טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ושאר כל האילנות משיוציאו – חנטה
"מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה? והתנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו; ובית הלל אומרים: החרובין משישרשרו, והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו" (ברכות, לו ע"ב).
פירוש: מתקיף לה [מקשה עליה, על הלכה זו] רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני [אילנות], פרט לענבים מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] במה שלדעתו הפרי אף בשלב הראשון של הבשלתו נקרא "פרי"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בתורה נאמר ביחס לפירות הגדלים בשביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו') ולמדו חכמים "לאכלה" — ולא להפסד. ומכיון שאסור להפסיד פירות שביעית, דנים מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית (בשנת השמיטה) כיון שבכך הוא גורם להשחתה. בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, כלומר, מאותו זמן שבו נופלת התפרחת, ומתגלים הפירות בשלב הראשוני שלהם. ובית הלל אומרים שיש לחלק בין סוגי האילנות, החרובין אסורים להיקצץ משישרשרו, כשפרי החרוב מקבל צורה הדומה קצת לשרשרת. והגפנים משיגרעו (יבואר להלן), והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חרוב מצוי שם באנגלית: Carob, Locust tree שם מדעי: Ceratonia siliqua
שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב)
נושא מרכזי: מהו שלב "האילנות משיוציאו" ומהי "חנטה"?
בספרות חז"ל אנו מוצאים מונחים המציינים את שלבי ההתפתחות של גידולים שונים וקשורים לחיוב מצוות התלויות בארץ. למשל, חז"ל קבעו כי בפירות האילן שלב הגידול הקובע, לעניין ערלה ונטע רבעי הוא החנטה. שלב זה גם קובע את שייכות הפירות לשמיטה, לדיני קדושת שביעית ולביכורים. לעניין שנות מעשר ישנה מחלוקת ראשונים, יש הסוברים שהזמן הקובע הוא החנטה ויש הסוברים שהזמן הקובע הוא עונת המעשרות. יש להעיר שלפחות לפי חלק מהדעות הסוברות שהחנטה מקבילה לעונת המעשרות (ראו להלן) לא קיימת כאן מחלוקת. בסוגייתנו אנו לומדים על מועדים הקשורים למיני אילנות שונים ולא ברור באיזו מידה הם זהים לחנטה (ראו פירוט בעזרת הקישוריות בראש העמוד). לדעת הסוברים שחנטה היא הופעת הפרי הראשוני ולאלו הסוברים שהמועד "משיוציאו" הוא הוצאת הפרי תתקבל חפיפה בין שני מועדים אלו. מסקנה זו מעוררת את השאלה מדוע השתמשו חז"ל בשמות שונים ביחס לאותו מועד.
חנטה
את המונח "חנטה" אנו מוצאים במגילת שיר השירים (ב י"ג) בפסוק "הַתְּאֵנָה חָֽנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ וכו'". מהקשר הפסוק ניתן לשער שקיימת הקבלה בין חנטת התאנה וסמדר הגפן ושניהם מציינים שלב התחתלתי בהתפתחות הפרי. בעל "תורה תמימה" (שם) קושר בין שלב הינקות ("התנוקת קרויה פגה") והמונח "פגה" על פי המשנה (נדה, פ"ה מ"ז): "משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל. פגה עודה תנוקת בוחל אלו ימי נעוריה וכו'". על הקשר בין פגה ומכאן גם חנטה לשלבי התפתחות ראשונים אנו לומדים בדברי הגמרא בסנהדרין (קז ע"א): "... וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה". מפרש רש"י: "שאכלה פגה - שקפץ את השעה ליזקק על ידי עבירה". דוד הקדים לקחת את בת שבע ולא המתין לשעה הראויה כמי שאוכל פירות בוסר.
בראשונים אנו מוצאים הגדרות בוטניות שונות לשלב החנטה. המוקדמת ביותר מובאת בפירוש המאירי (ראש השנה, ב ע"א): "... ויש מפרשים בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל אל הוצאת מה שהוא כעין פרחים ודבר זה לא נאמר אלא בפירות שאין חיוב מעשר שלהם מן התורה וכו'". שיטה אחרת קובעת את עיתוי החנטה לשלב שבו מבצבץ פרי קטן מתוך הפרח. שלב זה דומה ל"סמדר" בגפן או מעט לפניו(1). במאירי אנו מוצאים: "... וחנטה הוא הוצאת פרי קטן ונקרא בלשון לע"ז אשקאפא"ר והוא שאמרו אילן שחנטו פירותיו שהדבר מוכיח שעל הפרי עצמו הוא אומר כן וכו'". בעל "כפתור ופרח" (פרק נ"ג) כתב: "ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה – ופי' חנטה התחלת הראותם ויציאתם". בספר במדבר (יז כ"ג) בפסוק: "וַיְהִי מִֽמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה־אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּ֤צֵא פֶרַח וַיָּצֵֽץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" מפרש רש"י: "ציץ - הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל". לענ"ד נפילת הפרח מקבילה לשלב בו ניכרת צורת הפרי.
