הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

עצות אחיתופל

 
אחד הניבים השגויים ביותר הוא הניב 'עצת אחיתופל'. אנשים נוטים לחשוב שזה כינוי לעצה רעה, אבל האמת היא שהעצה של אחיתופל עצמה היתה עצה טובה מאוד לאבשלום, ואילו הוא היה מקשיב לעצה הזו סביר להניח שהוא היה אכן יורש את המלכות מידי דוד. התנ"ך מעיד על אחיתופל שעצתו היתה עצת א-לוקים:

1. שמואל ב פרק טז פסוק כג

וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹקִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם

כמובן שהעצה היתה עצה רעה מבחינה אבסולוטית, כי הוא יעץ לאבשלום לשכב עם פילגשי אביו ולהרוג את אביו, אבל כיועץ הוא עשה את תפקידו נאמנה. ואולם, מכיון שעצתו לא נשמעה בסופו של דבר, הוא הבין שאין למרד הזה שום סיכוי, ולכן הוא התאבד. וכך נאמר שם:

2. שמואל ב פרק יז פסוק כג

וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו

מה גרם לאחיתופל להתאבד? – סביר להניח שהידיעה שכשהמרד ייכשל דבר ראשון יאשימו אותו כמורד במלכות, והתוצאה תהיה שכל הרכוש שלו יוחרם לטובת המלך. לכן הוא קודם מצוה אל ביתו ורק אח"כ הוא מתאבד. ואולם, חז"ל אומרים שהציווי לביתו לא היה רק בשאלת חלוקת הרכוש לאחר מותו, אלא גם צוואה רוחנית:

3. תלמוד בבלי בבא בתרא קמז, א

ת"ר, שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור - זרעו חטים. מר זוטרא אמר: בלול איתמר. אמרי נהרדעי משמיה דר' יעקב: לא ברור - ברור ממש, ולא בלול - בלול ממש, אלא אפילו בלול ורוח צפונית מנשבתו - זה הוא ברור.

את הביטוי 'יום טוב של עצרת' ניתן היה להבין כשמיני עצרת, ואם כן צוואתו החקלאית היא די ברורה: אם עד שמיני עצרת עוד לא ירדו גשמים, זה הזמן לזרוע חיטים, כי זה אומר שהגשמים יהיו מרוכזים באותה שנה. החשש הגדול של מי שזורע חיטים הוא לא מחורף שמתחיל מאוחר. הזרעים יכולים להמתין באדמה עד שיבוא הגשם ולא יקרה להם כלום. החשש הוא דוקא מגשם שמתחיל מוקדם מדי ואח"כ יש הפסקה. הגשם מנביט את הזרעים, אבל אח"כ אין מספיק מים שיסייעו להם לגדול וזה גרוע מאוד. לכן ניתן היה להסביר שאחיתופל אומר לבניו שאם עד שמיני עצרת עדיין לא ירדו גשמים, זו הולכת להיות שנה מבורכת, וזה הזמן להשקיע בחיטה.
ואולם, כל הפרשנים הסבירו (וכך גם מוכח מהמשך הגמרא) ש'עצרת' אין הכוונה לשמיני עצרת, אלא לחג השבועות, שהוא הנקרא 'עצרת' בפי חז"ל. כך הסביר גם הרשב"ם שראינו לעיל. ואולם, האגדה הזו מעלה מספר שאלות:
1. שני הדברים הראשונים שציוה אחיתופל דומים זה לזה והם עוסקים בענייני הנהגות העולם ובלקחים שהוא הסיק מחייו. (אם כי קצת לא ברורה הכפילות ביניהם). הדבר השלישי נראה מנותק ולא קשור.
2. מדוע אחיתופל הופך להיות פתאום יועץ לענייני חקלאות?
3. כאשר אדם משאיר צוואה לבניו, הוא בדרך כלל רוצה להדריך אותם בדרך ישרה ואומר את המוטו העיקרי של החיים שלו. האם זה מה שיש לאחיתופל להגיד לבניו ברגעים האחרונים?
4. מה הקשר בין חג השבועות – שהוא בתחילת הקיץ – לבין הגשמים שיהיו בשנה הבאה?

