טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים – כבש הבית
"אמר רבי אחא בר יעקב: הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים, שנאמר: לא תלבש שעטנז, מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה. אמר רב פפא: הכל מודים שצמרו פסול לתכלת, שנאמר לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה" (בכורות, יז ע"א).
פירוש: אָמַר ר' אַחָא בַּר יַעֲקב: הַכּל מוֹדִים, גם ר' מאיר המחייב בבכורה, שאֵין לוֹקִין עַל צַמְרוֹ של כבש בן עז מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, אם לבש אותו יחד עם פשתן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב, יא), ויש ללמוד מזה על זה: מַה פִּשְׁתָּן הריהו דבר שֶׁלּא נִשְׁתַּנָּה, שאין פשתן משתנה ממה שהוא, אַף צֶמֶר האמור בפסוק זה הוא צמר שֶׁלּא נִשְׁתַּנָּה, וצמר של זה נשתנה משל אמו, שאין לה צמר אלא שיער. וכן אָמַר רַב פַּפָּא: הַכּל מוֹדִים שֶׁצַּמְרוֹ של כבש בן עז פָּסוּל לִתְכֵלֶת, כלומר, לציצית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צמר ופשתים יחדיו", ומיד אחר כך נאמר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לְךָ על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יב), וּמִשָּׁם למדנו כי אף ציצית יכולה שתהיה עשויה צמר או פשתים, ויש ללמוד מפשתן לצמר: מַה פִּשְׁתָּן שֶׁלּא נִשְׁתַּנָּה אַף צֶמֶר שֶׁלּא נִשְׁתַּנָּה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כבש האליה שם באנגלית: Fat-tailed Sheep שם מדעי: Ovis orientalis platyura
שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין
נושא מרכזי: כשרות צמר כבש המרינו להכנת פתיל תכלת
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
בשורות הבאות נעמוד על אחד ממאפייני ה"צמר ההלכתי" והוא זהות בעל החיים ממנו מופק הצמר(1). השאלה שבה נעסוק היא האם העובדה שגזע המרינו השייך למין כבש הבית עבר שינויים מאז "ששת ימי בראשית" יש בה כדי לפסול את צמרו למצוות "פתיל תכלת"? לשאלה זו נדרש הרב אבינר בשו"ת סלולרי ב"עולם קטן" (גיליון 672 פרשת תולדות א' בכסלו ה'תשע"ט) ונביא את דבריו ככתבם:
תכלת וכבש שאינו כבש
שאלה: פעם שמעתי שהרב הזכיר פקפוק בנוגע לתכלת, מכיוון שדינו רק בצמר רחלים, ויש ספק אם הכבש שלנו דינו ככבש. למה?
תשובה: יש כמאתיים זנים ותת-זנים של כבשים. בגמרא (בכורות, יז א) נאמר שצריך כבש מששת ימי בראשית, שלא עברו עליו שינויים. הכבש המקראי הוא כבש האליה. הכבש שעושים ממנו ציציות הוא כבש מרינו שאין לו אליה. אמנם שו"ת שבט הלוי ח רל"ו חידש שכל כבש יש לו דין כבש, אך זה חידוש. ותכלת צריך להיות דווקא על צמר כבש, כלומר כבש אליה. אם כן נפל פיתא בבירא. ועיין ספרו של הרב יהושע בן מאיר "ציצית, המצווה והאגדה" עמ' 29-35.
התייחסות לדברי הרב אבינר מחייבת "יישור קו" בכמה נקודות משום שייתכן וקיימות בהן מחלוקות הקודמות לשאלה שעלתה לפניו. ראשית יש לבחון את הביטוי "כבש מששת ימי בראשית". שאלה שניה הנובעת מהראשונה היא היכן למקם את תהליך הביות? האם "ששת ימי בראשית" קדמו לביות? או בניסוח אחר האם ב"ששת ימי בראשית" נבראו גם זני וגזעי התרבות? שאלה נוספת היא באיזו מידה ניתן ליישם את מדע הארכיאולוגיה או ליתר דיוק ארכיאו-זואולוגיה וגנטיקה במשא ומתן הלכתי? תקצר היריעה מלטפל בשאלות כבדות המשקל שהצגתי ולכן אשאר ב"צריך עיון".
