טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

התולש עולשין והמזרד זרדים – עבקנה

"המנכש והמקרסם והמזרד. תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע כל שהן" (שבת, קג ע"א).

פירוש: עוד שנינו במשנה: המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב. תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה לכך בברייתא: התולש עולשין הצומחים כעשב רע, והמזרד זרדים, אם עשה כך לצורך אכילה לאדם תלשם חייב בכגרוגרת. ואם לצורך אכילת בהמה כמלא פי הגדי. אם להיסק בכדי שיהיה בהן כדי לבשל ביצה קלה. אם לייפות את הקרקע בכל שהן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: עבקנה שכיח          שם באנגלית: Giant Cane         שם מדעי: Arundo donax

השם במקורות: זרדים?, קנה, קני


נושא מרכזי: מהם "זרדים"? 


זיהוי השם "זרדים" והנגזרות שלו מורכב וייתכן ומדובר בשם בעל יותר ממשמעות אחת. על היותו עץ פרי תוכלו לקרוא במאמר "אבא זרדתא ופירא דכוורי" (כתובות, עט ע"א). סוגייתנו עוסקת קרוב לוודאי בצמח שענפיו ניתנים לשימוש בצורות שונות על פי מידת הקושי שלהם ונפתח דווקא בשיטה שאינה מקובלת על רוב המפרשים והיא דעתו של הרמב"ם (פיהמ"ש, שביעית, פ"ז מ"ה): "לולב, הוא ראש הענף הפורח. וכבר פירשנו כמה פעמים שזרדים הם הענפים שכמותם נזמרים מן הכרם, פעמים כובשין אותן הלולבין כשהן ירוקין ונאכלין. על פי שיטתו אין מדובר בשם צמח מסוים אלא בענפי עצים ממינים שונים כמו למשל גפן. על פי שיטה זו ניתן להבין טוב יותר את הפועל "המזרד". למפרשים הסבורים ש"זרדים" הם שם של מין צמח מסוים לא ברור מדוע דווקא ממנו נגזר פועל שניתן לקיימו גם ביחס למינים רבים אחרים.

רש"י בסוגייתנו מפרש: "זרדין - מין קנים הם, ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם, נתקשו מעט ראויין למאכל בהמה, יבשו עומדין להסקה". נראה מדבריו שהוא מזהה את ה"זרדים" כצמח מסוים דמוי קנים שחלקיו הנאכלים הם ענפיו ולא פירותיו. ייתכן והענפים הרכים הראויים לאכילה הם הנקראים בלשון המשנה (שביעית, פ"ז מ"ה) "לולבי זרדים": "לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכו'". מפרש הר"ש: "לולבי זרדים - אילן ששמו כך ושדים מצויים תחתיו" (על הקשר לשדים ראו להלן). ה"לולבים" הם קצוות הענפים הרכים שנאכלו לאחר "המתקה" (1) (ראו עוד במאמר "רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע"). כך פירשו גם הרא"ש ורע"ב.

זיהוי זה וההבחנה בין שלבים שונים בהתפתחות ה"צרדים" מופיע כבר בתשובות הגאונים: "עוזרדין וכן פירושו בלשון ארמי קני דזרדתא ובלשון ישמעאלי קצב פארסי. הקנים הרכים הנוחים להשבר נקראין אלנבטי והן שאינן אוזרדין וכירק הן חשובין. והקשים מאד נקראין זרדתא ונקראין אזרדין וכעץ הן חשובין. ודע כי יש שונין אזרדין ויש ששונין זרדין וזה הוא הלשון המדוקדק" (תשובות הגאונים, הרכבי, כ"ז). "קצב פארסי" (קנה פרסי) הוא השם הערבי של הדגני עבקנה שכיח הדומה לקנה המצוי. "הקנים הרכים הנוחים להשבר נקראין אלנבטי" הם כנראה הקנים בעודם ירוקים. משמעות המילה אלנבטי (نباتي) בערבית של ימינו היא צמחוני וייתכן והיא מתארת גם את שלב התפתחות זה בצמח.