פירוש שלישי לחנטה מאחר אותה עד לשלב ההתפתחות הקודם להבשלה. אבן עזרא פירש בשיר השירים (ב י"ג): "חנטה - המתיקה ויש אומר כי עשתה כדמות אבק מן ויחנטו הרופאים. פגיה - הוא הפרי טרם שיתבשל וכן הוא בלשון ישמעאל". בהמשך הפסוק פירש: "התאנה חנטה פגיה - בארץ ישראל ועת להביא ממנה בכורים". ניתן להניח שעיתוי הבאת הביכורים קרוב להבשלה ובכל אופן איננו התחילת הופעת הפרי. באופן דומה פירש גם הרד"ק בספר השורשים (ערך "חנט"): "התאנה חנטה פגיה יציאת הפירות והראותם טרם גמר בישולם תקרא חנטה וכו'". בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן ג') אנו מוצאים:
"קבלתי המכתב בצירוף הענפים, ובמקום הפסד גדול הננו פוסקים, שהחנטה היא יותר קרוב לפרי בהגמרו ולא ציצים בעלמא, ע"כ אין להפסיד את השקדים הללו, שהשנה הרביעית שלהם היא שנתנו, ע"י מה שהוציאו הציצים הללו לפני ט"ו בשבט, אם הם דבר חשוב".
ייתכן שקיימת הקבלה בין הפירוש השלישי לבין הסבורים שמועד החנטה הוא כאשר מגיע הפרי לעונת המעשרות, שהוא זמן מאוחר יותר. כך הבין ר"י קורקוס בדעת הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי, פ"א הל' א'):
"מוכח מכל זה דהלכה רווחת היא דבאילן הולכין אחר חנטה, ונראה דהיינו פחות מסמדר או סמדר ובתבואה וזיתים בתר שליש. ורבינו תלה כולם בעונת המעשרות ואיני יכול להלום דעתו אם לא שנאמר דס"ל דבתר חנטה שאמרו היינו עונת המעשרות וכו'".
בהקבלה בין עונת המעשרות והחנטה דן ה"פני יהושע" (ראש השנה, יג ע"ב):
"בגמרא אמר רבה: אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש. מכאן משמע לכאורה להדיא דלא כדברי הרמב"ם שכתב דחנטה היינו משיגיע כל אחד לעונת המעשרות כדמשמע להדיא מלשונו (בפ"א מהל' מעשר שני ה"ב וג' ובפ"ד מהל' שמיטין הי"ג) ואם כן אמאי פלגינהו הכא בתרתי הא תבואה וזיתים נמי היינו חנטה דהא שליש הוי עונת המעשרות? מיהו איכא למימר דבפירות דמינכר עונת המעשרות דידהו שיש לה סימן מיקרי שפיר חנטה דהיינו התחלת גמר פירי דידהו שיהיו ראוין קצת. וכדכתיב נמי בקרא התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר משמע דחנטה היינו דומיא דסמדר שכבר הגיע לשם פירי, מה שאין כן בתבואה וזיתים דלא מינכר איצטריך למימר שליש".
באנציקלופדיה תלמודית (כרך טז, חנטה) מובא הסבר לקשר בין השם חנטה ועונת המעשרות:
"ומפרשים חנטה מלשון בישום, כמו: ויחנטו הרופאים את ישראל, שנתנו שמן טוב ובשמים בגוף, ואף כאן האילן נותן מתיקות בפירות משעה שבאו לעונת המעשרות. ויש שכתבו שאף לדעה זו חנטה קודמת לעונת המעשרות, אלא שלהלכה אין הולכים אחריה אלא אחר עונת המעשרות. ויש שכתבו שנחלקו אמוראים בירושלמי אם חנטה קודמת לעונת המעשר".