בשיעור זה ברצוני לסקור כמה פירושים לאגדה זו, ולהעלות אופציות שונות להבין את האגדה. לא אכחד שגם לאחר כל ההסברים שמצאתי לא ממש מצאתי פתרון לאגדה זו, ואשמח אם יש מי שיביא לי הסבר משכנע יותר...
לגבי השאלה האחרונה, מסביר רבנו תם את הקשר בין חג השבועות לבין החטים בכך שבחג השבועות מביאים קרבן שבא מחיטים. (אם כי יש לציין שבכל הקרבנות היו גם חיטים, שהרי המנחות היו עשויות מסולת):

4. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, ישראל) בבא בתרא קמז, א

ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. פירש רבינו תם ז"ל משום דמביאין מנחה של חטים חדשה לכך מגלה הקב"ה על הצלחת חטים של השנה.

לגבי הקשר בין שני הציוויים הראשונים לבין הציווי השלישי, יש כאלו שראו את הדברים כמנותקים זה מזה. כך, למשל, כותב הרב גבהרד בספרו:

5. שיעורים בהגדות חז"ל, הרב חנוך גבהרד

...כאן יעץ בן העיר לילדיו לקחת אחריות על איכסון המזון חודשים אחדים בטרם יתחיל השוק להראות סימני עצבנות.
מיד עם הבאת הסחורה החדשה, היא מתגלגלת בשוק בשפע רב, ואיש אינו מזדרז לאכסן ממנה למשך כל השנה, אלא רק מתי שמתחיל להראות מחסור, אז הכל מתפנים לפנות מחסנים ולארגן את האוצר, כי זו היא תכונתם של עצלנים, עד שנושא כלשהו אינו בוער ודחוף, הם אוהבים לדחותו עוד ועוד, אבל אז כבר צריך לשלם הרבה יותר יקר, והסחורה כבר אינה כל כך משובחת כמו בתחילה, מפני שתמיד יהיו גם חרוצים המזדרזים לתפוס את היבול המשובח ולא להמתין לסוף העונה. אחיתופל ביטא את הצורך במחסני מזון מאורגנים בלשון: "זרעו חיטים", כדי ללמוד מהחקלאי שאינו ממתין למחסור כדי להזדרז לזרוע, אלא מיד עם רדת הגשמים, מזדרזים כולם לעמל השדה, כדי להספיק לזרוע כמה שיותר.

גם המהרש"א פירש את הדבר השלישי כדבר מנותק מהשניים הראשונים, והסביר שיש פה עצה חקלאית, אבל היא מבוססת על הבנת הנהגת העולם של הקב"ה:

6. מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף קמז עמוד א

שלשה דברים צוה אחיתופל את כו' אמר אל תהיו במחלוקת ולא אמר אל תחלוקו. לפי שלפעמים לא הוזהר אדם מלחלוק עם חבירו כשעבר עליו הדרך אבל אמר אל תהיו עושין גורמי המחלוקת ואמר אל תמרדו במלכות בית דוד כמ"ש בפרק חלק שטעה שראה שזרחה צרעת על אמתו וסבר איהו מלך ולכך יעץ שיהרוג אבשלום את דוד ושוב ע"פ ב"ד יהרוג לאבשלום כאשר שכב עם אשת אביו כמ"ש במדרש אך כשראה שלא נעשתה עצתו גם הוא ראה דבת שבע היא דנפיק מיניה. ואמר ויו"ט של עצרת ברור כו'. כדאמרינן בעי שמעתתא צילותא כיומא דאיסתנא ולכך כשעצרת שהוא יום קבלת תורה ברור ורוח צפונית מנשבת בו הוא סימן יפה להלכה דאין להקב"ה בעולמו רק ארבע אמות של הלכה וע"כ אמר זרעו בו חטין שהחטין מביאין הדעת לאדם דאמרינן בפרק בן סורר עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה ואמרינן נמי פרק לולב הגזול יוסיף דעת יוסיף מכאוב תינוק האוכל כזית דגן מרחיקין כו' ואמרינן ע"ש שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן מדקרי ליה עץ הדעת כו' וק"ל:

הגמרא שאליה מפנה המהרש"א היא הגמרא שאומרת שאחיתופל (כמו אשת פוטיפר וקורח ועוד כמה אחרים בהסטוריה) ידע שזרעו ימלוך, אבל הוא חשב שזה יהיה בגלל ההפיכה שהוא תכנן, ואילו בסופו של דבר היה זה דרך בת שבע, נכדתו:

7. תלמוד בבלי סנהדרין קא, ב

תנו רבנן: שלשה ניבטו ולא ראו ואלו הן: נבט, ואחיתופל, ואיצטגניני פרעה. נבט ראה אש שיוצאת מאמתו, הוא סבר איהו מליך, ולא היא - ירבעם הוא דנפק מיניה. אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, הוא סבר איהו מלך, ולא היא - בת שבע בתו הוא דנפקא מינה שלמה. איצטגניני פרעה - דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "המה מי מריבה" - המה שראו איצטגניני פרעה וטעו. ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, אמר "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", והן לא ידעו שעל עסקי מי מריבה לוקה.

