומלשלשות את הזרעים למרגלותיהם(6). דקל הושינגטוניה למשל הפך להיות צמח פולש וניתן למצוא נבטים רבים שלו בפארקים וגינות נוי. מפי חנוך פלסר מקבוץ שדה אליהו שמעתי שנבטים של תמרים בכרמים ובמטע הרימונים מהווים מטרד משמעותי עבור החקלאים. כאמור, הנביטה אפשרית גם במטעים של עצי פרי אך שם עוקרים או כורתים את הפולשים (תמונה 1) ואילו ליד עצי סרק (תמונה 2) הם יכולים לשגשג ללא הפרעה. בעזרת מנגנון זה של הפצה ניתן להשיב לשתי השאלות שבהן פתחתי. אכן הדקל הרע לא ניטע במכוון אלא נבט מאליו מגרעין שהובל אל חורש עצי סרק. אין מדובר במטע אלא בעץ בודד שנבט במקום באקראי.
לאור האמור לעיל מקבלים דברי המהרש"א בחידושי אגדות משמעות נוספת שכנראה לא אליה התכוון:
"מטייל ואזיל דיקלא כו' דכתיב וילך עשו אל ישמעאל וגו'. הענין מבואר כי האדם עץ השדה הוא לישא פירות אם טובים אם רעים כדכתיב כי פרי מעלליהם יאכלו ויאכלו מפרי דרכם. והנה האיש אף אם לפי גזעו ושרשו הוא טוב כמו תולדתו של עשו שנולד מיצחק ורבקה בבטן אחד עם יעקב שהיו צדיקים. והוא נמשל לדיקלא בישא שגזעו גם כן ממין הטוב יותר מכל אילנות כדאמרינן פרק האשה שנפלו ואם הוא דקל ביש דהיינו שאינו נושא פירות כן היה עשו שהיה גזעו טוב כמו שכתוב והיה מגדל מעשים ופירות רעים הלך אל ישמעאל שלא היה גזעו ושרשו טוב כמו קינא דשרכי שהיה בן שפחה וכו'".
כאמור "דקל ביש" עשוי להתפתח גם מגרעין של תמר משובח כלומר "גזעו ממין הטוב".
תמונה 1. דקל כרות בכרם צילם: חנוך פלסר
תמונה 2. דקל שנבט מגרעין גדל בצמוד לפיקוס וזית
 |
|
 |
|
תמונה 3. פיקוס ש"חנק" תמר צילם: חנוך פלסר |
|
תמונה 4. |
(1) פירוש: גמרא ובקשר למה שנאמר במשנה, שהאחים הגדולים אינם מתפרנסים בכסות מחלק האחים הקטנים, אָמַר רָבָא: הַאי [אותו] גְּדוֹל אַחֵי [האחים] דִּלְבַשׁ וְאִיכַּסֵּי מִבֵּיתָא [שלובש ומתכסה מתוך רכוש הבית הכללי המשותף לכל האחים] מַאי דַּעֲבַד עֲבַד [מה שעשה עשה] ואין גובים ממנו לאחר מכן מה שלקח מן הירושה הכללית. ומקשים: וְהָא אֲנַן תְּנַן [והרי אנו שנינו במשנה]: אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִין עַל הַקְּטַנִּים! ומשיבים: מַתְנִיתִין בִּשְׁרָכָא [משנתנו מדברת באדם בטל], שכיון שאינו עוסק בענייני הבית אין הצדקה להלבישו מן הירושה הכללית. מה שאין כן בדברי רבא, גדול האחים עוסק בענייני כל המשפחה, ולכן ראוי לו שיתלבש כראוי לתועלת כל האחים. ותוהים: שְׁרָכָא, פְּשִׁיטָא [אדם בטל, פשוט] הדבר שאינו רשאי לקחת מהירושה, שהרי אין לאחיו כל הנאה מכך, ומדוע יתנו לו מהרכוש הכללי? ומשיבים: מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר]: נִיחָא לְהוּ [נוח להם] שלֹא נִינְוַול [יתנוול], ומשום כבודם רוצים שגם הוא יתלבש כהוגן, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] במשנה, שאינו יכול לדרוש זאת, ואם לקח מן הירושה הכללית יצטרך להחזיר לאחיו את חלקם.
(2) פירוש: אמר רמי בר אבא אמר רב אסי: אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא" (משלי יט, ב) שפעמים ההליכה עצמה חטא היא, שהרי יש חשש שיתלוש עשבים תוך כדי הליכה. ומעירים: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אסור. ומתרצים: לא קשיא [קשה] הא [זו] שאסור בלחים, שהוא תולשם ממקום חיותם ואסור משום קצירה. הא [זו] שמותר ביבשים, שכאילו כבר נתלשו ממקום חיותם ובהליכתו אינו אלא מסיטם ממקומם ... ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דסיים מסאניה [זה וזה מדובר כשנעל נעליו] ולא קשיא [קשה], הא [זה] שאסור דאית ליה עוקצי [כשיש לו לנעל עוקץ], קצה שיכולים העשבים להיאחז בו, והא [זה] דלית ליה עוקצי [שאין לו עוקץ]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה עוקצי [זה וזה שיש לו עוקץ] הא [זה] שאסור דאית ליה שרכא [שהעשב, יש לו ענפים נשרכים על הארץ], הא [זה] שמותר דלית ליה שרכא [שאין לו ענפים נשרכים על הארץ].
(3) פירוש: אמר רב יהודה: האי מאן דמזבן ארעא לחבריה [מי שמוכר קרקע לחבירו], צריך למכתב ליה [לכתוב לו]: "קני [קנה] לך דיקלין ותאלין והוצין וציצין [דקלים ותמרים וענפים ושתילים] ". ואף על גב דכי [ואף על פי שכאשר] לא כתב ליה הכי [לו כך] בכל זאת קני [קונה] את כולם, כפי שעולה ממשנתנו, שרק חרוב המורכב וסדן השקמה אינם נמכרים בכלל השדה, אפילו הכי [כך] שופרא דשטרא [יפוי השטר] הוא שכותב בבירור, כדי שלא יהיה מקום למחלוקת ... ועוד, אם אמר ליה [לו] המוכר שהוא מוכר לו את הקרקע לבר מדיקלא פלניא [חוץ מדקל פלוני] חזינן [רואים אנו], אי דיקלא טבא [אם דקל טוב] הוא שיורי שייריה [שיור שייר אותו] לעצמו, ולא מכרו בכלל השדה, אי דיקלא בישא [אם דקל רע] הוא כל שכן הנך [אלה האחרים].
(4) דוגמה יוצאת דופן אך מפורסמת היא הדקל שנבט מתמרים שהיו בכליו של אבשלום פיינברג ז"ל וצמח מעל קברו בחולות המדבר ליד רפיח.
(5) התופעה מוכרת לכל מי שניסה לגדל עץ מגרעינים שנותרו בצלחת לאחר אכילת הפרי. במהלך הרבייה המינית מתרחשת סגרגציה של הגנים הרלוונטיים לאיכות הפרי.
(6) הקשר בין הפצה על ידי צפורים ועצים עומד בבסיס העובדה שפירותיהם של צמחים מטפסים וטפילים בדרך כלל קטנים וצבעם אדום או שחור. גודל הפירות מותאם לגודל מקורי הציפורים והצבע לטווח הצבעים שהציפורים רואות.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