"משיוציאו"
למונח "משיוציאו" הוצעו שני פירושים שונים:
א. הריבמ"ץ (שביעית, פ"ד מ"י) פירש: "אומ' כל אילן משיוציא. פי' דכיון שהוציא פרי אף על פי דסמוך לעיר אסור לקוצצו ולהפסיקו, משום דחל עליו קדושת שביעית. גרסי' בפרק מקום שנהגו ר' אילא קץ בפגייתא, פי' אילנות שהוציאו כבר, והקשו כיצד עבד הכי לאכלה אמ' רחמ' ולא להפסד, ופריק הני מילי היכא דנחית לפירא אז אסור לקצוץ האילן, אבל כשקץ ר' אילא עדיין לא ירד לפרי". הרמב"ם פירש: "משיוציא, משייראה בו הפרי אף על פי שהן פגין". בעל "כפתור ופרח" (סוף פרק מ"ז) כתב: "... ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר".
ב. רש"י (פסחים, נב ע"ב) פירש: "משיוציאו - תחילת העלין בימי ניסן". באופן זה פירשו הרא"ש, רע"ב ומפרשים נוספים. רש"י עצמו פירש במסכת ברכות (לו ע"ב) גם כפירוש הראשון: "משיוציאו - את הפרי". הר"ש (שביעית, שם) מתייחס לפירוש הכפול של רש"י: "משיוציא - פרי והתם מפרש בקונטרס משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן".
מקדש דוד (ח"ד ס' ס) התייחס לסתירה בדברי רש"י והסביר את דבריו:
"והנה טעם רש"י ז"ל בפסחים שכתב משיוציאו את העלין הוא משום דאף על העלין יש קדושת שביעית א"כ משיוציאו את העלין אסור לקוץ משום דמפסיד העלין שכבר ישנם עלין ועדיין לא נגמרו ואסור להפסיד אף אוכלי בהמה בשביעית. ולדעת רש"י ז"ל בברכות שכתב משיוציאו את הפרי צ"ל דס"ל דבעלין ג"כ אזלינן בתר הפרי דכל כמה דלא הוציא הפרי ליכא על העלין קדושת שביעית כמו בסדר השנים דהעלין טפל לפרי וכשחל קדושת שביעית על הפרי אז חל אף על העלין".
על פי הסבר זה נראה שהפירוש בברכות משלים את הפירוש בפסחים. אמנם בפסחים כתב שיש על העלים קדושת שביעית אך בברכות מסייג את חלות הקדושה לאחר שכבר יצאו פירות. לענ"ד עדיין נותר קושי מסוים בדברי רש"י.
סברא זו לתלות את תחילת האיסור בהופעת העלים נראית לכאורה לא ברורה אך נוכל להעזר בתשובה של המהרי"ט (שו"ת, ח"א שאלה פג). המהרי"ט נשאל האם מותר להאכיל "תולעי משי" (זחלים של טוואי המשי) בשביעית. הוא פתח בהצגת מחלוקת הראשונים בפירוש המונח "משיוציאו" ובתחילת דבריו נטה לשיטת רש"י והרמב"ם שהאיסור חל מהוצאת העלים. לדבריו גם אם נקבל את שיטת הסוברים ש"משיוציאו" הם הפרי יהיה אסור לקצוץ את האילן ואגב דבריו נבין מה טעם האיסור כבר משעת יציאת העלים:
"... ואע"פ שרבינו שמשון ז"ל פירש משיוציא פירי הוה ליה יחיד כנגד רבים ועוד אף לפי דבריו רוב מה שמאכילין לצורך המשי הוא אחר שחנטו הפירות והרי הם מפסידין הפירות בידים שאפילו יצמיחו הפרי במקומו הואיל ונוטלין את העלין הפירות מתייבשין ונושרין וכו'".
העלים הם מקור האנרגייה המשמשת לאגירת הסוכרים בפירות ולכן בהסרתם נפגעים הפירות. י. פליקס (משנת שביעית, שם) הסביר שמשעה שהעצים מתעוררים מתרדמתם ומתחילים ללבלב מתחילים בני המקום לסמוך דעתם על הפרי שהאילן עתיד להניב ואם בעליו קוצצו הרי הוא מפסידם.
בהמשך הדברים כתב המהרי"ט דברים הנראים כסותרים את תחילת דבריו:
"... והוי יודע שאותה ששנינו מאימתי אין קוצצי' את האילן בשביעית אינה מתפרשת כלל אלא כדברי רבינו שמשון ז"ל דהיינו כל האילן משיוציא פרי. ומה שפירש רש"י ז"ל בפרק מקום שנהגו משיוציא העלין בימי ניסן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ליתא דשאר אילנות דומיא דאותם המפורשים הם החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו דהיינו בפירות עצמן. ואמרינן בירושלמי חרובין שלשולן הוא חוטרן (הגירסה לפנינו חנטן) כלומר היינו חנטה דשאר אילנות אלמא אזלינן בהו בתר חנטת הפירי וכו'".
