טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
שלשה עורות הן: מצה וחיפה ודיפתרא – עיבוד עור לכתיבת סת"ם
"תא שמע, דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ. וכמה שיעורו? תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור בו משקולת קטנה. וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא. חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? כדתנן: עור כדי לעשות קמיע. דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט. קתני מיהת: כדי לצור בו משקולת קטנה. ואמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא! התם בבישולא" (שבת, עט ע"א).
פירוש: כדי לפתור את הבעיה ביחס לשיעור העור לענין איסור הוצאה בשבת אומרים, תא שמע [בוא ושמע] הלכה שאמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: שלשה עורות הן, כלומר שלושה שלבים יש בעיבוד העור, ובכל שלב הריהו נקרא בשם שונה; מצה, וחיפה, ודיפתרא. מצה כמשמעו במלת מצה, והוא עור דלא מליח [שאינו מלוח], ודלא [ושאינו] קמיח (מעובד בקמח), ודלא [ושאינו] עפיץ (מעובד בעפצים). וכמה שיעורו להוצאת שבת? תני [שנה] רב שמואל בר רב יהודה: שיהא בגודלו כדי שיוכלו לצור בו משקולת קטנה. וכמה גודלה של משקולת קטנה זו? אמר אביי: ריבעא דריבעא [רבע של רביעית] הנהוגה בפומבדיתא. חיפה, משמעו דמליח [שהוא מלוח] ולא [ואינו] קמיח ולא [ואינו] עפיץ. וכמה שיעורו להוצאת שבת? כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בו קמיע. דיפתרא הוא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ [שנמלח, שעובד בקמח, ולא בעפצים] וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט. קתני מיהת [מכל מקום למדנו] שעור לפני עיבודו שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה, ואמר אביי: ריבעא דריבעא [רבע של רביעית] הנהוגה בפומבדיתא, ואין זה כמידת העור המעובד שעושים ממנו קמיע! ומתרצים: התם [שם], בדברי הלכה זו מדובר בבישולא, בעור שלא עובד כדרכו אלא הונח להתייבש בחמה ואינו ראוי אלא לצור משקולת (ר"ח). אבל עור המעובד כדרכו שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בו קמיע (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חזיר הבית שם באנגלית: Pig שם מדעי: Sus domestica
שם נרדף במקורות: "דבר אחר" שמות בשפות אחרות: ערבית – ח'נזיר (خنزير)
הנושא המרכזי: מהו העור הכשר לכתיבת סת"ם
הגמרא במסכת שבת (קח ע"א) מונה את העורות הכשרים לכתיבת סת"ם: "תנו רבנן: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה, ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן. ונכרכות בשערן, ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן, ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן. וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? דכתיב: למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך וכו'". את עורות אלו יש לעבד באופן מסויים וקבוע לשמם (לשם מצוה) על מנת להכשירם לכתיבה: "ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו, אמר לו: ס"ת שכתבתי לפלוני, גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, אמר לו: ספר תורה ביד מי? אמר לו: ביד לוקח, אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ספר תורה"(1) (גיטין, נד ע"ב).
השלבים בעיבוד העור מתוארים בסוגייתנו אגב קביעת שמם של עורות שעובדו באופן חלקי. מסדר השמות ניתן לשער שהשלב הראשון הוא "מליח" ולאחריו "קמיח". השלב האחרון הוא "עפיץ". עור לפני תחילת העיבוד נקרא "מצה". "חיפה" הוא עור לאחר מליחתו. "דיפתרא" הוא עור שעבר גם מליחה וגם "קימוח" כלומר שהייה בתערובת קמח ומים אך עדיין לא עובד על ידי עפצים. מפרש רש"י: "עפיץ - מתקנין אותו בשחיקת עפצים, כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז, שקורין טנ"א". Tan הוא חומר המשמש לבירוס. רש"י לא מתאר את השימוש בעפצים אלא את החומר בו השתמשו במקומו שהיה אבקה שהוכנה על ידי שחיקת אלון הנקרא בלשון חז"ל גם ארז (ראו במאמר "עלה ארז ביניהן מהו" (בבא בתרא, פג ע"ב)).