זיהוי שונה ל"זרדים" אנו מוצאים בגרסת ה"שיטה מקובצת" בכתובות (עט ע"א): בגמרא נאמר: "... אבא זרדתא, ופירא דכוורי אמרי לה: פירא, ואמרי לה: קרנא. כללא דמילתא: גזעו מחליף פירא, אין גזעו מחליף קרנא"(2) (3). ה"שיטה מקובצת" גורס "כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא. וה"ג ר"ח ז"ל ופירש אבא זרדתא ערבי נחל זקנים וגזעם מחליף הן, ופירא דכוורי נמי כמי שגזען מחליף הן שפרין ורבין וכו'". על פי דבריו, הר"ח מזהה זרדתא עם ערבי נחל אולי כתוצאה מכך שגרס שעצים שגזעם מחליף נחשבים קרן. עצי ערבה מתחדשים במהירות לאחר שנקצצים בניגוד לעוזרר או החוזרר (הנקראים גם הם "זרדים") המתחדשים בקצב איטי. גם הר"ן בחידושיו מפרש שאין מדובר בעצי פרי אך גורס כגירסה שלפנינו: "אבא זרדתא. פירוש ערבי נחל וקנים וגזען מחליף וכן נמי פירא דשורי, אמרינן ליה פירא, כלומר ויכול ליקח מהן במעות נכסי מלוג וכו'". הקנים (קנה מצוי ועבקנה שכיח) מתחדשים במהירות לאחר קציצתם ולכן גם הם ראויים להקרא "גזעו מחליף". זיהוי זה הולם היטב את המסופר בגמרא בבבא מציעא (קט ע"א): "רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא, קדחו ביה זרדתא וכו'". הקנים אכן עשויים להתפתח תוך תקופה קצרה מאד בניגוד למשל לעצי העוזרר.

ח. י. קאהוט (ערך "זרדתא") המסתמך על הפירוש המובא ב"שיטה מקובצת" סבר ש"זרדים" היא מילה פרסית שמשמעותה אילן סרק באופן כללי. הוא מוסיף שעל פי אמונת הפרסים אילנות סרק מאכלסים שדים דבר המוזכר במסכת פסחים (קיא ע"ב): "חמשה טולי הוי; טולא דדיקלא יחידא, טולא דכנדא, טולא דפרחא, טולא דזרדתא איכא דאמרי: אף טולא דארבא, וטולא דערבתא ... בי פרחי רוחי, דבי זרדתא שידא, דבי איגרי רישפי. למאי נפקא מינה? לקמיעא ... פרחא דבי זרדתא שידי. הא זרדתא דסמיכה למתא לא פחתא משיתין שידי וכו'"(4). סוגיה זו עוסקת בעץ ששמו זרדתא הנחשב כמקום משכן לשדים ולכן מסוכן להתקרב אליו ולשהות בצילו. מובן מאליו שלא נוכל ולא נרצה לדון בענייני שדים אך ייתכן ויש כאן ביטוי לכך שמדובר בעץ שאיננו ברשות האדם אולי בגלל ערכו הנמוך. עץ זה מוזכר בהקשר דומה גם בגמרא בקידושין (עג ע"ב) העוסקת בדיני יוחסין: "זרדתא סמיכא למתא יש בו משום אסופי, ואם לאו אין בו משום אסופי"(5). המפרשים שם מצאו קשר בין שתי הסוגיות ולדעתם העובדה שתינוק הונח מתחת לזרדתא המהווה משכן לשדים מוכיחה שהוא איננו ילד רצוי לאמו. בלשון רש"י: "זרדתא דסמיכא למתא - אי תלי באילן ששמו זרדתא שלרי"ר בלע"ז אי סמיכא למתא אף על גב דלא מטיא ליה חיה יש בו משום אסופי דאמר בערבי פסחים (פסחים דף קיא:) זרדתא דסמיכא למתא לא פחיתא משתין שידי".
 

תמונה 1.  קנה מצוי		תמונה 2.  עבקנה שכיח - צולם בוואדי קלט

 
הרחבה 

טבלת ההבדלים בין קנה מצוי לעבקנה שכיח (על פי אנציקלופדיה 'החי והצומח של א"י, אנציקלופדיה שימושית מאויירת (עורך ל. פישלזון), כרך 11):
 

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: "קנה מצוי", "עבקנה שכיח". 