בתשובתו קבע הרב אבינר שהכבש המקראי הוא כבש האליה (תמונה 1) והוא הוא הכבש שנברא ב"ששת ימי בראשית". כוונתו כנראה לגזע האוואסי שהוא הגזע הנפוץ ביותר בדרום מערב אסיה. גזע זה שולט בעירק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל וערב הסעודית כבר אלפי שנים. העדויות המוקדמות ביותר לקיומם של כבשי אליה הם מהערים ארך ואור על כלי אבן ופסיפסים (בני 5,000 שנה בערך) וכמובן פסוקי המקרא. מוצא האוואסי הוא במדבר הסורי ולכן הוא עמיד היטב לתנאים מדבריים, טמפרטורות קיצוניות ומזון דל. האוואסי כשאר גזעי האליה נועד להפקת בשר וחלב אך לא לצמר. לגזעים בקבוצה זו צמר גס ובדרך כלל צבעוני שערכו בשווקים נמוך. כיום הוא משמש בעיקר לתעשיית שטיחים ואריגי בית. נשות הבדואים מכינות ממנו שטיחים ושמיכות אך לא בגדים.
בניגוד למשתמע מדברי הרב אבינר שמסלול התפתחות גזעי הכבשים היה מכבשים בעלי אליה ועד לגזע המרינו (תמונה 5) חסר האליה הרי התמונה המתקבלת ממחקרים רבים שונה. כיום קיימות שתי קבוצות של גזעי אליה: גזעי כבשים בעלי אליה רחבה וקצרה, שהם הרוב, וגזעים בעלי אליה ארוכה שהאוואסי נכלל בהם. לגזעים אלו זנב ארוך שעליו מצטבר השומן וככל הנראה קדם להם גזע בעל זנב ארוך ודק. מחקרים מצביעים על כבש המופלון (תמונה 2) החסר אליה וכמה מינים שהתפתחו ממנו כאבות גזעי כבשי הבית(2). גזע כבשים פרימיטיבי המייצג חוליית קשר משוערת בין המופלון שזנבו קצר לבין אבות כבש האליה הוא גזע סואיי שזנבו קצר (תמונה 3). בין גזעי הכבשים המבוייתים הופעת גזעי האליה נחשבת מאוחרת יחסית. למעשה גם הופעת הצמר מאוחרת משום שכסות הגוף של גזעי הכבשים הקדומים היה של שיער. סכום הנתונים המדעיים מעורר ספק ביחס לקביעה שהכבש מ"ששת ימי בראשית" הוא כבש האליה.
הטיעון המרכזי של הרב אבינר הוא דברי הגמרא בבכורות (יז א) שמהם משתמע לדעתו "שצריך כבש מששת ימי בראשית, שלא עברו עליו שינויים". אני משער שכוונתו לדרשה "מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה" המופיעה במהלך הסוגייה שלוש פעמים ביחס לשעטנז, תכלת וטומאת נגעים (פירוט הסוגייה ב"הרחבה"). שאלת המפתח העומדת לפנינו היא מה פירוש הביטוי "שלא נשתנה"? האם השינוי הוא במבנה הצמר כלומר בכבש עצמו או לחלופין עצם קיומה של הכלאה עם עז במהלך השושלת גם אם איננה מלווה בשינויי מבנה ותכונות? ממהלך הסוגיה ומפירוש רש"י משתמע שהשינוי מתייחס ל"נדמה" כלומר הכלאה בין כבש לעז. מפרש רש"י: "על צמרו - של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו. מה זבח שלא נשתנה - דהא נדמה פסול לקרבן".