גם הרב שלזינגר השתמש באותו מדרש, אך הסביר באופן שונה את הקשר שלו לשני הדברים האחרים, ובעצם אומר שאחיתופל רמז כל הזמן רק לכך שלא ימרדו יותר בדוד:

8. תוספות בן יחיאל (הרב עקיבא יוסף שלזינגר, המאה ה-19, הונגריה), פרק לא

יו״ט של עצרת ברור זרעו חטים. צריך ביאור: בשלמא הני ב' שייך לו לצוות ע"י כי נכשל בם, משא"כ להעלות על דבריו בשעת מיתה עצה לזריעה של חטים בלבד דבר תמוה הוא ובפרט לאדם גדול כזה אשר עמקו מחשבותיו, והנראה לי כי היות הוא היה בעל רוח הקודש ככתוב "כאשר ישאל איש בדבר א-לקים", וארז״ל עיניו הטעתו כי ראה צרעת יצא מאמתו סבר איהו מלך ולא היא בן בת בנו מלך (סנהדרין ק"א) וע"כ הזהיר שלא לפנות עוד ברהבים אחרי דרכי נסתרות לדרוש ברוה"ק ונביאות כי חכם עדיף מגביא כגמ' (ב"ב י"ב) וברוה׳׳ק כמה כבר נכשלו כי סבר כי רואה לפניו ואינו כ"א למרחקים ובדוגמא כמו בכלי הבטה נדמה שהוא לפניו והוא מרחוק וכמו כן קורח עיניו הטעתו ראה את שמואל יוצא ממנו. על כן הזהירם שלא יהיה להם סמיכה כ״א בתורה, ואורייתא וקוב"ה חד הוא ובתורה כתוב "אני עצה" גו׳. ואם ברור לכם דרכיכם ע״פ תורה לכו אחריו. ונודע לבאי שערים כי חטה גי׳ כ"ב, מרמז על כ"ב אתוון אשר בהם נארגין כל התורה ומעשה איש ותחבולותיו בנובלות חכמה. ע"כ ברמז גילה להם סוד הזה: יו"ט של עצרת ברור - אם ברור לך הדבר בכח התורה אשר נתונה בעצרת - זרעו חטין, (כמו "הכל צריכין למרי דחטה), אין אורה כתורה עי"כ טוב לכם בזה ובבא.

אגב, הביטוי שמביא הרב שלזינגר 'הכל צריכין למרי דחיטה' נלמד גם הוא השבוע בדף היומי, וכוונתו שהגמרא – וממילא השכל בכלל - נחשבת לחיטה.

ה'עין יעקב' מוצא קשר בין הציווי על שבועות לבין שני הדברים האחרים, שנועדו להרחיק את האדם ממחלוקת. הוא אומר שכשאין בעיות פרנסה ממילא יש שלום, וכל המטרה של צוואת אחיתופל היא להגדיל שלום בעולם. אח"כ מביא ה'עין יעקב' פירוש נוסף, מפולפל מאוד, שהוא מעין מדרש על המדרש:

9. עיון יעקב (ר' יעקב בן חביב, המאה ה-15, ספרד) בבא בתרא קטז, א

שלושה דברים ציוה אחיתופל את בניו אל תחזיקו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויו"ט של עצרת ברור וכו'. הנה בודאי שני דברים הראשונים הם מעניינו שנענש ע"י המחלוקת ומרידות של מלכות בית דוד, אבל הא דיו"ט של עצרת לא שייכי הכא. ואפשר שהוא ג"כ מעניינו על דרך מה דאיתא בבבא מציעא דף נט "לעולם יהיה אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" ולפי שהזהיר אחיתופל על המחלוקות לימנע מהן הזהיר ג"כ על החטים כדי שיתרבה השלום.
ועל דרך הדרש י"ל דלכך ציוה שלושה דברים אלו. דמתחילה ציוה "אל תחזיקו במחלוקת", ונפקא לן כהא דאיתא בפרק חלק דף קי "ויקם משה וילך אל דתם ואבירם - אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת". אך קשה מנ"ל דמטעם זה הלך שאין מחזיקין במחלוקת? דילמא לכך הלך אצל דתן ואבירם בני ראובן דוקא, להראות שראובן הוא ראש לכל השבטים והוא בתוך מניין השבטים, ואם כן ראויה הגדולה למשה, כמ"ש המפרשים שהוא שלישי בשבטים - ראובן שמעון לוי, ושלישי לבטן - אהרון מרים משה, והשלישי חביב. לזה ציוה להם "ואל תמרדו במלכות בית דוד" מטעם שהמלכות שייך ליהודה, כי הוא השלישי, כי שבט ראובן נתרחק ואינו ממניין השבטים, כמ"ש המפרשים, ואם כן מוכח שאין מחזיקין במחלוקת. אך אם יאמר האומר דלמא לכך שייך המלכות לבית דוד, לפי שדוד תיקן חטא אדם הראשון וכמ"ש המפרשים למ"ד אילן שאכל אדם הראשון גפן היתה, לכך אמר דוד 'כוס ישועות אשא' לתקן חטא אדם הראשון, לזה ציוה "ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים", על דרך מה דאיתא בפ"ק דר"ה דף טז: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן, ופרש"י דר' יהודה לטעמיה דאמר אילן שאכל אדם הראשון חיטה היה, ע"ש, ואם כן י"ל דלהכי ציוה ג"כ אם יו"ט של עצרת ברור זרעו חטים, ואם כן מוכח דלא היתה גפן ולא תיקן דוד כלום אלא שהמלכות הוא שייך לו לפי שהוא שלישי בשבטים וראובן אינו ממניין השבטים. אם כן מוכח שמטעם שלא יחזיקו במחלוקת ציוה כן.

גם המהר"ל מקשר בין שלושת הדברים שציוה אחיתופל לפני מותו, והוא טוען שהם כנגד שלושה סוגים של שלום שאדם צריך לשאוף אליהם: מצד אחד שלום בין איש לאשתו, שלום בין אדם לחבירו, ושלום למדינה:

10. מהר"ל, חידושי אגדות דף קמז, א

ועוד יש לפרש כי שלוש צוואות אלו כנגד שלוש שלימות שהאדם צריך: האחד שלום בית, הוא ראשון וכנגד שלום בית אמר יום עצרת ברור זרעו חטים, כמו שהתבאר כי החטים גורמים שלום בית דכתיב "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", וזהו השלום הראשון והוא שלום בית. השני הוא שלום איש את רעהו חוץ לבית, ועל זה אמר 'אל תהיו במחלוקת' וזה השלום איש את רעהו. השלום השלישי הוא מצד שלום האומה בכללה מצד השונאים והמתנגדים הבאים על האומה וכנגד זה אמר ואל תמרדו במלכות בית דוד שהוא מוכן ועומד בפרט לדבר זה להציל אותם מיד שונאיהם, שלכך נתן הש"י מלכות זה כדי לעשות שלום מן האומות, ואילו מלכות אחר אינו מוכן לזה, כמו שמוכן לזה מלכות בית דוד.

הרב וולפיש, מוצא בשלושת הדברים האלה רמז לשלושת היסודות שעליהם עומד העולם:

11. מזבח אבנים (הרב ירוחם יהודה לייב וולפיש, המאה ה-19, פולין) סימן יג

ונראה לי שאע"פ שאחיתופל היה רשע ונטרד מן העוה"ז ועוה"ב, בכל זאת היה חכם גדול ועצתו היתה כאשר ישאל איש בדבר א-לקים, וידע בנפשו שלא טוב עשה והיה חפץ שבניו לא ילכו בדרכיו למען יצליחו בעוה"ז ועוה"ב, וטרם מותו הזהיר אותם על שלשה דברים שהעולם עומד עליהם: תורה ועבודה וגמילות חסדים. נגד גמ"ח אמר להם אל תהיו במחלוקת, כי אם יהיו באהבה ואחוד ושלום ורעות יגמלו חסד זה עם זה. ונגד עבודה אמר להם אל תמרדו במלכות בית דוד, כי דוד הוא עמוד העבודה שהוא הכין את המקדש ובנה את היסודות, ולא עוד שיכולו לעלות לרגל לירושלים, לא כמו שעשה ירבעם בן נבט שמרד במלכות בית דוד ולא הניח לעלות לישראל לרגל לירושלים. וכנגד תורה אמר להם: יו״ט של עצרת ברור זרעו חטים, פי' אם תלמדו תורה לשמה תהיו מצליחים בזריעת חטים ולא יחסר לכם כל טוב כמ"ש "אם בחקותי תלכו" ופירש"י שתהיו עמלים בתורה וכתיב אח"כ ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו.

