שומר פתאים ה' / יבמות לד ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בעיוננו לדף י"ב עסקנו בברייתא הדנה במניעת הריון ומביאה מחלוקת ביחס ליכולתן של שלוש נשים לשמש במוך מחמת סכנה, ובתנאים לכך. בעיון הקודם לא עסקנו בקושי העולה מדברי חכמים: אם עבור אותן נשים ההריון כרוך בסכנה, כיצד מתייחסים חכמים לסכנה זו בביטול? הרי "חמירא סכנתא מאיסורא"! כך גם ביחס לברייתא המובאת בסוגייתנו:
"מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי רבי אליעזר. אמרו לו: הללו אינה אלא כמעשה ער ואונן".
לדעת רבי אליעזר, מותר לאדם שאשתו מניקה להשחית זרעו כדי שלא תתעבר ותפסיק להניק את בנה, בגלל החשש שמא התינוק ימות כתוצאה מכך. מנגד, חכמים סבורים שהשחתת הזרע היא מעשה שהקב"ה מתעב, ובשל כך המית את ער ואונן, ולכן יש לנהוג כבדרך כלל ומן השמיים ירחמו ויסייעו לזוג שלא יבואו לידי סכנה.
חכמים מתבססים על הכלל "שומר פתאים ה'". אך מי שאינו רוצה להיות פתי – לכאורה הצדק איתו, ומה עליו לעשות?
כדי להבין את הדברים נפתח בהקדמה קצרה: בזמן חז"ל היה איסור חמור לשתות משקה שנשאר מגולה ללא השגחה, מחשש שמא נחש הטיל לתוכו ארס. הגמרא דנה באיסור זה באריכות, ומתוך אופיו של הדיון אפשר להסיק שחשש זה היה מוחשי בימיהם וגבה קורבנות. במהלך הדיון בהלכות יין מגולה אומרת הגמרא (עבודה זרה ל ע"ב):
"דתניא, רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר 'שומר פתאים ה''".
רבי אליעזר קובע כי מותר לקטוף תאנים או ענבים מהעץ ולאוכלם בלילה, על אף שאי אפשר לבדוק אם חיה נשכה את הפרי או לא. כיצד ייתכן שלמרות סכנת המוות במקרה זה מותר לאכול מהפירות? אפשר להסביר זאת בשתי דרכים:
א. היתר נובע מרמת החשש הנמוכה. כך ניתן להסביר גם את דברי התוספות (שם ד"ה פי נקב), שקבעו שכאשר יש סימן של נקב בתאנה – אסור לאכול, אך כשאין רואים סימן – אין לחשוש.
ב. אנו חוששים רק כשיש 'ריעותא'. גם כשאין רואים נקב עדיין יש סיכון, אך אין לגזור על האדם שלא יאכל במקרה כזה.
בין שני הפירושים יש הבדל ביחס לשאלה אם הכלל "שומר פתאים ה'" מתיר לאכול מן הפירות מכיוון שאין סכנה במקרה זה, או שמא הכוונה היא שעל אף שהסכנה קיימת מותר לאכול, מכיוון ששומר פתאים ה'. על פי האפשרות השנייה יש לבחון באילו מקרים אנחנו מתעלמים מהסכנה וסומכים על הקב"ה ובאילו מקרים נאמר "חמירתא סכנתא מאיסורא".
מהברייתא הנזכרת משמע שלדעת חכמים לא רק שהסכנה אינה שווה בשלושת המקרים המדוברים, אלא שהיא גם אינה גדולה במיוחד, וייתכן שזוהי הסיבה לכך שהם תיקנו תקנות כדי לפתור את הבעיה בדרכים אחרות:
א. לגבי קטנה קבעו חכמים שאין לסדר שידוך בגיל העלול לגרום לסכנה: "דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא ע"א).
ב. נראה שלגבי מעוברת ראו חכמים את הסכנה כבלתי סבירה:
"תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים – תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים – קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים – יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. תנא: המשמש מטתו ליום תשעים – כאילו שופך דמים. מנא ידע? אלא אמר אביי: משמש והולך, ושומר פתאים ה'" (נדה לא ע"א).
ג. לגבי מינקת רצו חכמים למנוע מצב בו לתינוק לא יהיה מה לאכול – כשאין אפשרות לתחליף או שלא יספיק לו התחליף: "תנו רבנן: מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש – הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש" (כתובות דף ס עמוד א).
שאלה נוספת ויסודית היא מדוע בכלל יש לדון בשאלת שימוש במוך והשחתת זרע – הרי במקרה זה עדיין אין כל סכנה, ואם תהיה כזו – היא תורגש רק לאחר שישמשו, ומדוע לא נאמר שלא ישמשו וממילא לא תהיה כל סכנה או בעיה של הוצאת זרע לבטלה?
הפוסקים (ראו לדוגמה אגרות משה אבן העזר א, סג, ב) הסבירו שלדעת רבי מאיר מדובר בצורך מצווה – מצוות עונה, שאי אפשר לקיימה בלא מוך משום הסכנה. לכן אין כאן הוצאת זרע לבטלה, אלא לצורך קיום מצווה. יתר על כן, הרי"ד כתב שהאיסור לעשות כמעשיהם של ער ואונן הוא רק כאשר האדם רוצה שאשתו לא תתעבר משום שרצונו לשמור על יופייה או שאין רצונו לקיים פרייה ורבייה ממנה, אבל אם רצונו שלא תבוא לידי סכנה – אין זה בכלל האיסור.
ר' חיים עוזר גרודזנסקי, בעל שו"ת אחיעזר, הסביר שלדעת חכמים הסבירות שנשים אלו תתעברנה נמוכה מאוד, והחשש לסכנה רחוק, ולכן הן צריכות לנהוג כדרכן ולא לעשות פעולות על מנת למנוע את העיבור, משום שכשאין סכנה ברורה יש לבטוח בקב"ה שהדברים יתנהלו באופן טוב, על אף שבמקום שיש סכנה ודאית אף לדעת חכמים יש לעשות ככל הניתן כדי להתרחק ממנה. דברים דומים כתב ר' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים כתובות קלו):
"וצריך לומר דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואז נשמר מן השמים, אבל היכא דבידו להזהר אינו בכלל פתאים ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב הנפשו ולא יהא משומר מן השמים".
ר' אלחנן וסרמן קובע כי במקרים שבהם האדם יכול להיזהר הוא מחויב לעשות זאת, אך אם מנהג העולם לעשות פעולה מסוימת ופעולה זו נראית טבעית ונורמלית – אין אדם צריך למנוע את עצמו ממעשה זה.
כלומר, שאלת היסוד היא אם נכון לסמוך על הקב"ה בעיניים עצומות או שמא על האדם לנסות לפעול בעצמו עד כמה שהוא יכול. שאלה זו היא שאלה כללית, הנוגעת למצבים רבים בחייו של האדם. כך, למשל, דנים הראשונים ביחס בין ריפוי על ידי רופא להסתפקות בתפילה, שאלת השתדלות וביטחון ועוד. מקובלנו שעל האדם לעשות את ההשתדלות המרבית מצידו, ומאידך לזכור שהקב"ה הוא זה שקובע ולסמוך על ישועתו.
