טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אלו אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש – פשתה תרבותית
"אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר ליה כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן פשתן לובש? לֹא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתוֹ על רגליו?" (יבמות, סג ע"א).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ
נושא מרכזי: עיבוד הפשתן במרחב הביתי
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות היסטוריות מצביעים על עיבוד פשתן כענף תעשייתי חשוב שנערך במתחמים שיועדו לתעשיות דוגמת הפקת שמן בבתי בד או ייצור יין. לדוגמה, משערים שהמכלול ליד בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר שימש למטרה זו (תמונות 1-4). ייתכן ותמונה זאת מייצגת את המצב שהיה קיים בארץ לאחר תקופת המשנה ואילו בתקופות שקדמו לו עיבוד הפשתן התבצע בהיקפים קטנים במסגרת משקי הבית. הספור המובא בסוגייתנו מתאר מצב שבו אשתו של אדם מעבדת עבורו את הפשתן שהובא על ידו מהשדה. ייתכן ואליהו לא הזכיר בין המלאכות שאשה עושה עבור בעלה, למשל, הבאת זיתים והכנת שמן משום שהוא מופק בבית בד על ידי גברים בעלי מקצוע מיומנים. ייתכן וגם המשנה בברכות (פ"ג מ"ה) רומזת על מקום המשרה: "היה עומד בתפלה, ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק, אלא יקצר. ירד לטבל, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא ... אבל לא יתכסה, לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכו'". מסתבר יותר שהמשנה תאסור התכסות במי משרה בחצירו של אדם מאשר במכלול ציבורי ברשות הרבים.
בעבודה שנערכה במסגרת המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן סקרה שרה שקל-רענן ראיות נוספות לכך שבתקופת המשנה הפשתן עובד במרחב הביתי (לעבודה המלאה הקש/י כאן):
א. במקורות חכמים נזכרים רבים מבעלי המלאכה בשמם – צבע (75 היקרויות), קדר (24 היקרויות), נחתום (253 היקרויות), בורסקי (53 היקרויות)(1). לכאורה, היינו מצפים למצוא אזכור משמעותי דומה גם של עושה הפשתן 'הפשתני', לאור כמות ההקשרים בהם ייצור הפשתן נזכר. אולם, חיפוש במקורות מעלה אזכור של הפשתני בשני הקשרים בלבד, ושניהם במקורות המאוחרים למשנה:
1. "אמר רבי חנינה: מעשה בתינוקת שנכנסה ליטול פשתן מן הפשתני" (ירושלמי, יבמות דף י"ג ע"ג). במעשה זה אין לפשתני קשר ישיר אל תהליך ההפקה, והוא נזכר רק בהקשר של מכירת הפשתן. ממקור זה לא ניתן ללמוד באיזה שלב הפשתן נמכר, ואפשר להציע בין השאר שהפשתן נמכר ללקוחות במצב גולמי לפני העיבוד, ושתהליך העיבוד עצמו נעשה בבית.
2. "אמר רבי יוסי בן חנינה: הפשתני הזה, כל זמן שהוא יודע שהפשתן שלו יפה וכל שהוא כותשה היא משבחת. וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת. ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה אינו מספיק להקיש עליה אחת עד שהיא פוקעת מניחה" (תנחומא, שמות פסקה י'). מדרש זה מופיע בכמה גרסאות ומקורות, ובכולם העיקרון זהה. כאן ברור שהפשתני לוקח חלק בתהליך הייצור, והמדרש גם שופך אור על תהליך הייצור עצמו. נראה שהתיאור מתייחס לשלבים של הדיש (כותשה) והניעור (מקיש). מתיאור זה מתברר שהחבטה בסיבים משביחה אותם (אולי מגמישה או מלטשת), וכי לפעמים היו פשתים באיכות גרועה שהסיבים לא עמדו בחבטות והתפרקו(2).
ב. במשנה במועד קטן נזכרת פעולה הנעשית על ידי אדם ביחס לפשתנו(3), באופן שמרמז על כך שכל אדם טיפל בפשתן שלו בעצמו – "שולה פשתנו". השימוש בהטייה של שייכות פשתנו מעוררת תשומת לב. מתבקש יותר הניסוח הפשוט – 'שולה את הפשתן'. בהנחה שלניסוח ייחודי זה יש משמעות, אפשר להציע שהוא מלמד על זיקה המעידה שלכל אדם היה את הפשתן שלו, אותו עיבד בעצמו. ניתן להוסיף לדברים שלא מסתבר שבמפעל לעיבוד פשתן "יתקעו" באופן פתאומי בחול המועד עם פשתן במשרה. נראה יותר שבעל בית שהתמחותו בעיבוד הפשתן איננה מושלמת יטעה בהערכת הזמן הנדרש להשריית הפשתן.
ג. במשנה בבא בתרא נקבע כי יש להרחיק את המשרה מן הירק (פ"ב מ"י). חלקת הירקות המשפחתית הייתה בדרך כלל בתחומי החצר או בסמוך לה. ההנחיה להרחיק את המשרה מהירק מעידה אולי על נוהג לחלוק מרחב אחד בתוך תחומי החצר והחלקה המשפחתית (בשונה מהבורסקאי שמופיע במשנה לפני כן, שמורחק מהעיר 50 אמה).