מדברי רב אשי בהמשך הסוגיה ניתן היה לכאורה לפרש את מהות השינוי לא כ"נדמה" אלא כשינוי תכונות: "אמר רב אשי, אף אנו נאמר: הדלה הגפן על גבי תאינה יינו פסול לנסכים, מאי טעמא? זבח ונסכים, מה זבח שלא נשתנה, אף נסכים שלא נשתנו; מתקיף לה רבינא: הדלה פשתן על גבי היגא הכא נמי דלישתני? אם כן לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה, דהא פשתן נמי משתני! אמר ליה: זה נשתנה ריחו, וזה לא נשתנה ריחו". לכאורה המדד לשינוי איננו הכלאה בין מינית (גפן ותאנה) אלא השינוי בריח היין אך לאמיתו של דבר שינוי הריח הוא רק מדד לקביעה שיש בקשר בין הגפן לתאנה סוג של הכלאה בניגוד לקשר בין הפשתן וההיגא. למעשה כך משתמע מדברי רש"י שכתב: "אלא מעתה - משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי". השינוי הוא בעצם ההדליה הדומה להכלאה ולא בשינוי טעם היין. קטונתי מלחלוק על קביעתו של הרב אבינר אך לענ"ד הסוגייה בבכורות עוסקת בשינוי הנובע מהכלאה בין מינים שונים ("נדמה") ולא בשינויים במסגרת אותו המין. גזעי הכבשים מכליאים זה עם זה באופן חופשי בניגוד להכלאות נדירות מאד בין כבשים ועזים.
אם נכונים דברינו והדרשה "מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה" מתייחסת אך ורק לעצם התרחשותה של הכלאה בין מינית באחת מחוליות שרשרת הדורות ולא לשינויים גנטיים בתוך המין עצמו הרי שפסילת צמר מרינו חייבת לכלול הנחה חלופית האומרת שגזע זה איננו נחשב מין כבש האמור בתורה. בדרך זו נקט הרב י. בן מאיר בספרו "ציצית המצווה והאגדה" (עמ' 29-35). גישה זו המחלקת זנים וגזעים למינים שונים מציבה בפנינו קשיים רבים בקיום מצוות. קשיים הנובעים משינויים הגנטיים המופלגים שעברו על הצמחים ובעלי חיים במשק האדם במשך אלפי השנים האחרונות. בניגוד לגבולות החדים המפרידים בין מינים הרי שההבחנה בין זנים וגזעים מטושטשת. אם נרצה לחזור לגזע הכבש המקורי כלומר כבש האליה נעמוד בפני השאלה באיזה מבין הגזעים בעלי האליה יש לבחור? מהו גזע הכבשים המקורי? הרי בין גזעים אלו קיימות צורות שונות של אליה וקיימים גוונים שונים של פרווה ואפילו פרווה שחורה (על פי המקורות צבע פרוות הכבש לבנה((3)).
אם די בשינויי מבנה ותכונות כדי לחלק זנים למינים לא נוכל לקיים בימינו מצוות אכילת מצה משום שהחיטה בת ימינו שונה מאד מזן החיטה הקדום. אין סיבה לחשוב שהיעדר אליה מהווה שינוי גדול יותר מאשר מכלול השינויים הרבים שצברה חיטת הלחם של ימינו בהשוואה לחיטה הקדומה. כאשר בעז"ה ייבנה בית המקדש לא נוכל לקיים מצוות ביכורים בענבי סולטנינה ומוסקט, שכן הם זני גפן חדשים. האם פרו של הכוהן הגדול יהיה דווקא מזן הפרות הערבי המקובל כזן קדום (אם ישרוד עד בנין בית המקדש), או שניתן יהיה להקריב גם אחד מ-800 הזנים האחרים הקיימים בעולם?
