|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים – אלון מצוי
"תנא: צרעה לא עברה עמהם. ולא? והא כתיב: ושלחתי את הצרעה לפניך? אמר רבי שמעון בן לקיש: על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת וגו'" (סוטה, לו ע"א).
שם עברי: אלון מצוי שם באנגלית: Palestine Oak שם מדעי: Quercus calliprinos
שמות בשפות אחרות: ערבית - סינדיאן, בַּלוּט
הנושא המרכזי: האלון במקרא ובספרות חז"ל
אלון מצוי (תמונות 1-3) הוא העץ השכיח ביותר בצמחיית הבר של ארץ-ישראל (1) ועדויות שונות רומזות כי הוא היה נפוץ אף יותר עד לכריתת חורשים לצורכי הסקת קטרי רכבת בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובירוא יערות לצורכי התיישבות. בין הגורמים לתפוצתו הרבה היא יכולתו להתחדש אחרי כריתה או שריפה או רעיית-יתר, אך אז הוא גדל אז בצורת שיח נמוך סבוך רב-גזעים. עליו אינם טעימים לחך הצאן והבקר ולכן הוא נאכל רק בשעת הדחק כשאין מזון אחר. תפוצתו העולמית מזרח ים-תיכונית והוא מהווה מרכיב חשוב של החורש הים-תיכוני בהרי הגליל, הגולן, הכרמל, השומרון ויהודה. תפוצתו הרבה ומאפייניו מחזקים את ההשערה שהשם "אלון" המוזכר במקרא מתייחס בעיקר לאלון המצוי אך גם למינים אלון התולע ואלון התבור (על ההבדלים ביניהם ראו ב"הרחבה"). בספרות חז"ל התייחד לאלון התולע שם נפרד והוא נקרא "מילין" או "מילת". לעיתים ניתן לנסות לזהות את המין על פי ההקשר בו הוא מופיע וההבדלים בתפוצת המינים. זיהוי "אלוני הבשן" תלוי באופן בו מזוהה אזור הבשן ומפת התפוצה של מיני האלון. זיהוי העצים בפסוק "כאלה וכאלון אשר בשלכת" (ישעיהו, ו י"ג) תלוי בפרשנות המילה "שלכת" (ראו ב"הרחבה"). מהממצא הבוטני ארכיאולוגי עולה שהאלון המצוי מהווה כמחצית מכלל דגימות העץ באתרים רבים בכל התקופות ההיסטוריות של הארץ. נמצאו גם שרידים של אלון תבור ואלון תולע אך בכמות קטנה. רוב מוחלט של העצים המקודשים בארץ הם האלונים.
תרגום השבעים מתרגם את את השם "אלון" בפסוק "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה וכו'" (הושע, ד י"ג) balanos ואילו בפסוק: "וְאָנכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסן הוּא כָּאַלּוֹנִים וכו'" (הושע, ד י"ג) כתב druns. שני שמות יווניים אלו מתייחסים לסוג אלון. הוולגטה מתרגם quercus. התרגומים הארמיים מתרגמים בלוטא. בלוט או בלוטא הוא השם הארמי, הסורי והערבי של האלון. בעמוס (שם) מתרגם יונתן: "וַאֲנָא שֵׁיצֵיתִי יַת אֱמוֹרָהָא מִן קֳדָמֵיהוֹן דִכְרוּם אֲרָזִין רוֹמֵיהּ, וַחֲסִין הוּא כִּבְלוּטִין וכו'". בחלק מהאזכורים של האלון מפרשים התרגומים הארמיים "מישור" כמו למשל בפסוק "וַתָּמָת דְּברָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וכו'" (בראשית, לה ח'). כאן אנו מוצאים בתרגום המיוחס ליונתן: "וּמִיתַת דְבוֹרָה פִּידְגוּגְתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִן לְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁיפּוּלֵי מֵישְׁרָא וכו'". לדעת החוקרים תרגום זה נועד להרחיק מאבות האומה את הפן האלילי של עבודה לעצים מקודשים (להלן ארחיב בנושא זה). אבן ג'נאח (שורש "אלן") כתב: "תחת אלון ולבנה, אלונים מבשן ... והוא הנקרא בלשון ערבי בלוט וכן תרגם בו המתרגם בלוטין ממתנן ותרגם בכאלה וכאלון כבוטמא וכבלוטא". רש"י מפרש: "כאלונים - קיישנ"ש (chesnes) בלע"ז", מילה שפירושה בצרפתית עתיקה "אלונים"(2) . מצודת ציון (שם) פירש: "כאלונים - שם אילן החזק ביותר". בהתבסס על פסוק זה ניתן לשער ש"החסון" המוזכר בישעיהו (א ל"א) הוא שם נרדף לאלון: "וְהָיָה הֶחָסן לִנְערֶת וּפעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה".