הרבי מליובאביטש רואה בשלוש העצות הללו רמז לעניין של יראת חטא שקודמת לחכמה:

12. אגרות הקודש, (הרב מנחם מנדל שניאורסון, המאה ה-20, ארה"ב) אגרת תצ

אמרו חז"ל שלשה דברים ציוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויו"ט של עצרת ברור זרעו חטים (ב"ב קמז, א). וכמה צ"ע בזה. ומהם: ואל תמרדו כו' מיותר, כיון שכבר אמר אל תהיו במחלוקת.
צוואת אדם, ובפרט אדם גדול שעליו העיד הכתוב שדבריו הם כאשר ישאל איש בדבר האלקים, בודאי היא כוללת הוראות עקריות הוראות כלליות שבהן ניכרת שיטתו וכו', ומהו הצד השוה אשר בג' דברים הנ"ל. מהו התוכן פנימי דחג השבועות ברור.
וי"ל, ובקצור נמרץ: רום המעלות נפשיות אשר אליהן ישאף האדם הוא בשלשה, ונתבארו במשנה: שלשה כתרים הן כתר תורה כהונה ומלכות. הדרך המובילה לזה לכאורה אפשר להיות בשני אופנים: יראת חטאו (קבלת עול) קודמת לחכמתו (טעם ודעת), או להיפך. והנה אחיתופל כל ימיו התנהג באופן השני... ולכן הזהיר את בניו (ולכן נמסר בש"ס, כי זהו הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום ולכל אחד ואחד): אל תהיו במחלוקת, אשר בנין אב לכל מחלוקת שלא לשם שמים הודיעה המשנה שזהו מחלוקת קורח ועדתו על כתר כהונה. אף שטענת קרח היתה חזקה בשכל וחכמה וכמבואר בדרז"ל.
ב) אל תמרדו במלכות בית דוד שהוא הקים עול תורה ועול תשובה. כתר מלכות. אף שע"פ השכל, הרי שאול באחת וניטלה ממנו המלכות, וא"כ עאכו"כ שכן צריך להיות בדוד שחטא בשתים.
ג) חטים הוא מאכל אדם, בעל שכל וחכמה. ועץ הדעת חטה היתה. שאין התינוק יודע כו' (ברכות מ, א). והנה עה"ד חכמה ושכל, הוא טוב ורע. וציוה לבניו שכדי שיצליחו החטים ויהיו טוב זה תלוי בחג השבועות דוקא. דלכאורה מה נתחדש בחג השבועות דהרי למדו כל התורה כולה מאז ומקדם וכמרז"ל (יומא כח, ב) מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו וישיבה דשם ועבר וכו'. אלא שבמתן תורה נתחדש שכל ישראל הקדימו נעשה לנשמע קבלת עול שלימה כמבואר בקונטרס. והקב"ה התחיל אנכי - אנא נפשי כתבית יהבית (שבת קה, א) עצמות ומהות אינסוף ב"ה ניתן בחכמת התורה. כתר תורה.
וזהו הצד השוה שבכל ג' ההוראות של אחיתופל שהיסוד כל ג' השלמות, תורה כהונה מלכות הוא דוקא קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.

הבן איש חי מסביר את שלושת הדברים כרמז לכך שאין למרוד בדוד:

13. בן יהוידע (ר' יוסף חיים, המאה ה-19, בבל) בבא בתרא קמז, א

אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויו"ט של עצרת ברור זרעו חטים. נראה לי בס"ד טעם לשלשה דברים אלו דשייכי אהדדי, כי ידוע מ״ש מהר״י ז״ל, מחלוקת דואג עם דוד המלך ע״ה היתה בענין רות המואביה שהיה מהרהר אחריו שאינו ראוי לבא בקהל ח"ו, אך מחלוקת אחיתופל היתה מצד בת שבע, שהיה מהרהר אחריו שבא על אשת איש ואסורה עליו ח"ו, גם ידוע מ״ש המפרשים ז״ל הטעם שלומדים רות בעצרת, לפי שממנה יצא דוד המלך ע״ה שנולד בעצרת, כי כל מגילת רות לא נכתבה אלא בשביל יחוס דוד המלך ע״ה, וכיון דנולד בעצרת לכך קורין רות בעצרת, ולכך נפטר בעצרת, כי הקב״ה משלים שנותיהן של צדיקים מיום ליום, וכמ״ש על משה רבנו ע״ה שנולד בשבעה באדר, ולכך נפטר בשבעה באדר, עכ״ד.
ולפ״ז כיון שנפטר דוד המלך ע״ה בעצרת שהוא יום שנולד בו, בזה נתברר אצל הכל שהוא צדיק גמור, דאין כלל זה נוהג שייפטר ביום שנולד אלא בצדיקים גמורים, כמ״ש רז״ל שהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש. וכיון דנתברר שהוא צדיק גמור שלא חטא בבת שבע, אז נתברר דראוי שיהיה שלמה הנולד מן בת שבע הוא ימלוך במקומו, כאשר בקש הוא לעשות. וידוע דארז״ל החטים רומזים לשלום, לכך הרואה חיטים בחלום יצפה לשלום, שנאמר "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", ובזה יובן המאמר שציוה אותם אל תהיו במחלוקת שהייתי אני עושה עם דוד בענין הרהור שהייתי מהרהר אחריו מצד בת שבע, ועי״כ אל תמרדו במלכות בית דוד, כשתראו שימלוך שלמה בנו תחתיו, לומר זה בא מביאה של אשה האסורה עליו, ואינו ראוי למלוך, יען כי אני טעיתי במחלוקת שלי, ועל כן אין למרוד במלכות בית דוד הלז, ויום טוב של עצרת ברור, ר"ל כאשר יהיה ביו״ט של עצרת דבר ברור, לביטול המחלוקת, דהיינו כשיפטר דוד המלך ע״ה בעצרת, שאז בו ביום יהיה בירור שהוא צדיק גמור ולא חטא בבת שבע, ולגרסה דגרסי יו"ט של עצרת בלול, כלומר בלול בפטירה ובלידה דהיינו עצרת שיפטר בה, שאז אותו היום נעשה בלול מן הלידה ומן הפטירה שזה יהיה הוכחה שהוא צדיק גמור ולא חטא בבת שבע, אתם זרעו חיטים - עשו שלום עם ביתו וזרעו, כי חיטים רומזים לשלום, כי אז נעשה בירור גדול לבטל מעליו ההרהור והמחלוקת שעשיתי עמו מקודם.

ואולם, ישנה מקבילה למדרש הזה שמובאת באוצר המדרשים, ושם מופיעים ארבעה דברים שציוה אחיתופל את בניו:

14. אוצר המדרשים חופת אליהו עמוד 171

ארבעה דברים צוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם ראיתם יום טוב של עצרת ברור זרעו חטים, ואם ראיתם חבלו של משיח שלחו דורון לפניו.

רואים אנו כי אין אפשרות לנתק את המימרה השלישית מכל האחרות, וכי גם המימרה על שבועות צריכה להיות קשורה איכשהוא למלכות. לענ"ד צריך להבין את זה על סמך הפסוקים הידועים בעת המלכתו של שאול:

15. שמואל א פרק יב, ו-כה

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱ-לֹקֵיכֶם מַלְכְּכֶם: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ:
וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱ-לֹקֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם: וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ:

ואולי יש להבין את המדרש הזה כך: אומר אחיתופל לבניו: אם אתם רואים שבחג השבועות – שהוא חג הקציר – אין עננים, סימן שהקב"ה אינו כועס על המלך והוא מקבל את מלכותו. אל תנסו למרוד במלך שבחר בו הקב"ה. כל מה שנשאר לכם לעשות הוא לזרוע חיטה, ולחכות שהיא תצמח. ואולי באמירתו לזרוע חיטים רומז אחיתופל למשפט המלך, שבו שמואל אמר שהמלך יקח את כל התבואה של העם:

16. שמואל א פרק ח, יא-טז

וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:

לפי ההסבר הזה, שלושת הדברים שאומר אחיתופל (או ארבעתם, לפי הגרסה השניה) קשורים כולם לטעות האחרונה שעשה אחיתופל כשהצטרף למרד אבשלום. הוא מסביר לבניו שמלך ישראל אינו סתם שליט שאפשר לנסות ולהדיח אותו ע"י מרד, אלא שזהו נבחר מאת ה', וכל עוד הקב"ה אינו מורה על הדחתו (כגון ע"י גשם בעת הקציר) עליהם לקבל את מלכותו.