קושי אחר העומד בפני הקביעה שצמר כבש המרינו פסול לתכלת נובע מסתירה פנימית בין שתי הלכות שלגביהן נאמר "מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה" והן תכלת ושעטנז. המשנ"ב (או"ח ט, סק"ב) קובע שהצמר הפסול לתכלת לא נחשב צמר גם לעניין בגד הציצית עצמו, ומכאן נובע שבגד הנעשה מצמר מרינו חייב בציצית רק מדרבנן ולא מדאורייתא (בביאור הלכה, שם, הדברים אינם מוחלטים). יתר על כן, אם צמר המרינו אינו צמר "מדאורייתא", מדוע יש חובה לבדוק בגד צמר משעטנז תחת קריטריונים של איסור דאורייתא? אלא על כורחנו גם לפי שיטה זו צמר המרינו, כמו צמר שאר הכבשים, הוא צמר לכל דבר ועניין ואין בו כל פסול, לא לעניין איסור השעטנז ולא לעניין מצוות התכלת. נאמנים דבריו של הרב וואזנר שכתב בספרו שבט הלוי (יו"ד סימן רל"ו): "... ולענין הקרבת אימורים בקדשים הקפידה תורה על ההקרבה, ואם חסר האליה יש לומר דהוה ליה מין אחר לענין קדשים דוקא. אבל בעלמא בחולין יראה לענ"ד דמין אחד הם הן לענין כלאים, הן לענין צמרם כיון דודאי לא ממין חיות טהורות הם וכו'".
הרחבה
תגובת הרב עזריה אריאל לפסיקת הרב אבינר (התבקשה על ידי מערכת "עולם קטן").
צמר המרינו
לאחרונה התעורר שוב הפולמוס על הצמר הנפוץ כיום, שמקורו בכבש המרינו, מן הכבשים חסרי האליה. לשאלה זו השלכות רבות, כגון: האם יש בו איסור שעטנז מן התורה, או שמא דינו כצמר של "רחל בת עז", שצמרה אסור בפשתן רק מדרבנן? האם יוצאים בו ידי חובת תכלת; או אפילו חובת חוטי הלבן, כאשר החוט עשוי מצמר זה ואילו הבגד עשוי מחומר אחר? וגם שאלות הקשורות למקום עבודתי, מכון המקדש: האם צמר זה כשר לפרוכת ולבגדי הכהונה הטעונים צמר: אבנט, מעיל, חושן ואפוד? האם ניתן לצבעו בתולעת שני ולהשליכו לשריפת הפרה האדומה?
על סוגיות הגמרא הנוגעות לעניין כבר השיבו רבים. בקצרה: אין מקור שקובע שכבש בעל זנב קצרצר אינו כבש. הגמרא (כריתות ד ע"א) האומרת ש"כבש נתרבה באליה" פירושה שזנב הכבש הוא חלק מה"אימורים" העולים למזבח יחד עם החלב והכליות, יהיה גדלו אשר יהיה. יש אמנם היגיון בטענה שהתורה ציוותה על כך מפני שהכבש הרגיל בארצות המקרא היה כבש בעל אליה (כפי שכתבו המפרשים, כדלהלן), אבל אין הוכחה שזהו תנאי לכשרותו והגדרתו ככבש.
ברצוני להדגיש נקודה אחת שלא הודגשה כדבעי במאמרים שקראתי בנושא. כבש המרינו לא נולד אתמול. לא מדובר על שאלה חדשה כמו רכב אוטונומי, שעולה לראשונה על שולחנם של חכמי דורנו וזקוקה להכרעתם. כבש המרינו היה נפוץ בספרד לפחות החל מהמאה ה-12, וצמרו המשובח הגיע ממנה לארצות רבות. רבותינו הכירו את ההבדלים בין הכבשים בספרד לבין אלו שבארצות המזרח. המשנה (שבת פ"ה מ"ד) מתארת כבשים בוגרים בעלי אליה גדולה, שנזקקה לעגלת הובלה כדי שלא תינזק. הפרשנים במקום מסבירים לקורא, שלא מודע לקיומם של כבשים כאלה, מה פשר הדבר. כך הרמב"ם (שמוצאו מספרד) בפירושו למשנה זו: "ויש מין כבשים שיש להן אליה גדולה מאד כאותן הכבשים המצוים במצרים שיש להן אליות כחלק גדול מגופן, ועושין לאותן אליות עגלה כדי שלא יתחככו בארץ ויקרעו". וברש"י (צרפת, שבת נד ע"ב ד"ה עגלה): "שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן, ואין בו עצם אלא שומן, ועב וכבד, וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת". ברור מתיאורו שבמקום מגוריו לא היו כבשים כאלה. ובפסקי הריא"ז (איטליה): "שיש מקומות שהאליה של אילים היא שמנה וכבדה ביותר".