(1) מהתוספתא (יומא, פ"ד הל' ג') משתמע שעלי קנים אינם ראויים לאכילה: "... אכל עלי קנים ועלי גפנים עלי תאנים ועלי חרובין וכל דבר שאין ראוי באכילה פטור וכו'". על מנת להסביר את רש"י עלינו להניח אחת מכמה אפשרויות: 1. חייבים על הוצאה בשיעור גרוגרת גם בדבר הנאכל בקושי ואילו אסור אכילה ביום כיפור הוא רק בדבר המיישב את דעתו של האדם. 2. התוספתא עוסקת ב"זרדים" לאחר שהתקשו. 3. התוספתא עוסקת בעלים ואילו סוגייתנו ב"לולבי זרדים".
(2) פירוש: נפלו לאשה בירושה אַבָּא [יער] של עצי סרק, זְרַדְתָּא [עץ עוזרד], שאין פירותיו חשובים, או פֵּירָא דְּכַוְורֵי [בריכת דגים], נחלקו מה דינם, אָמְרִי לָהּ פֵּירָא [יש אומרים שכל אלה נחשבים כפירות] וְאָמְרִי לָהּ קַרְנָא [ויש אומרים שהם נחשבים כקרן], משום שאינם מתחדשים, ולבסוף הכל כלה. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא [כללו של דבר]: כל דבר שכאשר כורתים אותו ונוטלים אותו גִּזְעוֹ מַחֲלִיף וצומח מחדש הרי הוא נחשב פֵּירָא [פרי] ודבר שאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף נחשב כקַרְנָא [קרן].
(3) בניגוד לפירושו בסוגייתנו שה"זרדים" הם קנים הרי שבכתובות מפרש רש"י שמדובר בצמח בעל פירות: "זרדתא - אילנות של עוזרדין ולא היו פריין חשוב להן וקוצצין אותן לעצים". רש"י מזהה בין זרדתא ועוזרדין שעליהם נאמר במשנה (דמאי, פ"א מ"א): "הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה וכו'".
(4) פירוש: חֲמִשָּׁה מיני טוּלֵי הָוֵי [צל מסוכנים הם]: טוּלָּא דְּדִיקְלָא יְחִידָא [צל דקל יחיד], טוּלָּא דְּכַנְדָּא [צל האילן הקרוי כנדא], טוּלָּא דְּפִרְחָא [צל הצלף], טוּלָּא [צל] האילן ששמו זְרַדְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש אומרים]: אַף טוּלָּא דְּאַרְבָּא, וְטוּלָּא דַּעֲרַבְתָּא [צל של אניה וצל של ערבה] ... ומעירים: בֵּי פִּרְחֵי [מזיקים הנמצאים ליד הצלף] נקראים רוּחֵי. דְּבֵי זְרַדְתָּא [אלה שליד הזרדים] קרואים שֵׁידָא [שדים] דְּבֵי אִיגְרֵי [אלה המצויים בגגות] קרויים רִישְׁפֵי [רשפים]. ושואלים: לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ [למה, מה יוצא מכאן, למעשה]? לענין קָמֵיעָא [קמיע] אם כותבים קמיע למי שניזוק באחד מהם צריך לדעת מה שם המזיק שהזיקו ... פִּרְחָא דְּבֵי זְרַדְתָּא [אותם המזיקים הנמצאים בזרדים] קרויים שֵׁידֵי [שדים] ומעירים: הָא זְרַדְתָּא דִּסְמִיכָה לְמָתָא [אותו זרד שסמוך לעיר] לֹא פָּחֲתָא מִשִּׁיתִּין שֵׁידֵי [אינו מכיל פחות מששים שדים].
(5) פירוש: וכן אם מונח הילד בזרדתא סמיכא למתא [חורשה הסמוכה לעיר] שהוא מקום שאין מצויים בו אנשים יש בו משום אסופי, ואם לאו [לא] אין בו משום אסופי. 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.