למעשה כבר משלב ה"מליחה" העור נחשב מעובד. במשנה (שבת, פ"ז מ"ב) נאמר: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו וכו'". מפרש הרמב"ם: "והמולחו, המולח את העור. והמעבדו, המעבד את העור. והמוחקו, המעביר ממנו את השער. והמחתכו, המחתך את העור לפי מדה". הגמרא (שבת, עה ע"ב) מתקשה בכפילות המלאכות "המולחו והמעבד": "והמולחו והמעבדו. היינו מולח והיינו מעבד! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט"(2). כאמור כבר משעת המליחה העור נחשב מעובד אך עדיין לא ראוי לשימוש לכתיבת סת"ם. הדיפתרא אמנם ראויה לכתיבת גט אך לא ניתן להשתמש בה לכתיבת מגילה ותפילין. במשנה במגילה (פ"ב מ"ב) נאמר: "... היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו". הגמרא (מגילה, יט ע"א) מרחיבה: "דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ". הרמב"ם מפרש: "דפתרא, העור שלא נגמר עבודו".
על פי דברי הגמרא כולל עיבוד העור שלושה שלבים: בשלב הראשון העור נשטף והושרה במי מלח ("מליח"). ייתכן ותפקיד המלח היה למנוע את קילקול העור ואת שאיבת וסילוק שאריות נוזלי גוף הבהמה (דם ולימפה). השלב השני כלל את השריית העור בקמח שעורים שהחמיץ ("קמיח"). תפקיד שרייה זאת היה להתפיח את העור ולהרחיב את נקבוביותיו על מנת לייעל את השלב הבא. בשלב השלישי ("עפיץ") הושרה העור במי עפצים שתפקידם היה לשמר את העור ולהרחיב את נפחו (ראו עוד במאמר "מאה עפצי" (שבועות, מא ע"ב)). ניתן לשער שלא כל שלבי העיבוד נימנו בגמרא אלא רק החשובים שבהם או אולי אלו שהיה צורך לבצע אותם רק באופן מסויים. אין ספק שהעיבוד התחיל בניקוי העור משאריות בשר ושומן ובסופו עיצוב על ידי ייבוש ומתיחה על מסגרת. לייבוש קדם לעיתים שלב שבו קולפה השכבה העליונה של העור או שהוא פוצל לשתי שכבות שנקראו קלף ודוכסוסטוס. העור המעובד בשלמותו נקרא גוויל.
הראשונים חלקו בשאלה מהו הקלף ומהו הדוכסוסטוס שתוצאותיה הן מחלוקת לגבי סוגי העור הכשרים/מועדפים לכתיבת כתבי הקודש השונים. לשיטת התוס' (שבת, עט ע"ב) השכבה העליונה היא הקלף:
"קלף ודוכסוסטוס כו' - גויל הוא עור שלם אלא שהשירו השיער והיינו דאמר בריש בבא בתרא (דף ג.) גויל אבני דלא משפיין אלמא שאינו מתוקן קרי גויל וכשחולקין אותו לשנים אותו שכלפי שיער קרוי קלף וכלפי בשר הוא דוכסוסטוס. ואומר ר"ת דבלשון יון קורין לבשר סוסטוס ודוך פי' מקום כמו דוך פלן לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום בשר. וקלפים שלנו יש להן דין קלף וכותבין עליהן ס"ת תפילין ומזוזות לצד בשר ודלא כאומר שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפי שמגררין האומנין המתקנים אותן קליפתן העליונה ונשאר הדוכסוסטוס, דא"כ היאך כותבין עליהם תפילין דמסקינן הכא דתפילין דוקא על הקלף וי"מ דקלף ודוכסוסטוס אינם מעופצים וכו'".
ה"שולחן ערוך" (או"ח, הלכות תפילין סי' ל"ב ז') פוסק:
"הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה, פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס, ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס. וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד".
דעת הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פ"א הל' ו'-ז') וההולכים בעקבותיו הפוכה:
"שלש עורות הן: גויל וקלף ודוכסוסטוס, כיצד לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואח"כ מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, וזה הוא הנקרא גויל.
ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנין עושין עד שיהיו שני עורות, אחד דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר ועבדו אותו במלח ואח"כ בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, זה החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף".