פרשני המקרא ציינו זאת במפורש לגבי הכללת האליה באימורים. כך רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא ג,יב): "ובבן בקר לא הזכיר האליה, כי אם בכבש, כי האליה בעז ובשור קטנה, ועוד כי הכבשים שהן בארץ ישראל יש להם אליה גדולה וזה דבר ידוע" (וכן ברלב"ג, ויקרא א,ז, מהדו' מעליות עמ' 214, 216). ובר"י אברבנאל (ויקרא ג): "שהוסיף באימורי הכבשים שצוה להקריב גם כן על המזבח האליה, והיה זה לפי שרובו חלב כמו שנמצא בכבשים שבארץ המזרח, אך שור ועז אין חלב באלייתם". על איכותו הירודה של הצמר המזרחי כתב האברבנאל (שמות כה): "שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה".
העיסוק בצמר המרינו ושל כבשים אחרות חסרות אליה היה נחלת יהודים בכל הדורות, לא רק כצרכנים אלא גם כיצרנים וסוחרים. מגורשי ספרד הביאו עמם את הידע ופיתחו את עיבוד הצמר במקומות אליהם הגיעו. העיר צפת בימי רבי יוסף קארו הייתה מרכז חשוב לייבוא ועיבוד צמר מסלוניקי, וקו הספינות הקבוע מסלוניקי לצידון ומשם לצפת תרם כמות נכבדת של שאלות בדיני ממונות שהעסיקו את גדולי הפוסקים. מומלץ לעיין במאמריו של שמואל אביצור 'צפת מרכז לתעשיית אריגי צמר במאה הט"ו' (ספונות ו) ו'לתולדות תעשיית אריגי הצמר בשאלוניקי' (ספונות יא), ובעושר הפניותיו לספרות השו"ת. אציין כדוגמה לשו"ת המבי"ט (צפת, המאה ה-16, ח"א סי' רמה) שדן על חובת העלייה לארץ "בזמננו זה, לבוא מתורגמה [=טורקיה] דרך ים בספינת הצמר, כמו שרגילים בכל שנה לבוא". אביצור מציין (ספונות ו עמ' נה) את שמותיהם של שני זנים שבהם התנהל הסחר, האחד הונגרי(4) והשני רוסי(5) והללו ידועים כחסרי אליה (כפי שמסר לי ד"ר משה רענן). על דון יוסף נשיא (טבריה, ה'שכ"ה) מסופר (עמק הבכא, מהדו' ירושלים תשנ"ג עמ' 169): "וגם צמר ציווה להביא מספרד לעשות בגדים כאשר יעשו בוונציה", כלומר, לייבא כבשי מרינו (שלמה רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה, ח"ב עמ' 211). במאות השנים האחרונות באירופה, אין כל ספק שרוב ככל הצמר היה מגזעים חסרי אליה.
