שלוש נשים משמשות במוך / יבמות יב ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו היא בסיס מרכזי לדיון בנושא מניעת הריון:
"תני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת ומניקה. קטנה – שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול בנה וימות... דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו – משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר 'שומר פתאים ה''".
רבי מאיר קבע ששלוש הנשים המדוברות יכולות לשמש במוך, משום שההריון מסוכן להן או לבניהן.
ניתן להבין שלדעת רבי מאיר יש כאן היתר מיוחד לנשים שההריון כרוך עבורן בסכנה (רש"י נדה דף ג ע"א ד"ה משמשת), ואם כן – לשאר הנשים, שאינן בכלל ההיתר, אסור לשמש במוך. לחלופין, אפשר שאין מדובר בדיני איסור והיתר כלל, אלא בהמלצה או בהטלת חובה (כפי שסובר ר"ת בתוספות), ולפי זה שאר הנשים פטורות מכך, אך אפשר שגם עבורן הותר התשמיש במוך.
לעומת רבי מאיר, חכמים אינם מקבלים את ייחודן של שלוש הנשים שהוזכרו, ופוסקים: "אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו", ומכיוון שהלכה כחכמים, נראה לכאורה שלהלכה אין הבדל בין שלוש הנשים לבין כל הנשים האחרות.
על פי זה פסקו החתם סופר (שו"ת חתם סופר יורה דעה קע"ב), רבי עקיבא איגר (שו"ת רעק"א מהדורא קמא ע"ב), הבן איש חי (שו"ת רב פעלים ד, יורה דעה י"ז) ואחרונים נוספים שלנשים הנזכרות אין ציווי או עצה טובה לקנח אחר תשמיש, וכדעת ר"ת, הסובר שהמשמש עם אישה שהניחה מוך באותו מקום כאילו משליך זרעו על עצים ואבנים.
לעומת זאת, על פי האפשרות הראשונה שהצגנו לעיל, שלפיה הדיון בסוגיה בחובה לשמש במוך ולא רק בהיתר לעשות זאת, נראה שגם לדעת חכמים מותר לנשים הנזכרות להקל על עצמן ולשמש במוך. כך פסק הרדב"ז בתשובותיו (ג, תקצו): "אם יראות שאין להן זכות – רשאות לשמש במוך, כיון דאיכא פיקוח נפש". הרדב"ז מוסיף שגם לנשים אחרות שההריון עלול לסכן אותן מותר לשמש במוך, והן אינן חייבות לפרוש מבעליהן, כפי שפסק רבנו תם. אומנם, כיצד אפשר להתיר תשמיש באופן זה, ומדוע אין הוא נחשב כהטלת זרע על עצים ואבנים?
בשאלה זו דן הרא"ש בתשובותיו (לג, ג). הוא נשאל על אודות אשה שיש לה 'אוטם ברחם' (חסימה בנרתיק) המונע כניסת זרע ולעיתים אף ביאה גמורה, והכריע שאסור לשמש עימה מפני ש"לעולם זורה מבחוץ" ואין התשמיש "כדרך כל הארץ". ההנחה של השואל הייתה שדי בכך שהבעל מתכוון לשמש כראוי (ושלפעמים הוא אף מצליח להגיע לביאה גמורה – "דש מבפנים") כדי שתשמיש כזה יהיה מותר, כמו שמותר לשמש עם קטנה או עם איילונית, אך הרא"ש דחה את סברתו ופסק שהדבר דומה למעשה אונן, ש"שיחת ארצה" משום שלא רצה להקים זרע לאחיו, וזאת בניגוד לעקרה ולזקנה, שמותר לשמש עימן מפני שזהו תשמיש כדרך כל הארץ, על אף שאין הזרע ראוי להזריע.
מדברי הרא"ש משמע שאם שימוש ברחם אטום היה דומה לשימוש במוך – הוא היה מתיר זאת(1), ומכאן אפשר לדייק שמשמשת במוך דומה בדינה לקטנה ואיילונית, שמותר לכתחילה לשמש עימן. מכאן משמע שלדעת הרא"ש יש להקל בשלוש נקודות:
א) שימוש במוך הותר גם כשהונח שם קודם תשמיש.
ב) לא רק לשלוש הנשים התירו אלא גם לנשים אחרות במקום צורך גדול (היה מקום לטעות בדברי הרא"ש שתשמיש במוך מותר בשופי ממש, כמו תשמיש עם זקנה ואיילונית, אבל בוודאי שאין זו כוונתו, אלא שרק בשעת צורך גדול הקלו חכמים לשמש במוך).
ג) ההיתר קיים לא רק לדעת רבי מאיר אלא גם לדעת חכמים.
גם אם לא נקבל הבנה זו בדברי הרא"ש, המהרש"ל (ים של שלמה יבמות א, ח) כותב את הדברים באופן ברור. דבריו מבוססים על כך שהבין גם כדעת רש"י, שהמחלוקת בין רבי מאיר לחכמים עוסקת בהנחת מוך קודם התשמיש, וגם כרבנו תם, שמה שהותר לשלוש הנשים הנזכרות מותר מעיקר הדין גם לנשים אחרות, אך חכמים ציוו על כך דווקא לנשים אלו בגלל חשש הסכנה.
הוא גם מסביר כיצד ניתן להתיר תשמיש במוך ואין הדבר נחשב כהטלת זרע על עצים ואבנים:
"ואין זה כמטיל על העצים, דסוף סוף דרך תשמיש בכך וגוף נהנה מן הגוף, ודמי למשמש עם הקטנה...".
אם כן, לפי המהרש"ל, מעשה הנעשה "דרך תשמיש בשעה וגוף נהנה מן הגוף" מותר, ורק הוצאת זרע על עצים ואבנים בלא תשמיש אסורה.
יש לציין שדעת המהרש"ל דומה במידה רבה לדעת השואל בשו"ת הרא"ש הנ"ל, שחשב להתיר תשמיש ברחם אטום משום שכל עוד הבעל מתכוון לתשמיש רגיל הרי זה כמשמש עם הקטנה והזקנה, גם אם הזרע אינו נכנס לגוף האשה. כאמור, הרא"ש דחה את דברי השואל, וחילק בין רחם אטום, שבו "לעולם זורה מבחוץ" ואינו נחשב כתשמיש בדרך כל הארץ, ובין תשמיש במוך, שחז"ל הקלו בו בשעת צורך גדול (אומנם, מדברי המהרש"ל נראה שהבין שגם לדעת הרא"ש הותר בשופי, ולא רק בשעת הדחק).
(1) אלא אם כוונתו לומר שגם שימוש במוך אסור, אלא שתשמיש ברחם אטום חמור יותר, אך הבנה זו דחוקה, משום שהרא"ש דימה שימוש במוך לשימוש עם קטנה ואיילונית.