גירסה זו בדברי הרמב"ם אינה נמצאת בדפוסים שלפנינו שבהם השכבה החיצונית נקראת קלף בדומה לשיטת התוס'. להסבר הדברים אצטט את דבריו של הרב בן ציון אוריאל במאמרו "זיהוי קלף התפילין":
["כן הוא הנוסח הנכון בלא ספק, כעדות הרמב"ם בתשובותיו (בשו"ת מהד' בלאו סי' קנג, קלט, רפט) וכעולה מדבריו בהל' שבת )יא,ו(, וכעדות כל כתבי היד המדויקים שבראשם הכת"י המוגה מכתי"ק של הרמב"ם החתום בחתימת ידו, ודלא כדפוסים וכל מי שכתב ברמב"ם להיפך, שיסוד נוסחתם היא משינוי מכוון שעשה מאן דהוא בכדי להתאים את שיטת הרמב"ם לשיטה הידועה לו. וכן הכריעו בכל המהדורות המדויקות. וראה את הערת מו"ר הרב יצחק שילת במקום במהדורתו 'רמב"ם מדויק'].
למחלוקת זו לגבי זיהוי הקלף והדוכסוסטוס יש נפק"מ משמעותית מאד לגבי אופן כתיבת סת"ם. אגב הדיון בדיני הוצאה בשבת (שבת, עט ע"ב) אנו לומדים מהן סוגי היריעות שבהן השתמשו בכתבים השונים: "תא שמע: הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוסטוס. קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער! למצוה ... רב דאמר כתנא דבי מנשה; דתנא דבי מנשה: כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה. כתבה מאי? אילימא מזוזה מזוזה אקלף מי כתבינן? אלא לאו תפילין. וליטעמיך, תפילין אגויל מי כתבינן? אלא כי תניא ההיא בספר תורה". רבים וטובים עסקו בנושא וראו את סקירתו המורחבת של הרב בן ציון אוריאל (שם). אסתפק בתיאור שכבות העור ששמותיהן הלקוחים משדה המדע מוזכרים רבות בחיבורים רבים:
העור הגולמי עשוי משלוש שכבות עיקריות (ראו בשרטוט על פי הספרות):
א. השכבה החיצונית הדקה יחסית היא האפידרמיס (עילית העור) (1) שאליה מחוברים השערות (פרווה), זקיקי השערות, בלוטות שומן וזיעה ועוד. הסיבים באפידרמיס עשויים מהחלבון קרטין ומחוברים זה לזה באופן הדוק על מנת לספק פני שטח גמישים. האפידרמיס עשוי משני רבדים. הרובד העליון הוא רובד קרני (2) (stratum corneum) של שכבות תאים קרניים מתים הנשחקים במשך הזמן ובמקומן מתגלות שכבות נוספות של תאים מתים המתרבדים על גבי התאים החיים שברובד הרירי התחתון הנקרא רובד יוצר (3) (stratum germinativum).
ב. מתחת לאפידרמיס נמצאת השכבה האמצעית התופסת את החלק העיקרי של עובי העור, ונקראת דרמיס (גלד) (4). הדרמיס קשה ועשוי רקמת חיבור מוצקה שבה יש סיבי קולגן גמישים. בשכבה זו עוברים עצבים המעבירים גירויי חום, קור, כאב, מגע ולחץ. בדרמיס עוברים גם כלי דם המזינים את השכבה העליונה החיצונית האפידרמיס. הדרמיס מורכב מצרורות של סיבים העשויים אף הם מסיבים זעירים של החלבון קולגן. הסיבים שזורים זה בזה ויוצרים "סבך" תלת מימדי. בין הסיבים מושקע החלבון גלובולין המשמש כחומר מילוט.
הדרמיס מתחלק לשתי תת-שכבות. השכבה העליונה היא השכבה הגבשושית (5) (papillary layer) ובה הסיבים צפופים יותר ומתחתה השכבה הרשתית (6) (reticular layer) ובה הסיבים פחות צפופים. השכבה הפטמתית נקראת כך משום שיש בה מספר רב של גבשושיות הפונות לאפידרמיס במיוחד באיזורים שיש בהם חיכוך או התבלות עור רבה.
ג. השכבה השלישית התחתונה נקראת תת-עור (7) ( fleshאוhypodermis ) ועשוייה רקמת חיבור שצבעה לבן. רקמה זו מכילה תאי שומן במספר המשתנה בין מינים ובין פרטים באוכלוסייה.
