טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש – נחש
"שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש, פטור. השיך בו את הנחש, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין" (סנהדרין עו ע"ב).
"שיסה בו את הכלב וכו': אמר רב אחא בר יעקב, כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה, ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור, לדברי חכמים, ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור" (סנהדרין, עח ע"א).
שם עברי: נחש שם באנגלית: Snake שם מדעי: Serpentes
שם נרדף במקורות: חיויא, עכנאי
נושא מרכזי: כיצד פועל מנגנון ההכשה - הנשיכה של הנחש?
משנתנו מחלקת בין שתי פעולות שונות שמבצע האדם ביחס לבעלי החיים ההורגים ועוסקת בדינם של האדם ובעלי החיים. בשיסוי פוטרת המשנה את האדם משום שאחריותו היא רק בגדר "גרמא" שהרי בעלי החיים הרגו בכוחם בלבד. דינם של בעלי החיים לא מוזכר במפורש בסוגיה זו אך הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"י ה"ח) פוסק שבעלי החיים (פרט לנחש) אינם נסקלים משום שהם אולפו להזיק וכדברי הגמרא: "תניא כוותיה דרב: שור האיצטדין אינו חייב מיתה, וכשר לגבי מזבח, מפני שהוא כמעושה" (בבא קמא מא ע"א).
הסיפא של המשנה עוסקת במקרה שהאדם מעורב באופן פעיל יותר ו"השיך בו את הנחש". מפרש רש"י: "השיך בו את הנחש - שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת". כאן קיימת מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים האם לחייב במיתה את האדם או את הנחש ומחלוקת זו תלויה במנגנון ההכשה. האם ארס נחש בין שיניו עומד או מעצמו מקיא?
מחלוקת רבי יהודה וחכמים מופיעה באופן זהה גם במסכת בבא קמא (כ"ג ע"ב). מפרש שם רש"י:.. בין שיניו עומד - ובלא כוונת הנחש יצא הארס... לפיכך מכיש בסייף - דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם וכו'". בסנהדרין (ע"ח ע"א) מפרש רש"י: "מעצמו מקיא - בנשיכתו, וכשהשיכו זה, עדיין אין בו כדי להמית, לפיכך גרמא בעלמא הוא, אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית".
הרמב"ם (שם) פוסק כדעת חכמים: "המשסה כלב בחבירו והרגו, אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל, שארס הנחש שהמית מעצמו הוא מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת בית דין". לגבי השיך בו את הנחש הרמב"ם פוסק כדעת חכמים ולכן הנחש נסקל אך יש צורך להסביר מדוע הוא מחייב את הנחש גם כאשר שיסו אותו בשעה שבבעלי חיים אחרים הוא פטר כדין שור האיצטדין? כנראה שהרמב"ם סובר שנחש איננו בר אילוף (איננו "בן תרבות") ולכן ההכשה לא נובעת מהשיסוי אלא תלויה ב"רצונו העצמאי" של הנחש. כך ניתן ללמוד מדברי הגמרא: "חמשה תמין וחמשה מועדין ... ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. והנחש מועד לעולם" (בבא קמא טו ע"ב).
לכאורה עולה מדברי הגמ' שמחלוקת ר' יהודה וחכמים היא מחלוקת במציאות כיצד מופרש ארס הנחש. לדברי ר' יהודה "ארס נחש בין שיניו הוא עומד" ולכן האדם הנועץ את שיני הנחש ביד חבירו נחשב רוצח וחייב בסייף ואילו הנחש פטור משום שלא עשה שום מעשה. לחכמים "ארס נחש מעצמו מקיא" כלומר הנחש פעיל במעשה ההכשה ולכן האדם פטור והנחש חייב בסקילה. לפי פירוש רש"י קירוב פי הנחש ודחיקתו ליד החבר אין בה כדי להמית והנחש צריך להפריש את הארס תוך כדי הכשה. אמנם ברור שההכשה תתרחש בסופו של דבר אך האדם הוא רק גורם עקיף (גרמא).
תוס' בסנהדרין (עז ע"א, ד"ה "סוף חמה לבא כו'") מתקשה מדוע למ"ד "ארס נחש מעצמו מקיא" האדם פטור משום שהוא רק גורם עקיף הרי ברור שהנחש "יקיא" את הארס ואם כן יש לחייב את האדם משום "אשו". מחלק התוס' בין אש שכבר קיימת בעולם לבין ארס שעדיין לא נמצא: "וי"ל דשאני התם שעדיין אין הארס בעולם". טיעון זה קשה להבנה על פי הידוע לנו על מנגנון ההכשה משום שהארס אגור בבלוטת הארס בשעת ההכשה. ניתן ליישב שהעובדה שהארס עדיין לא הופרש החוצה מקנה לו מעמד של "איננו בעולם".
