טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

לבר מתבשיל דליפתא – לפת  
 

"אמר רב נחמן: מצטמק ויפה לו אסור, מצטמק ורע לו מותר. כללא דמלתא: כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו, לבר מתבשיל דליפתא, דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא, אבל לית ביה בשרא מצטמק ורע לו הוא" (שבת, לז ע"ב).

פירוש: אמר רב נחמן: כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו אסור להשהות, מצטמק ורע לו מותר. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל תבשיל דאית ביה מיחא [שיש בו קמח] הריהו מצטמק ורע לו, לבר [חוץ] מתבשיל דליפתא [של לפת] דאף על גב דאית ביה מיחא [שאף על פי שיש בו קמח] מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שיש בו בשר], אבל כאשר לית ביה בשרא [אין בו בשר] מצטמק ורע לו הוא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: לפת   שם באנגלית: Turnip   שם מדעי: Brassica rapa

שם במקורות: ליפתא   שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם 


נושא מרכזי: מהי ההצטמקות בבישול (על קצה המזלג)?

לנושאים נוספים העוסקים בלפת - הקש/י כאן. 

נאמר בתוספתא (שבת, ליברמן, פ"ב י"ד): "השכח תבשיל על גבי כירה וקדש עליו היום בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. במי דברים אמורים בתבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן, אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן הרי אילו מותרין. רבי יהודה אומר חמין שהוחמו כל צרכן הרי אילו מותרין מפני שרע להם. אבל תבשיל שבשל כל צרכו כל המצטמק ויפה לו כגון כרוב ופול ובשר טרוף אסור, וכל המצטמק ורע לו מותר". מפרש רש"י (שבת, לז ע"ב): "מצטמק - מתמעט וכויץ (ד"ר מ. קטן: "רישטריינ"ט" (restreint) = מתכווץ, מצטמצם) לשון שדים צומקין (הושע ט), כמו שאתה אומר בלשון צווי נצטוה, ובלשון צדק נצטדק, וכן כל תיבה שראש יסודה צד"י, כשהיא מתפעלת - נותן ט' אחר צד"י". בפרושו של הפועל "מצטמק" דנו בעיקר האחרונים (ראו סקירה בפורום "אוצר החכמה" כאן) כאשר ציר הדיון הוא האם "מצטמק" הוא מתכווץ או מתייבש. בין כך ובין כך ברור שהדרך העדיפה לאכול כרוב היא על ידי בישול הגורם להצטמקותו (או התייבשותו) כתוצאה מאיבוד נוזלים(1).

לענ"ד שני התהליכים (התכווצות והתייבשות) קשורים זה לזה משום שאיבוד נוזלים מרקמה חיה גורם גם להצטמקותה. בגמרא בחולין (קכז ע"ב) אנו לומדים על "הצטמקות" שעשויה להתרחש גם ללא בישול: "... והתולש מהן בשבת חייב חטאת; לימא מסייע ליה: ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן מטמאין טומאת אוכלין, קצצן ויבשן סלקא דעתך? עץ בעלמא הוא? וא"ר יצחק: בעל מנת ליבשן. טעמא דכרוב ודלעת הוא, כיון דיבשן לאו בני אכילה נינהו, הא שאר פירות מטמאי וכו'". רש"י: "כגון הכרוב והדלעת - שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה". דוגמאות אחרות להצטמקות ללא בישול שבהן הדגש הוא על שינויי הנפח אנו מוצאים בגמרא בשבת (צא ע"א): "הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו ... הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי לענין שבת או אין דיחוי לענין שבת תיקו". ובירושלמי (תרומות, פ"ב הל' ב'): "פעמים שהשאור יפה והוא תפוח הא אילו סולת היתה צמוקה ועכשיו שהוא שאור יפה והוא תפוח את רואה את התפוח כאילו צמק ונראית חסירה וכו'".
 

לפת          צילם: thebittenword.com

  

(1) מעבר לשלב בישול מסויים או במאכלים בהם יש צורך ברוטב, תוספת הבישול עלולה לגרום לנזק ואולי זו כוונת רבינו חננאל (שבת, לז ע"ב): "הא דאמר רב נחמן בר יצחק מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. כללא דמילתא כל דאית ליה מיחא מצטמק ורע לו הוא בר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית ליה מיחא מצטמק ויפה לו הוא כו'. האי כללא לגבי רב ושמואל אמרה ולית הלכתא אלא כר' יוחנן דהא סייעיה ר' עקיבא ממישן לרב אשי. לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע לו מותר". "מיחא" הוא כנראה הרוטב ומדובר בתבשיל שיש עניין לשמור עליו.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.