תעשיית העור משתמשת רק בדרמיס ובתהליך עיבוד העור מסולקים האפידרמיס והתת עור. בדרמיס עצמו קיימת הבחנה חשובה בין שתי שכבות: השכבה העליונה נקראת בשפת הבורסקאים Grain והיא נחשבת לחלק האיכותי של העור משום שהיא חזקה, עמידה לתלאות הזמן וערכה הכלכלי גבוה. איכותה נובעת מכך שהסיבים בשכבה זו צפופים יותר. השכבה התחתונה נקראת split ולצורך השימוש בה יש לחזקה בעזרת ציפוי ובמידה מסויימת ניתן להתייחס אליה כעור מזויף. לעיתים משתמשים בדרמיס השלם ללא פיצול השכבות ומאידך גיסא לעיתים מפצלים את ה – split לתת שכבות. השכבות מופרדות זו מזו בשיטות שונות ובימינו התהליך מתבצע בעזרת מכונות ייעודיות. מלכתחילה חשבתי שהקלף והדוכסוסטוס מקבילים לשתי שכבות הדרמיס אך מקריאת מאמרו של הרב אוריאל למדתי שהשכבה העליונה היא האפידרמיס ואילו הדרמיס נחשב לשכבה אחת (קלף או דוכסוסטוס). מסתבר שלמרות דקותו האפידרמיס חזק די הצורך על מנת לשמש כיריעה לכתיבת פרשיות תפילין. לדעתו בשו"ע מובאת אפשרות להשתמש גם בשכבה הפטמתית כקלף על ידי גירוד השכבה העמוקה יותר.
לדעת הרב אוריאל היריעות השונות נבחרו על פי התאמתן למטרות להן נועדו. האפידרמיס הדק מתאים במיוחד לצורך כתיבת פרשיות תפילין. רק לקלף דק יש די מקום בתוך התאים הקטנים בקציצה. תאים אלו סגורים ומגינים היטב על הפרשיות הדקיקות. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים על השימוש באפידרמיס כקלף לכתיבת תפילין. מתוך גישה זו ניתן להבין גם מדוע נבחר הדרמיס לכתיבת מזוזה. היא אינה נתפרת ואין מטלטלים אותה וממילא היא אינה צריכה עור העבה ביותר כספר תורה. בנוסף לכך, היא אינה נקראת תמיד בכדי להצדיק את כתיבתה על הצד היפה של פני הגוויל כספר תורה, ולכן ניתן להסתפק עבורה בדוכסוסטוס, כלומר בדרמיס, ואין הכרח לכותבה על הגוויל. ומאידך, כיוון שאין צורך להכניסה לתאי הקציצה אין טעם לטרוח ולכותבה על האפידרמיס העדין וההנקרע בקלות יחסית. הוא מלא בחורי השיער העובר דרכו, ולכן עדיף לכתוב מזוזה על הדרמיס העבה. ברוח זו כתב המאירי (שבת, פא ע"א):
"ונמצא לפי שיטתנו התפלין הואיל ואין צריכין שרטוט דיין בקלף ועוד מפני שהם נגללים לכמה כפלים כעגול ספר תורה בחתיכות דקות ועומד בבית צר וקצר והקלף נוח לכך שהוא דק. והמזוזה מתוך שצריכה שרטוט צריכה מקום חזק אין צריך לדחוק בה כל כך שיש לשיטותיה מספר כ"ב ומונחת בתיק ארוך וראוי לה דוכסוסטוס שהוא עבה וכן עיקר וכו'".
חתך בעור עבה של יונק מקור: US-Gov
(1) פירוש: ועוד מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' אבהו, אמר ליה [לו]: ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, אמר ליה [לו] ר' אבהו: ספר תורה ביד מי? אמר ליה [לו]: ביד לוקח, אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך שהודית שהספר פסול, אתה נאמן להפסיד ספר תורה.
(2) בין המלאכות שנמנו במשנה ישנן גם אלה הקשורות לעיבוד העור, וכגון המולחו והמעבדו. ושואלים: היינו [זוהי] מלאכת מולח והיינו [וזוהי] בדיוק מלאכת מעבד! ששתי המלאכות הללו הן בעצם מלאכה אחת. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפיק חד מינייהו ועייל [הוצא אחד מהם והכנס] במקומו שירטוט. שלדעתם יש למנות את מלאכת השרטוט, עשיית סימנים בעור, במנין שלושים ותשע המלאכות, במקום אחד משני אלה.
לעיון נוסף:
י. י. ליפשיץ, 'עיבוד הקלף לספרי תורה, תפילין ומזוזות בידי יהודים באשכנז בימי הביניים'. המרכז האקדמי שלם.
הרב י. שרז, 'יותר מסת"ם'.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
