טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הורד והכופר והלטום והקטף יש להן שביעית ולדמיהן שביעית – שרף
"... ומי איכא? והתנן: הורד והכופר והלטום והקטף יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. וא"ר פדת: מאן תנא קטפא פירא? רבי אליעזר; ואמר רב זירא: חזי דמינך ומאבוך קשריתו קטפא לעלמא! את אמרת מאן תנא קטפא פירא רבי אליעזר, ואבוך אמר הלכה כרבי אליעזר בד'" (נדה, ח ע"א).
פירוש: מִי אִיכָּא [האם אכן יש] עוד מחלוקות שבהן הלכה כמותו? וְהָתְנַן [והרי שנינו במשנה במסכת שביעית] בדין קדושת שביעית בצמחים של בושם: הַוֶּרֶד, וְהַכּוֹפֶר, וְהַלָּטוֹם, וְהַקְּטָף אף שאינם מיועדים לאכילה וכל שימושם הוא הפרחים או השרף היוצא מהם, ולצורך הריח שבהם, יֵשׁ לָהֶן (נוהגים בהם) דיני שְׁבִיעִיתשנחשבים כפירות, וכן גם לִדְמֵיהֶן, שאף למה שקנו בהם יש דין שְׁבִיעִית. ומוסיפים שלפיכך יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר, כלומר, חלה עליהם חובת ביעור שיש בפירות שביעית, וגם לִדְמֵיהֶן שגם מה שקנו בהם גם כן חייב בִּיעוּר. ואילו ר' שמעון סבור הוא שאין הצמח הנקטף אלא לשם פרחיו או השרף הריחני שבו, דוגמת צמחי בושם אלה, נחשב כפרי, ואין חלים עליו דיני השביעית כפירות. וְאָמַר על כך ר' פְּדָת בנו של ר' אלעזר בן פדת: מַאן תַּנָּא [מיהו החכם ששנה במשנה] שקְטָפָא פֵּירָא [קטף נחשב כפרי] אף שהוא רק שרף היוצא מן העץ? ר' אֱלִיעֶזֶר הוא. וַאֲמַר ר' זֵירָא לר' פדת בנו של ר' אלעזר בן פדת: חֲזֵי [ראה, שים לב] למשמעות ההלכתית הנובעת מתוך דבריך אלו, דְּמִינָּךְ וּמֵאֲבוּךְ קָשָׁרִיתוּ קְטָפָא לְעָלְמָא [שכן ממך, מתוך דבריך אלו, ומדברי אביך, הרי אתם מתירים בשביעית את הקטף לכל]! שהרי אַתְּ אָמְרַת מַאן תַּנָּא קְטָפָא פֵּירָא [אתה אומר שמיהו החכם ששנה שקטף הוא פרי], ואסור בכל איסורי שביעית ר' אֱלִיעֶזֶר, וַאֲבוּךְ [ואביך] אֲמַר שהֲלָכָה כר' אֱלִיעֶזֶר בְּאַרְבָּעָה דברים בלבד. ולפי זה אף כאן אין הלכה כמותו, ונמצא שבכך אתה מתיר את הקטף בשביעית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שרף שם באנגלית: resin שם נרדף במקורות: "קטף"
נושא מרכזי: מהו "קטף"?
הקטף מופיע במשנה בשביעית (פ"ז מ"ו) כחלק מרשימת בשמים או צמחי בושם: "הוורד והכפר והקטף והלוטם, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. רבי שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי". מתחילתה של המשנה לא ברור האם מדובר בשמות הצמחים או בתוצריהם אך סופה מעיד על תחילתה. רבי שמעון אומר "אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי" ומכאן שכוונת המשנה להתייחס לתוצר העץ השונה מפירותיו. בהמשך הסוגיה אנו מוצאים: "ואמר רב פדת: מאן תנא קטפא פירא? רבי אליעזר וכו'". מקור נוסף המעיד על כך שהקטף הוא שמו של ה"שרף" נמצא בתוספתא בבבא בתרא (ליברמן, פ"ה הל' ו') המתארת סוגי אונאה במכר: "ולא יהא מערב יין ביין, מי בלקיא בשמן ... חלב חמור בקטף, סיקרא בציר וכוסבורין בפלפלין". כאן מוזכר הקטף כחומר שאין לערבו בחלב חמור. הריבמ"ץ (שביעית, פ"ז מ"ו) זיהה על פי התרגום בין צרי לקטף ובינם לבין ה"שרף": "והקטף. תרגום צרי קטף, ותנן הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף".