מאפייני ה"אלון"לעצת האלון הקשה והצפופה היו שימושים רבים כמו למשל הפקת קורות לבנייה, בניית רהיטים וגילוף. על גילוף פסילים אנו קוראים בספר ישעיהו (מד י"ד): "לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל". משוטי האוניות של בני צור הוכנו מעצי אלון: "אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן וכו'" (יחזקאל, כז ו'). העצה הקשה התאימה להכנת השיפוד של קרבן הפסח ולכן מובאת בגמרא בפסחים (עד ע"א) הצעה (שלבסוף נדחתה, ראו להלן) להכין אותו מעץ אלון.
האלון סימל חוזק ועוצמה כפי שאנו מוצאים בעמוס (ב ט'): "וְאָנכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת". מתרגם יונתן: "וַאֲנָא שֵׁיצֵיתִי יַת אֱמוֹרָהָא מִן קֳדָמֵיהוֹן דִכְרוּם אֲרָזִין רוֹמֵיהּ, וַחֲסִין הוּא כִּבְלוּטִין וכו'". באופן זה מתרגמים גם תרגום השבעים והפשיטתא. בלוט או בלוטא הוא השם הארמי, הסורי והערבי של האלון. רש"י מפרש: "כאלונים - קיישנ"ש (chesnes) בלע"ז", מילה שפירושה בצרפתית עתיקה "אלונים"(2). מצודת ציון (שם) פירש: "כאלונים - שם אילן החזק ביותר". בהתבסס על פסוק זה ניתן לשער ש"החסון" המוזכר בישעיהו (א ל"א) הוא שם נרדף לאלון: "וְהָיָה הֶחָסן לִנְערֶת וּפעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה".
האלון כעץ גדול וחזק מופיע בפסוקים נוספים יחד עם הארז: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן" (ישעיהו, ב י"ג). "הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר" (זכריה, יא ב'). הגודל המרשים של האלון הפך אותו כמוקד פולחן לעבודה זרה: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ וכו'" (הושע, ד י"ג). גם בימינו ניתן למצוא אלונים גדולים בעלי מעמד מקודש בקרב עמים יושבי הארץ. למשל, ה"אלון הבודד" שסימל את הכמיהה לחזרה לגוש עציון (תמונות 1-2) שגילו מוערך בכ- 700 שנה שרד, למרות הכריתה המסיבית של החורש מסביבו, בזכות היותו מקודש לערביי הסביבה.
האלונים כנ.צ.ה"אלון הבודד" שימש כנקודת כינוס של תושבי גוש עציון עד נפילתו ערב מלחמת השחרור. תחת השלטון הטורקי ובתקופת המנדט שימש העץ כנקודת ציון לגבול בין מחוז בית לחם וחברון. עובדה זו רומזת על האפשרות שגם בתקופת המקרא שימשו עצי אלון מסויימים כ"נקודות ציון" (נ.צ). למשל: "וַתָּמָת דְּברָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית, לה ח'). בתרגום ירושלמי (שם) אנו מוצאים: "וּמִיתַת דְבוֹרָה מַרְבְּיָיתָא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל תְּחוֹת בְּלוּטָה וּקְרָא שְׁמֵיהּ בְּלוֹט בְּכוּתָא".