ד. עובדה ידועה שמלאכת הטוויה הייתה מלאכה ביתית עליה הופקדו בעיקר הנשים(4). אם נניח שעיבוד הפשתן היה מלאכה תעשייתית, משמע שהנשים היו קונות מהפשתנאי סיבי פשתן מעובדים ומוכנים לטוויה. אולם אפשר ללכת צעד אחורה ולהציע שאם הנשים עסקו בטווית החוטים, אין סיבה שלא להניח שהנשים (או הגברים במרחב הביתי) גם הכינו לעצמם את הסיבים לטוויה, כל עוד לא דווח לנו במקורות אחרת. לחלופין ניתן לטעון שהטוויה הביתית הייתה דווקא של צמר, שהיה בוודאי נכס משפחתי שנגזז מהצאן של כל משפחה לעצמה, ואילו תהליך עיבוד הפשתן עד לאריג היה כולו במרחב התעשייתי. בהקשר זה מעניין להביא את התוספתא בכתובות (ה ג) הקובעת שבשונה מטווית הצמר שהיא מלאכה שהבעל יכול לכפות את האישה לעשות, על טווית הפשתן אין יכול הבעל לכפות "מפני שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים". מתוספתא זו ניתן אולי ללמוד שאכן טווית הפשתן הייתה פחות נפוצה כמלאכה ביתית.
ה. מקור אחד מתייחס למיקום בו מתרחש סירוק הפשתן באופן ישיר, אך יש לדון מה משמעות אזכור זה, והאם הוא אכן מלמד על מאפייני המרחב בו עיבדו את הפשתן:
"נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל, וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. וְאֵיתָן כְּמַשְׁמָעוֹ, קָשֶׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן, כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרֹעַ וּמִלַּעֲבֹד, וּמֻתָּר לִסְרֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים" (סוטה פ"ט מ"ה).
המשנה מתארת טקס 'עגלה ערופה' הנערך כאשר נמצא הרוג מחוץ לעיר ואין יודעים מי האחראי למותו (דברים כ"א א-ט). מדין התורה הטקס צריך להיערך בנחל איתן, ובאותו המקום יהיה אסור לעבד את האדמה או לזרוע. המשנה נותנת שתי דוגמאות למלאכות שאינן בגדר עיבוד או זריעה ומותר לעשותן במקום הטקס – סריקת פשתן וניקור אבנים. ברטנורא הסביר שסירוק הפשתן משמש כאן כדוגמה לעבודה שאינה נעשית בגופה של הקרקע ולכן מותרת. הון עשיר הדגיש את המאפיין המיוחד של עיבוד הפשתן שבגללו הובאה מלאכה זו כדוגמה. לדבריו, בעיבוד הפשתן קיים החשש שיפלו זרעי פשתן אחדים שנותרו בין הגבעולים, והיה מקום לחשוב שבגלל נפילת הזרעים מלאכה זו נחשבת לזריעה. המשנה באה להדגיש שאף שיש חשש כזה אין מלאכת הסירוק נחשבת לזריעה לעניין עגלה ערופה. מהסברים אלה ניתן להבין שהמשנה באה ללמד על הדינים המיוחדים לעגלה ערופה על ידי שימוש בפשתן כדוגמה לצורך העניין, אך אין היא מלמדת בהכרח על הנורמות שהיו מקובלות בעיבוד הפשתן, ואין להסיק ממנה שהיה מקובל לעבד פשתן דווקא מחוץ לעיר בנחל איתן.
לסיכום, ממקורות חכמים אנחנו למדים על מאפייני כלים ומתקנים ששימשו לעיבוד הפשתן וניתן לנסות ולאתרם בחפירות הארכיאולוגיות. מתוך קריאה זהירה במקורות ניתן להציע שבשכבות המתוארכות עד לסוף תקופת התנאים (מאה שנייה לספירה) ממצאים אלה ימצאו בסמיכות לחצרות הבתים בתוך תחומי היישוב כחלק מתעשייה ביתית, ולא במכלולים גדולים של תעשיה מחוץ לעיר. בשכבות מאוחרות יותר נצפה למצוא מכלולים ומתקנים תעשייתיים לצידי היישובים.
 |
|
 |
|
תמונה 1. בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר |
|
תמונה 2. המעין באום אל-קנאטר |
 |
|
 |
|
תמונה 3. מתקן השרייה באום אל-קנאטר |
|
תמונה 4. סדן לסירוק פשתן |
(1) על פי מנוע החיפוש של אתר מאגרים – מפעל המילון ההיסטורי ללשון עברית: אומנם החיפוש כולל בתוכו גם שכבות מאוחרות של תלמוד ומדרש, אך יש בכך כדי להעלות נקודה למחשבה, ולהציע כיוון לבדיקה מדוקדקת יותר.
(2) מסקרן שאיזכורים אלה מיוחסים האחד לרבי חנינה והשני ליוסי בנו של רבי חנינה. אולי אפשר להציע בזהירות רבה שיש כאן רמז לעסק משפחתי של עיבוד פשתן, בדומה לשאר המקצועות שעברו לעיתים קרובות בירושה מאב לבן.
(3) ובדומה לכך גם בבבלי מועד קטן יא ע"ב.
(4) כך למשל במשנה בכתובות פ"ה מ"ה.
לעיון נוסף:
פשתה תרבותית – צמח השדה
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