מאידך גיסא מקורות אחרים מצביעים על הקטף כשם עץ (או עצים). נאמר בברייתא במסכת שבת (כו ע"א): "גופא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף". ראיה נוספת לכך שגם העץ נקרא קטף ניתן למצוא בדברי רב הונא (שבת, כג ע"א): "כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם". כך גם במדרש בבראשית רבה (תיאודור-אלבק, מקץ פרשה צ"א): "קחו מזמרת הארץ בכליכם. ר' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי: דברים שהן מזמרין בעולם. חלזון, חימר קטף, ומורן אגרו וטרי, מעט צרי קטף וכו'". אמנם למדרש זה גרסאות נוספות אך מכולן ניתן להסיק שהמוצר שעליו דיבר יעקב הוא צרי המופק מעץ הנקרא קטף. ייתכן ויעקב הציע לבניו להביא מנחה הכוללת שני מוצרים שונים המופקים מעץ הקטף: "חימר" ו"צרי" דבר העולה בקנה אחד עם זיהוי הקטף כאפרסמון משום שממין זה מפיקים לפחות שני מוצרים שונים: שמן אפרסמון ו"בלסם-עץ". במדרש שכל טוב (בובר, מקץ, פמ"ג): "זאת עשו קחו מזמרת הארץ. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אומר דברים שהם מזמרין בעולם, דברים שבני העיר משבחין אותם: בכליכם. בבזיכין נאין: והורידו לאיש. אדוני הארץ: מנחה. זו דורון: מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא".
הרידב"ז (שביעית, פ"ז) הדגיש את העובדה שהקטף הוא שם העץ והצרי שם ה"שרף" אך בדבריו אנו לא מוצאים שגם ה"שרף" נקרא קטף:
"... והנה פי' קטף הוא העץ והשרף הנוטף ממנו נקרא צרי כדגרסינן הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף וכן פרש"י ז"ל במס' נדה שם דקטף הוא העץ שנוטף ממנו שרף וכן איתא במס' שבת (דף כ"ג ע"א) שרף קטף. הרי דיש שרף של הקטף ויש קטף עצמו. ובמשנה דידן לא קאמר שרף הקטף אלא קטף עצמו ואילו במשנה דמסכת ערלה קאמרינן המעמיד בשרף הערלה הרי דמזכיר שם רק השרף לבד וכו'".
מאפייני שרף הקטף
ממהלך הסוגיה הנוכחית משתמע שהקטף הוא "שרף" המופרש על ידי מיני עצים שונים בהם עצי פרי ועצי סרק: "... אמר ליה ההוא סבא, הכי אמר רבי יוחנן: מאן חכמים רבי אליעזר דאמר קטפו זהו פריו. אי ר"א, מאי איריא אילן שאינו עושה פרי? אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו! לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי אפילו אילן העושה פירות נמי קטפו זהו פריו, לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו, ורבנן אמרי ליה: לא שנא"(1). ה"שרף" או הקטף מופרש מחלקי העץ השונים כלומר מהשורש, הגזע, העלים והפירות: "... את לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא ר"א הוא? והתנן, ר"א אומר: המעמיד בשרף ערלה אסור! אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בקטפא דגווזא, אבל בקטפא דפירא מודו ליה; דתנן, א"ר יהושע: שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין, בשרף העיקרין מותר, בשרף הפגין אסור, מפני שהוא פרי"(2). פרשנות זו לשם "קטף" באה לידי ביטוי באופן בו רש"י מזהה את ה"קטף" שממנו מפיקים "שרף" מובחר להכנת דיו: "אמר רב הונא: כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם" (שבת, כג ע"א). רש"י מזהה את השרף עם "גומ"א" (gume) שהוא שרף עץ. ה"קטף" לפירושו הוא "פרוניליי"ר" (prunelier) כלומר שזיף קוצני (Prunus spinosa). "קטף – פרוניליי"ר של יער, כמו שאנו עושים משל שרף". מדובר אם כן בשרף של עץ שאיננו עץ בושם ולכן איננו האפרסמון.
בניגוד למשמעות הכללית של "שרף" העצים העולה מתוך מהלך הסוגיה בנדה הרי שממקורות אחרים משתמע שהשם "קטף" ספציפי יותר ומתייחס לעצי בושם או שרף ריחני המופק מעצים אלו(3) (4). במשנה בשביעית (שם) מוזכר השם קטף יחד עם בשמים נוספים שהם "הוורד, הכפר והלוטם. שרף ריחני זה נקרא במקורות בשם צרי והיה מוצר יקר שיובא ממרחקים כמו שאנו מוצאים בספור מכירת יוסף (בראשית, לז כ"ה): "... וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה ארְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נשְׂאִים נְכאת וּצְרִי וָלט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה". עושרה של צור הגיע בין השאר גם ממסחר בצרי: "יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רכְלָיִךְ בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ" (יחזקאל כז י"ז). כבושם היה הקטף אחד מסממני הקטורת: "וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות, ל ל"ד). מפרש רש"י: "נטף - הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ"א, והצרי קורין לו תירייק"א"(5). ד"ר מ. קטן(6) משער שכוונת הלעז theriake היא לתרופה תריאק המכילה גם שרף עץ אך קיימים ספקות רבים לגבי זיהוי זה(7). הקטף/צרי/נטף שימש גם כתרופה וייתכן שבזכות תכונותיו הרפואיות הוא נשלח יחד עם סממני רפואה נוספים כמנחה ליוסף: "וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכאת וָלט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (ראו במאמר "שעווה" בעלון "שבת בשבתו" לפרשת מקץ). חשיבותו הרפואית של הצרי עולה באופן מפורש מהפסוק בירמיהו (ח כ"ב): "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי". במדרש שכל טוב (בובר, בראשית, וישב לז) נאמר: "באה מגלעד. שמשם לקחו סחורתם זו: וגמליהם נושאים נכאת. זו שעוה: וצרי. זה שרף של עצי הקטף, והוא מובחר שבבשמים למרפא ולמיני אירס, וכן הוא אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם". בפרשת מקץ (מג) כתב: "מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא".