ממילא, כשבאים לדון כיום בצמר זה השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא כיצד התייחסו אבותינו וחכמינו לצמר הרגיל שבו השתמשו, בהלכות כלאים וציצית. עיון בשולחן ערוך ונושאי כליו ובספרות השו"ת אינו מותיר מקום לספק: השאלה לא עלתה כלל לדיון, והצמר נחשב כצמר כבשים לכל עניין כדבר המובן מאליו. מי שיחפש בתשובות ראשונים ואחרונים את הביטוי "כבש שלנו", "צמר שלנו" או "צמר דידן", כביטוי מתבקש לדיון על אפיונו, לא ימצא אותו כלל. הוי אומר, היה פשוט לחלוטין לכל הפוסקים שזהו צמר לכל דבר. מסתבר שכל תשובות הרשב"א (ספרד, המאה ה-13) על הלכות כלאים, מהן ברור שהחשיב את הצמר המקומי כצמר דאורייתא (למשל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס), עוסקות בצמר מרינו. דוגמה בולטת בספר 'המנהיג' (פרובנס, סוף האלף הששי, הל' ציצית עמ' תרמט): "יש לי ראיה לאסור הכרים והכסתות של טליטלה [=טולדו] ושאר ספרד... שהם כלאים בודאי בלי ספק".
אגב, אילו צמר זה אינו נחשב כצמר מן התורה, מסתבר שגם מדרבנן אין בו איסור כלאים. צמרה של "רחל בת עז" נאסר רק משום מראית העין, כלומר, שהרואה אותו יחשוב שהלובש נכשל באיסור שעטנז. חשש זה מובן לגבי צמר נדיר, שמי שרואה אותו צפוי להניח שהוא צמר רחלים, ואין מקום לחשש כזה כאשר ה"צמר" השולט בכיפה אינו צמר כלל (השווה רמ"א יו"ד סי' רצח ס"ב וערוך השלחן שם סעיף ג-ו).
אסיים בדבריו הנכוחים של הרב שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' ז): "מה שחושש להחמיר בצמר שלנו בציצית היום, אתמהה! שהלוא כל בית ישראל נהגו בו כדין צמר".
מהלך הסוגיה בבכורות
הנושא העיקרי בו עוסקת הסוגיה הוא מה דינם של בני כלאים שנולדו לרחל ועז ביחס להלכות שונות. במשנה נאמר (בכורות, טז ע"ב): "רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב". משנה זו עמומה ומתבררת סביב דיון שקיימו רב הושעיה ורבה בהסבר ברייתא: "רחל בת עז, ועז בת רחל, ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין". השאלה שעלתה היא באיזו הלכה עוסקת הברייתא? ההצעה הראשונה הייתה שמדובר לגבי חיוב בבכורה אך היא נדחתה משום שלא יתכן שרבי מאיר יחייב בבכורה ולד שונה מהוריו ("אך בכור שור. עד שיהא הוא שור ובכורו שור"). ההצעה הבאה היתה שכוונת רבי מאיר לחייב ב"ראשית הגז". גם הצעה זו נדחתה שהרי לעז בת רחל אין צמר ראוי למצווה. "כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם". מפרש רש"י: "מגז כבשי יתחמם ... והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא".
כמוצא לסבך הציע רבה שהברייתא עוסקת בעז בן כלאים של רחל ותייש והמחלוקת בברייתא היא האם חוששין לזרע האב לעניין "אותו ואת בנו". רבי מאיר סבר שחוששין לזרע האב לכן קיים כאן איסור למרות שהעז הוא בן כלאים. הצעה זו נדחתה שהרי ניתן היה לקיים את המחלוקת בשאלת "חוששין לזרע האב" כשלעצמה. חזר רבה והציע שהמחלוקת היא לענין בכורה אלא שאין מדובר בשני דורות כלומר אם ובנה השונה ממנה אלא בשלושה דורות בשני אופנים: א. רחל בת רחל בת עז והמחלוקת היא האם מתייחסים לרחל האם ואז בתה זהה לה (איננה "נדמה") וחייבת בבכורה או ל"סבתא" שהיא עז ואז יש לרחל ה"בת" מעמד "נדמה" ופטורה מהבכורה. ב. רחל בת עז בת רחל והמחלוקת היא האם "חזרה שיות למקומה"
הסבר שלישי של רב אשי שמדובר בשני דורות כאשר לולד יש "מקצת סימנים" כאמו והמחלוקת היא האם די בהם כדי לקבוע שהבכור דומה לאמו וחייב בבכורה או שיש צורך בדמיון מוחלט "עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו".