בטיעון זה ובטיעון נוסף בהמשך הוא מוכיח שהמונח "משיוציאו" מתייחס דווקא לפרי. "משנת יוסף" (שביעית, פ"ד מ"א) מתרץ את קושיות המהרי"ט והסתירה בין שני פירושי רש"י והרמב"ם על פי מה שכתב הרדב"ז (שמיטה ויובל, פ"ה הל' י"ח):
"ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר וכו'. איכא למידק דמשמע דבשאר אילנות מודים בית הלל לבית שמאי משיוציאו. ופי' ז"ל משיתחילו בו העלין הירוקים והכא כתב משיוציאו בוסר. וי"ל דבשאר אילנות נמי פליגי בית הלל דאי לאו הכי למה אמרו ושאר כל האילנות משיוציאו אלא ודאי פליגי, ויוציאו דסיפא לא הוי כיוציאו דרישא דבית שמאי אלא כי הנך החרובין משישלשלו שהענפים נמשכין וגדלים והגפנים משיגרעו משיעשו הגרעינים והזיתים משיניצו שיראו בהם הנצנים ושאר האילנות משיוציאו הפרי והוא בוסר, וליכא לפרושי דמשיוציאו דבית שמאי היינו בוסר דאם כן הוו בית הלל לחומרא כן נראה ליישב דברי רבינו".
ייתכן אם כן שרש"י מתייחס בשני פירושיו לשתי הדעות. בברכות הוא מפרש את דעת בית הלל, ואילו בפסחים מפרש את דברי בית שמאי. לפי הצעה זו בית שמאי מחמירים משום שאוסרים לקצוץ כבר מיציאת העלים בניגוד לבית הלל האוסרים רק מיציאת הפרי כלומר חנטה. לשיטת בעל "הון עשיר" (שביעית, שם) סדר החנטה בעצים השונים הוא: "החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, הזתים משינצו. צריך לומר דשלשול החרובין הוא מאוחר לערך גרוע הגפנים, וכהאי גוונא הם הגפנים מהזתים, שעל סדר זה הקדים החרובים להם".
שאלה שיש לשאול היא במה התייחדו החרובים, הענבים והזיתים שבהם נקבע מועד אחר לאיסור? לענ"ד התשובה לשאלה היא שבניגוד לפירות אחרים שבהם נשירת עלי הכותרת של הפרח וחשיפת השחלה מעידים על תחילת התפתחות הפרי הרי שבחרוב הפרחים עצמם (ליתר דיוק השחלה) החסרים עטיף (עלי גביע ועלי כותרת) נראים כפירות (תמונה 1). מסיבה זו יש צורך בסימן נוסף המצביע על המעבר מפרח לפרי (תמונה 2). באופן דומה ניתן לטעון שגם בגפן ובזית המעבר מפרח לפרי איננו ניכר מתוך נשירת עלי הכותרת ולכן נתנו חז"ל סימן אחר. פרחי הגפן הסגורים דומים לשחלה ואילו פרחי הזית קטנים וקשה לזהות את תחילת התפתחות הפרי (ראו במאמר "סמדר אסור מפני שהוא פירי" (פסחים, נב ע"ב)).
 |
|
 |
|
תמונה 1. חרוב - פריחה נקבית |
|
תמונה 2. חרוב - תחילת התפתחות החרובים |
(1) "... מוכח מכל זה דהלכה רווחת היא דבאילן הולכין אחר חנטה ונראה דהיינו פחות מסמדר או סמדר וכו'" (ר"י קורקוס, מעשר שני ונטע רבעי, פ"א הל' א'). "... תמיה לי דהא מוכר פירות דקל ואפילו קודם חניטה לר"מ קנה וקרי' להו עבידי דאתו דממילא קא אתו. וכל שכן הכא דלאחר חניטה קודם שהגיעו לסמדר דעבידי דאתו ולר"מ קנה וכו'" (רשב"א, קידושין, נד ע"ב).
רשימת מקורות
אנציקלופדיה הלכתית – חקלאית (ערך "חנטה").
לעיון נוסף:
להרחבה בנושא ה"הנצה" מאת ד"ר עקיבא לונדון הקש/י כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