מעניינת ההשוואה שערך רבי יוסף גרינוואלד בין סוגייתנו להלכה לגבי פתיחת מקרר בשבת באופן הגורם לתרמוסטט להפעיל את מנוע המקרר: "יא) ונראה לענ"ד עוד דהנה לעיל (אות ו') חקרנו באם מקרר בידים הטערמאמעטער (או בהכנסת האויר בכח ראשון דהוי כעושה בידים) אי הוי לגבי הבערת העלעקטער (מנוע החשמל מ.ר) כמבעיר בידים או רק כגרם מלאכה, והיינו אם מתחיל להבעיר בשעה שהוא מקרר דאז יש לומר דהכל נחשב פעולה אחת ולא דמי לארס נחש, אבל אם אינו מתחיל להבעיר אלא אחר זה לאחר שהסיר ידו ודאי מסתבר דלא הוי אלא כגרמא כמו בהשיך נחש בחבירו למ"ד ארס נחש מעצמו מקיא וכו'" (שו"ת ויען יוסף או"ח סי' קי"ז).
מחלוקת רבי יהודה וחכמים דורשת הסברים בשני מישורים: א. כיצד תתכן מחלוקת במציאות בנושא שהוא בר בדיקה בקלות יחסית. אם חכמינו היו מסוגלים להציע מנגנון ספציפי לדרך ההכשה ברור שהם הכירו את שיטת ההכשה של הנחש. ב. מהו המנגנון שהוצע על ידי ברי הפלוגתא?
כמבוא לתשובה לשאלות אציג את החלוקה המקובלת של הנחשים לקבוצות על פי מבנה שיניהם: א. חסרי שיניים מרזביות (Aglypha) – נחשים לא ארסיים ובדרך כלל אינם מסוכנים לאדם. ב. בעלי שיניים מרזביות אחוריות (Opisthoglypha). נחשים בעלי ארס לא חזק וההכשה אפשרית רק לאחר שהטרף מוכנס לעומק הפה. ג. בעלי שיני ארס מרזביות או חלולות שאינן נעות (Proteroglypha). ארס נחשים אלו חזק במיוחד ובקבוצה זו נכללים הפתנים. ד. בעלי שיני ארס חלולות (Solenoglypha). השניים המכישות ארוכות וחלולות כמחט של מזרק ובעלות יכולת תנועה. מנגנון ההכשה בנחשים אלו כדוגמת הצפע מורכב מאד ופתיחת הפה גורמת להפעלת מערכת מנופים המסובבת את הלסת העליונה ושולפת את השן המכישה. למרות שהלסת העליונה בה קבועה השן קצרה, נחשים אלו יכולים להכיש טרף גדול במיוחד, משום שהשן נשלפת כלפי חוץ כאשר הלסת העליונה מורמת. הארס נמצא בבלוטה הממוקמת מעל הלסת העליונה ומחוברת בעזרת צינור אל השן. עם פעולת ההכשה מוזרק הארס בעזרת שרירים הלוחצים על הבלוטה.
ניתן לחלק את שיטות החדרת הארס לגוף הקרבן לשתי קבוצות השונות זו מזו גם בשם הפעולה. אנו מבחינים בין נשיכה להכשה. בנשיכה הנחש אוחז בפיו את הקרבן או אחד מאיבריו ולוחץ בעזרת שתי לסתותיו ומזריק את הארס תוך כדי הנשיכה. שיטה זו קיימת בנחשים בעלי שיני הארס הקבועות. בניגוד לכך בהכשה, המאפיינת את משפחת הצפעונים, הנחש פוער את פיו, שולף את שיני הארס ונועץ אותן בעזרת הלסת העליונה בלבד (על הפקת ארס נחשים ראו כאן).
ייתכן ומחלוקת ר' יהודה וחכמים נובעת מהתייחסות לסוגי נחשים שונים שהיו בסביבתם. ר' יהודה המחייב את האדם מתייחס לקבוצת הנחשים הארסיים בעלי השיניים שאינן נעות וא"כ האדם הוא זה שהניע את ראש הנחש כאשר פיו פעור אל עבר גוף חברו ובמו ידיו ובכוח עצמו נעץ את שיני הנחש וגרם למעבר הארס אל חברו. חכמים התייחסו לקבוצת הנחשים שבהם שן ההכשה מקופלת כאשר פה הנחש לא פעור לרווחה ובמצב כזה ההכשה איננה אפשרית. בנחשים אלו תתכן הכשה רק כאשר הנחש פוער את פיו ושולף את שן ההכשה ולכן הנחש הוא המפעיל את מנגנון ההכשה והמוות נגרם מפעולת הנחש בלבד. דברי ר' יהודה "ארס נחש בין שיניו הוא עומד" רומזים על כך שהארס נמצא בבלוטות הארס בין שיניו וזה כל חלקו של הנחש בהכשה ואילו לחכמים "ארס נחש מעצמו מקיא" כלומר ההכשה תלויה בפעולת הנחש עצמו ולא באדם שקירב אותו אל חברו.
 |
|
.jpg) |
תמונה 1. גולגולת של פיתון – נחש שאיננו ארסי
צילם: Mokele |
|
תמונה 2. כרכן תירס – ניתן להבחין בשיניים הזעירות |
 |
|
 |
|
תמונה 3. גולגולת של קוברה – בעל שיני ארס קבועות
צילם: Mokele
|
|
תמונה 4. גולגולת של עכסן – בעל שיני ארס נשלפות
צילם: Mokele |
 |
|
 |
|
תמונה 5. אפעה מגוון |
|
תמונה 6. צפע החרמון |
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 5 (עמ' 22).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות (תמונות מויקיפדיה הן נחלת הכלל על פי הרשיון שניתן שם).
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.