קיימות דוגמאות רבות נוספות לשמות מקומות הכוללים את השם "אֵלון". בסוגייה בסוטה (לב ע"א) אנו לומדים על "אלון מורה" כנקודת ציון לאיתור שכם: "וַיַּעֲבר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית, יב ו'). "וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (שופטים, ט ו') ועוד דוגמאות רבות. פירושן של דוגמאות אלו נתון למחלוקת קדומה שנסבה סביב משמעות השם "אֵלון" בניגוד ל"אַלון" או "אלונים" שלגביהם קיימת הסכמה שהכוונה לעץ או קבוצת עצים (3). אסכולה אחת, הכוללת חלק מהתרגומים הארמיים, המדרש ורבים מבין המפרשים המסורתיים מפרשת את השם "אֵלון" כ"מישור". למשל אונקלוס בפירושו לביטוי "אלון מורה" המובא בסוגייה בסוטה (שם): "ועבר אברם בארעא עד אתר שכם עד מישר מורה וכנענאה בכן בארעא" (אונקלוס, בראשית, יב ו'). מן העבר השני עומדים תרגום השבעים, הפשיטתא ובאופן מסוים גם היירונימוס בוולגטה, ושותפים להם המחקרים המודרניים, הסבורים שגם "אֵלון" הוא עץ או עצים. הרמב"ן שילב בין הפירושים אך גם מדבריו משתמע שמקור השמות הכוללים בתוכם "אלון" הוא אכן בעץ האלון:
לפחות בחלק מהאזכורים ההקשר תומך בזיהוי האלון כעץ. בסדרת נקודות הציון שנתן שמואל לשאול בדרכו לקראת משיחתו למלך מופיע גם "אלון התבור": "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עלִים אֶל הָאֱלהִים בֵּית אֵל אֶחָד נשֵׂא שְׁלשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נשֵׂא שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נשֵׂא נֵבֶל יָיִן" (שמואל א', י ג'). גם בפסוק זה מפרש רש"י: "אילון תבור - מישר תבור". על רקע ההנחיות המדוייקות המופיעות בפסוקים המתארים את מסלול ההליכה סביר יותר ש"אלון תבור" הוא נקודה ספציפית ולא שטח רחב ידים כ"מישור". באופן זה קשה שלא להתייחס ל"אלון" שתחתיו נקברה מינקת דבורה ("ותָּמָת דְּברָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וכו'") שלא כנקודת ציון מדוייקת. י. אליצור סובר כדעה הראשונה אולם מתוך דבריו בחרתי לצטט דווקא אחד מהטיעונים שעליהם הוא חלוק:
האלון הוא שמו של מישור שבתוכו עץ אלוןלאחר שהצגתי את שתי הפרשנויות של השם "אלון" כסותרות זו את זו הציע לפני הרב משה הלל דרך שלישית לפירוש המשלבת בתוכה את שתי הגישות. אציג את דבריו בלשונו ולאחריהם שלוש הערות:
א. אין זה נדיר למצוא מחלוקות מן הקצה אל הקצה בין מסורות זיהוי. אחת מהן, לדוגמה, היא המחלוקת לגבי זהות הצרעה בין הסוברים שהיא שם מחלה לסוברים שמדובר בחרק ארסי (ראו כאן "ושלחתי את הצרעה לפניך"). ב. האלונים הם עץ הבר הנפוץ ביותר בבמת ההר וכמובן לא היה צורך לנטוע אותו. בעת הכנת קרקע לחקלאות או לבניית ישובים כרתו את עצי החורש בהם מיני האלון והאלה הא"י. הדבר נאמר בדברי יהושע לשבטי אפרים ומנשה (יהושע, יז י"ח): "כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תּצְאתָיו כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא". לענ"ד עצים מפותחים ומפורסמים הם עצים שמסיבות שונות (קדושה, צורך בצל בצידי דרכים או מקומות התכנסות) לא נגדעו.
