טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

הארי והזאב כו': אמר ריש לקיש והוא שהמיתו – זאב מצוי  

"הארי והזאב כו': אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו לא. אלמא קסבר יש להן תרבות, ויש להן בעלים. רבי יוחנן אמר: אף על פי שלא המיתו, אלמא קסבר אין להם תרבות, ואין להם בעלים. תנן: רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן זכה. בשלמא לרבי יוחנן, למאי זכה? זכה לעורן. אלא לריש לקיש למאי זכה? כיון שהמיתו, שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו, ואיסורי הנאה נינהו. מאי זכה? זכה לשמים" (סנהדרין, טו ע"ב).

פירוש: במשנה הובאה מחלוקת ביחס לארי ולזאב, אם מיתתם בעשרים ושלושה. אמר ריש לקיש: והוא מדובר בזאב וארי שהמיתו אדם, אבל אם לא המיתו לא, ומסבירים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] ריש לקיש כי יש להן תרבות, כלומר, בעלי חיים אלה נעשים בני תרבות ומותר לגדלם, ולכן יש להן בעלים, ואי אפשר להורגם ללא סיבה כשם שאין הורגים שאר בעלי חיים ביתיים. ואילו ר' יוחנן אמר: מחלוקת זו היתה אף על פי שלא המיתו, אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר' יוחנן כי אין להם תרבות לחיות טרף אלה, ואין להם בעלים. תנן [שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה, בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן, למאי [למה] זכה? הכוונה היא שזכה לעורן, שכיון שאין להם בעלים כל הקודם להורגן זכה, ולוקח את עורן לעצמו. אלא לדעת ריש לקיש, למאי [למה] זכה? הרי כיון שהמיתו כבר שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו [עשו אותם חכמים כמי שנגמר דינם] בבית דין (שהרי לדעת האומר שהקודם להורגן זכה, משמע שאין צריכים בהכרעת בית דין מיוחד, וכאילו נידונו כבר), ושור הנסקל כיון שנגמר דינו למיתה, אף לפני שסקלוהו בבית דין, אסור אף עורו בהנאה, ואם כן חיות אלה איסורי הנאה נינהו [הן], ואסור ליהנות לא רק מבשרן אלא גם מעורן! ודוחים: מאי [מה פירוש] "זכה" לדעת ריש לקיש, שזכה על פי שיטת ר' אליעזר לשמים, שעשה מעשה מצוה כשהשמיד דבר המזיק. ומעירים, תניא כוותיה [שנויה תוספתא כשיטתו] של ריש לקיש: אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו — דינם בעשרים ושלשה, ר' אליעזר אומר: שור שהמית דינו בעשרים ושלשה, ושאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים. משמע שנחלקו רק באלה שהמיתו. ו"זכה בהן" משמעו שזוהי זכיה מוסרית בלבד, וכדברי ריש לקיש (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

נושא מרכזי: במה חולקים ריש לקיש ורבי יוחנן?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הזאב המצוי הקש/י כאן.

ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים, בפירוש דברי רבי אליעזר, לכאורה, האם לבעלי החיים הטורפים שנמנו במשנה (זאב, וארי, דוב, נמר וברדלס) יש תרבות כלומר האם הם ניתנים לאילוף באופן שלא יזיקו. ריש לקיש סובר שהם ניתנים לאילוף ולכן רק בתנאי שהמיתו אדם כל הקודם להרגם זכה. לדעת רבי יוחנן, הסובר שאין להם תרבות, הדין כך גם אם לא הרגו קודם לכן. הניסוח "יש להן תרבות" ו"אין להן תרבות" מתייחס לבעלי החיים ולכן היה מקום לפרש  שהמחלוקת היא בעצם אפשרות האילוף.

המנהג לאלף חיות טרף היה מקובל בעולם העתיק ובארצות מסויימות מגדלים בעלי ממון חיות מסוכנות עד ימינו. גידול חיות טרף היה קיים גם למטרות רצח אלא שאז החיות לא עברו אילוף. מההסטוריה ידוע המנהג הרומאי האכזרי לנהל מלחמות אדם בטורפים. בגמ' בסנהדרין (ל"ט ע"א) אנו מוצאים שזו היתה גם שיטת ענישה: "אמר ליה (הקיסר לרבי תנחום) מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכלוה אמר ליה ההוא צדוקי האי דלא אכלוה משום דלא כפין הוא שדיוה ליה לדידיה ואכלוה" (סנהדרין, ל"ט ע"א). מפרש רש"י: "לביבר - מקום חיות רעות של מלכות".

בימינו מאלפים דובים, נמרים ואריות על מנת לשמש כחיות קרקס וגם מהמשנה בבבא קמא (ט"ו ע"ב) משתמע שרבי אליעזר סובר שניתן לאלף חיות טרף: "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין. רבי אליעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות  אינן מועדין". (ראה תוס' בד"ה "ור' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו" שהצביע על הסתירה בין הסוגיות ותירץ).

לאור כך נראה שיש לפרש את מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן באופן מעט שונה על מנת שלא תתהווה מחלוקת שבה עמדת רבי יוחנן סותרת הן את הידוע לנו במציאות והן את דברי רבי אליעזר בבא קמא.  ייתכן וזו הסיבה שבגללה מפרש רש"י את המחלוקת שלא כפי משמעותה הפשוטה: "יש להם תרבות - מותר לגדלן, לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו, הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר, ואסור להורגן אם לא המיתו, אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות, ואין צריכין לדונן ...ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם, ולא הוו אלא כהפקר, לפי שלא היה לו לגדלן". אין מחלוקת על כך שניתן לאלפם והשאלה הייתה האם מותר לגדלם? אליבא דריש לקיש מותר לאלפם ולגדלם למרות שייתכן ותארע תקלה והם ימיתו. תקלה זו מעידה, על פי דברי רש"י, על כך שהאילוף לא היה מושלם. רבי יוחנן סובר שאסור לגדל חיות מסוכנות למרות האפשרות לאלפם משום שעדיין קיימת אפשרות, קטנה ככל שתהייה, שהם יחזרו לסורם ויהרגו.  אמנם בהיותם מואלפים אין להם דין "מועד" כדברי רבי אליעזר בבא קמא, אך לדעת רבי יוחנן בסוגייתנו, מותר להרגם בגלל שעדיין קיימת בהם סכנת נזק.

ר"ת בתוס' (שם) מפרש גם הוא את המילה "תרבות" כגידול על ידי האדם אלא שמחלק בין גידול ואילוף בבית לבעלי חיים קשורים שאינם מאולפים:  "ועוד אר"ת: תרבות דהתם (בבא קמא, ט"ו ע"ב) הוא שגידלם בביתו, ותרבות דהכא היינו בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפילו נחש".

תאונות בהן מבקרים בגני חיות או מאלפי בעלי חיים מוצאים את מותם בעקבות תקיפה על ידי חיות טרף מתרחשות מדי פעם ומעידות על הסכנה הקיימת גם מצד חיות מאולפות ואף כלואות. רק בימים אלו דווח על מאלפת לוויתנים שהטבעה למוות על ידי לוויתן קטלן.

בעניין זה ראה עוד את מאמרו של הרב ברוך וינטרוב.

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.