לאחר שהגמרא הציגה את הרקע למחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי מעמדו ההלכתי של "נדמה" כלומר בן כלאיים של כבש ועז מובאים דבריו של רבי יוחנן: "מודה רבי מאיר בשעיר של ראש חדש דבעינן בן שעירה, מאי טעמא? אמר קרא: אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית". גזירת הכתוב היא שלצורך קרבנות (חובה ונדבה) יש להביא אך ורק צאצאים של שרשרת טהורה של מינים (עיזים או כבשים) מבלי שבמהלך הדורות תתבצע הכלאה בין מינית כלומר בלי הופעה של "נדמה" בכל אחד מהדורות מאז "ששת ימי בראשית".
רבי אחא בר יעקב מסכם את מחלוקת רבי מאיר וחכמים: "הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים, שנאמר: לא תלבש שעטנז, מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה". מוסיף רב פפא: "הכל מודים שצמרו פסול לתכלת, שנאמר לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה". הלכה אחרונה: "אמר רב נחמן בר יצחק: הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים, שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה".
שאלת המפתח העומדת לפנינו היא מה פירוש הביטוי "מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה"? ממהלך הסוגיה ומפירוש רש"י משתמע שהשינוי מתייחס ל"נדמה" כלומר הכלאה בין כבש לעז. מפרש רש"י: "על צמרו - של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו. מה זבח שלא נשתנה - דהא נדמה פסול לקרבן".
מדברי רב אשי בהמשך הסוגיה ניתן היה לכאורה לפרש את מהות השינוי לא כ"נדמה" אלא כשינוי תכונות: "אמר רב אשי, אף אנו נאמר: הדלה הגפן על גבי תאינה יינו פסול לנסכים, מאי טעמא? זבח ונסכים, מה זבח שלא נשתנה, אף נסכים שלא נשתנו; מתקיף לה רבינא: הדלה פשתן על גבי היגא הכא נמי דלישתני? אם כן לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה, דהא פשתן נמי משתני! אמר ליה: זה נשתנה ריחו, וזה לא נשתנה ריחו". לכאורה המדד לשינוי איננו הכלאה בין מינית (גפן ותאנה) אלא השינוי בריח היין אך לאמיתו של דבר שינוי הריח הוא רק מדד לקביעה שיש בקשר בין הגפן לתאנה סוג של הכלאה בניגוד לפשתן על גבי היגא. למעשה כך משתמע מדברי רש"י שכתב: "אלא מעתה - משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי". השינוי הוא בעצם ההדליה הדומה להכלאה ולא בשינוי טעם היין.
(1) על ההבדלים בין פרוות העזים והכבשים ראו במאמר "הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים".
(2) משערים שציד יתר של כבשי הבר תרם לתהליכי הביות. אחת הראיות לכך היא שאוכלוסיות כבשי הבר במערב אסיה הצטמצמו באופן קיצוני מעט לפני התחלת הביות. לתהליך הביות נלוו שינויי מבנה כהקטנה בגודל הגוף, הופעת נקבות חסרות קרניים וחתך אוכלוסייה המאופיין בשכיחות רבה יחסית של פרטים צעירים. הכבשים בויתו כנראה באיזור הסהר הפורה לפחות בשלושה אירועים בלתי תלויים שבהם היו מעורבים לפחות שלושה תת מינים של כבש הבר מופלון.
(3) "של צמר ושל שיער".
(4) גזע Racka (Zackelschaf) (תמונה 6).
(5) גזע Tsigai (Цигайская порода овец). גזע שמוצאו מאסיה הקטנה. היה מבוקש בגלל צמרו הרך (תמונה 4).
לעיון נוסף:
ב"פורטל הדף היומי": "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