כתגובה להערה זו הוסיף הרב מ. הלל:
בהמשך לדברים שהובאו בשם א. שמידע ברצוני להעיר שאמנם אני מסכים עם דעתו שהעצים העתיקים טופחו על ידי האדם אך בניגוד לדבריו אני סבור שהם לא ניטעו אלא מהווים שריד ליער קדום. כראיה ניתן להצביע על העובדה, שבדרך כלל, עצים אלו הם ממין זהה למין הנפוץ בסביבתם הטבעית הקרובה. אם אכן האדם נטע את עצים אלו ניתן היה לצפות למצוא גם מינים אחרים. יתר על כן, לא מצאנו במקורות שום רמז לנטיעת עצי סרק.
ג. לאור ההצעה שמישורים נקראו על שם האלונים המפורסמים הגדלים בתוכם מתעורר קושי מדוע אין אנו מוצאים מישורים הנקראים על שם מיני עצים מקודשים גדולים אחרים כמו למשל עצי אלה א"י ואלה אטלנטית, עצי זית ושקמה (ראו דוגמאות במצגת "סיפורי בדים" של ד"ר עוזי פז. לצפייה לחץ כאן).
האלון בספרות חז"להתלמוד הירושלמי (וילנא, כתובות פ"ז) מונה את האלון בין מיני הארזים כלומר מינים של עצי סרק גדולים: "ארבעה ועשרים מיני ארזים הן ומכולן לא פירש הכתוב אלא שבע בלבד ... אלונים בלוטים, ערמונים דולבי, אלמוגים אלוים". בבבלי (ראש השנה, כג ע"א) הגרסה שונה: "כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים, אלמוגין. אלונים - בוטמי, אלמונים - בלוטי, אלמוגין – כסיתא וכו'". מתוך השוואה למקורות נוספים הסיק ע. לעף שחל כאן שיבוש ויש לגרוס "אלונים – בלוטי". מקור השם הארמי בלוט הוא בזרע האלון הבולט מתוך ספלול. ייתכן ולכך התכוונה הברייתא (מנחות, סג ע"א): "... ובית הלל אומרים: כלי היה במקדש ומרחשת שמה, ודומה כמין כלבוס עמוק, וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים וכו'" (ראו במאמר "דומה כמין תפוחי הברתים, וכמין בלוטי היוונים"). הספלולים שנקראו אף הם "אלון" שימשו כמשחק ילדים: "... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא וכו'" (כלים, פי"ז מט"ו). כלים אלו היו ברי קיימא ("שהוא של מעמד") וייתכן וגם מבוגרים השתמשו בהם ככף מאזנים: "העושה כלים מדבר שהוא של מעמד טמא מדבר שאינו של מעמד טהור ... הרמון והאלון והאגוזין שחקקום תינוקת למוד בהן את העפר או שהתקינן לכף מאזנים טמאות" (תוספתא, כלים, בבא מציעא, פ"ז הלכה ז').
