טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

הארי והזאב כו' 

"הארי והזאב כו': אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו לא. אלמא קסבר יש להן תרבות, ויש להן בעלים. רבי יוחנן אמר: אף על פי שלא המיתו, אלמא קסבר אין להם תרבות, ואין להם בעלים. תנן: רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן זכה. בשלמא לרבי יוחנן, למאי זכה? זכה לעורן. אלא לריש לקיש למאי זכה? כיון שהמיתו, שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו, ואיסורי הנאה נינהו. מאי זכה? זכה לשמים" (סנהדרין, טו ע"ב).

נושא מרכזי לעיון: במה חולקים ריש לקיש ורבי יוחנן?

ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים, בפירוש דברי רבי אליעזר, לכאורה, האם לבעלי החיים הטורפים שנמנו במשנה (זאב, וארי, דוב, נמר וברדלס) יש תרבות כלומר האם הם ניתנים לאילוף באופן שלא יזיקו. ריש לקיש סובר שהם ניתנים לאילוף ולכן רק בתנאי שהמיתו אדם כל הקודם להרגם זכה. לדעת רבי יוחנן, הסובר שאין להם תרבות, הדין כך גם אם לא הרגו קודם לכן. הניסוח "יש להן תרבות" ו"אין להן תרבות" מתייחס לבעלי החיים ולכן היה מקום לפרש  שהמחלוקת היא בעצם אפשרות האילוף.

המנהג לאלף חיות טרף היה מקובל בעולם העתיק ובארצות מסויימות מגדלים בעלי ממון חיות מסוכנות עד ימינו. גידול חיות טרף היה קיים גם למטרות רצח אלא שאז החיות לא עברו אילוף. מההסטוריה ידוע המנהג הרומאי האכזרי לנהל מלחמות אדם בטורפים. בגמ' בסנהדרין (ל"ט ע"א) אנו מוצאים שזו היתה גם שיטת ענישה: "אמר ליה (הקיסר לרבי תנחום) מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכלוה אמר ליה ההוא צדוקי האי דלא אכלוה משום דלא כפין הוא שדיוה ליה לדידיה ואכלוה" (סנהדרין, ל"ט ע"א). מפרש רש"י: "לביבר - מקום חיות רעות של מלכות".

בימינו מאלפים דובים, נמרים ואריות על מנת לשמש כחיות קרקס וגם מהמשנה בבבא קמא (ט"ו ע"ב) משתמע שרבי אליעזר סובר שניתן לאלף חיות טרף: "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין. רבי אליעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות  אינן מועדין". (ראה תוס' בד"ה "ור' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו" שהצביע על הסתירה בין הסוגיות ותירץ).
לאור כך נראה שיש לפרש את מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן באופן מעט שונה על מנת שלא תתהווה מחלוקת שבה עמדת רבי יוחנן סותרת הן את הידוע לנו במציאות והן את דברי רבי אליעזר בבא קמא.  ייתכן וזו הסיבה שבגללה מפרש רש"י את המחלוקת שלא כפי משמעותה הפשוטה: "יש להם תרבות - מותר לגדלן, לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו, הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר, ואסור להורגן אם לא המיתו, אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות, ואין צריכין לדונן ...ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם, ולא הוו אלא כהפקר, לפי שלא היה לו לגדלן". אין מחלוקת על כך שניתן לאלפם והשאלה הייתה האם מותר לגדלם? אליבא דריש לקיש מותר לאלפם ולגדלם למרות שייתכן ותארע תקלה והם ימיתו. תקלה זו מעידה, על פי דברי רש"י, על כך שהאילוף לא היה מושלם. רבי יוחנן סובר שאסור לגדל חיות מסוכנות למרות האפשרות לאלפם משום שעדיין קיימת אפשרות, קטנה ככל שתהייה, שהם יחזרו לסורם ויהרגו.  אמנם בהיותם מואלפים אין להם דין "מועד" כדברי רבי אליעזר בבא קמא, אך לדעת רבי יוחנן בסוגייתנו, מותר להרגם בגלל שעדיין קיימת בהם סכנת נזק. 
ר"ת בתוס' (שם) מפרש גם הוא את המילה "תרבות" כגידול על ידי האדם אלא שמחלק בין גידול ואילוף בבית לבעלי חיים קשורים שאינם מאולפים:  "ועוד אר"ת: תרבות דהתם (בבא קמא, ט"ו ע"ב) הוא שגידלם בביתו, ותרבות דהכא היינו בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפילו נחש".

תאונות בהן מבקרים בגני חיות או מאלפי בעלי חיים מוצאים את מותם בעקבות תקיפה על ידי חיות טרף מתרחשות מדי פעם ומעידות על הסכנה הקיימת גם מצד חיות מאולפות ואף כלואות. רק בימים אלו דווח על מאלפת לוויתנים שהטבעה למוות על ידי לוויתן קטלן.

בעניין זה ראה עוד את מאמרו של הרב ברוך וינטרוב.

על המינים השונים ראה בערכים המתאימים להלן. במיוחד ראוי לעיין בערך ה"ברדלס" בגלל היותו מין המעמיד אתגר מיוחד ביחס לזיהויו.

זאב

ארי

דוב

ברדלס

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.