אנו פוגשים את האלון כאחד העצים שיש שאסרו אותם לשימוש לעצי המערכה: "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל זית ושל גפן רבי אלעזר מוסיף חמשה עצים פסולין: אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלן ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין. אבל באלו רגילין במדבריות של תאנה ושל עץ שמן ושל אגוז" (תוספתא, מנחות, צוקרמאנדל, פ"ט הלכה י"ד). בגמרא בתמיד (כט ע"ב) מובאת מחלוקת בטעם האיסור: "רב פפא אמר: משום דקטרי, רב אחא בר יעקב אמר: משום ישוב דארץ ישראל". הנימוק "משום דקטרי" עשוי להתפרש מפני שהוא מעלה עשן ("קוטרא") או מפני שיש בו קשרים ("קיטרי") במקום ההסתעפויות המונעים שריפה מושלמת משום שבמקומות אלו העץ קשה. הגמרא בפסחים (עד ע"א) מנמקת את הסיבה מדוע אין משתמשים בשיפוד של אלון לצורך קרבן הפסח כדברי רב פפא: "וניתי של אלון של חרוב ושל שקמה? איידי דאית ביה קיטרי מפיק מיא. של רמון נמי אית ביה קיטרי? שיעי קיטרי. ואיבעית אימא: בנבגא בר שתא, דלית ביה קיטרי"(4). מפרש רש"י: "איידי דאית בהו קיטרי - ובעי למישעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין, והוה ליה פסח מבושל".
|
![]() |
![]() |
|
| תמונה 3. אלון מצוי - בלוטים | תמונה 4. אלון תבור - בלוט |
| |
|
|
| תמונה 5. אלון תולע - בלוט | תמונה 6. עלים של אלון מצוי ואלון תולע |
(1) על אלון התולע ראו במאמר "ולא פרעתיך מאה עפצי" ובמאמר "וחמש מלתראות של מילת היו על גביו". על אלון השעם ראו במאמר " מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים".
(2) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" בפסחים (עד ע"א) מביא רש"י את צורת היחיד: "אלון - יושנ"א (jesne), שהוא קשה".
(3) ראו סקירה מקיפה במאמרו של י. אליצור, "אלון – מישר – Aulon", אשל באר שבע ח ("קול ליעקב" לכבוד י' בן טולילה), באר שבע תשס"ג, 1-11. לקריאה לחץ כאן. תודה לרב ד"ר חנוך גמליאל על ההפנייה למקור זה.
(4) פירוש: ושואלים: וְנֵיתֵי [ונביא] שפוד שֶׁל תְּאֵנָה? ומשיבים: אַיְּידֵי דִּמְחַלְחֵל, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שהוא חלול ויש לו מוח מבפנים, מוציא מים] וַהֲוָה לֵיהּ [והרי הוא] כִּמְבוּשָּׁל. ושואלים: וְנֵיתֵי [ונביא] שֶׁל אַלּוֹן, או שֶׁל חָרוּב, או שֶׁל שִׁקְמָה שהם קשים ואין בהם מוח? ועונים: כל אחד מאלה, אַיְּידֵי דְּאִית בֵּיהּ קִיטְרֵי, מַפִּיק מַיָּא [מתוך שיש בו קשרים, מוציא מים]. שהן אותן הבליטות שבענף ומקומות ההסתעפות שבענפים, וכיון שצריך לחתוך ולישר את הענף, יוצאים בשעת הצלייה מים ממקום החיתוך, והרי הוא כמבושל. ומקשים: שֶׁל רִמּוֹן נַמִי אִית בֵּיהּ קִיטְרֵי [גם כן יש בו קשרים]? ומשיבים: שִׁיעֵי קִיטְרֵי [חלקים קשריו] ואין צורך לישרם בסכין כדי להשתמש בענף, וממילא אין המים יוצאים משם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּנִבְגָּא בַּר שַׁתָּא, דְּלֵית בֵּיהּ קִיטְרֵי [ואם תרצה אמור שמדובר בענף בן שנתו, שעדיין אין בו קשרים] שלא נסתעף עדיין.
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 25-29).
נ. הראובני, שיח ועץ במורשת ישראל,
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 81-83.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (141-148).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורת צמחי המשנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, בר אילן, תשע"ג (עמ' 56-57).
א. דפני, 'על שמות האלון ופתגמיו'.
באתר "צמח השדה": "אלון מצוי", "אלון תבור", "אלון תולע".
לריכוז המאמרים העוסקים במיני ה"ארזים" לחצו כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.