בספרא ויקרא (דבורא דחובה, פרשה י"ב ז') נאמר: "או מה אילו ואילו מיוחדים דברים שאיפשר לדעתן, דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין, גלוביא בשמן, מי מעיין בדבש, חלב חמור בקטף וכו'". ניתן להסיק מהלכה זו שהקטף הוא חומר נוזלי בגוון דומה לחלב חמור ומסיבה זו לא ניתן להבחין בתערובת של שניהם. בהקשר זה ניתן להוסיף פרט נוסף והוא שחלב חמור פחות צמיג מחלב בקר וייתכן אם כן שהדבר מעיד גם על רמת הצמיגות של הקטף.
מאפיינים נוספים מופיעים בסוגיה במסכת שבת (כה ע"ב) אנו: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. מאי טעמא? אמר רבה: מתוך שריחו נודף, גזרה שמא יסתפק ממנו. אמר ליה אביי: לימא מר: מפני שהוא עף! חדא ועוד קאמר, חדא מפני שהוא עף, ועוד: גזירה שמא יסתפק ממנו. ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא. אזלא איקשיט. כי אתת, אמרה לה: זיל איתלי שרגא! אזלא אתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלתה"(8). בחלק זה של הסוגיה אנו לומדים על כך שלקטף ריח נעים והוא נדיף ודליק. רש"י (שבת, כו ע"א) בד"ה "אין מדליקין בצרי" כתב "... ועוד, כדקתני ואזיל, דאינו בא מן הפרי אלא מן העץ שרף בעלמא, והוה ליה כזפת ואינו נמשך וכו'". ייתכן וכוונתו לשרף שאמנם דליק אך גם צמיג(9) ואינו מטפס בצורה טובה במעלה הפתילה.
הקטף כאפרסמון
הקטף מזוהה על ידי המפרשים כאפרסמון. בערוך (ערך "קטף") נאמר: "הכופר והקטף עיין בערך כפר. פירוש בלעז בלסמ"ו והוא תרגום צרי והוא אפרסמון כמו שפירשנו במקומו וכו'". ברמב"ם (שביעית, פ"ז מ"ו) אנו מוצאים קביעה לא שגרתית: "והקטף עץ האפרסמון בלי ספק". בעקבותיו פירש גם רע"ב "והקטף - אילן אפרסמון". הרמב"ן (שמות, ל ל"ד) פירש:
"אבל הצרי הוא השרף כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון הנקרא בלשון חכמים קטף, והוא מה ששנינו (כריתות ו א) רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ושמא יקראוהו קטף בעבור ששוברים ענפיו בימי החום והצרי זב מהקטיפה ההיא. ואמרו בגמרא בפרק במה מדליקין (שבת כה ב) רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי, וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ופירשו בו מאי טעמא מפני שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו. והנה הוא השמן הטוב החשוב הנזכר".
קיימת תמימות דעים בין החוקרים שהאפרסמון (או הקטף) הוא השיח מור הגלעד (Commiphora gileadensis). שיח זה משתלב היטב בתאורים המופיעים בחז"ל והמפרשים הן ביחס להיותו עץ סרק ("שאינו עושה פירות") והן בתאור מאפייני ה"שרפים" המופרשים ממנו. התאמה זו קיימת לא רק במאפייני ה"שרפים" אלא גם באופן הפקתם והשימוש בהם כפי שהוא מתואר בספרות הקלאסית. העובדה שהאפרסמון עץ סרק שחשיבותו העיקרית היא ב"שרף" משתמעת מתוך כמה סוגיות(10). בירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ז) נאמר: "אמר רבי יהושע: שמעתי שהמעמיד בשרף האילן ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. אמר רבי זעירא לרבי פדת: כמה דתימא תמן הלכה כרבי יהושע וכא אמר הלכה כר"ש אמר רבי יונה ודמיא היא כל רבה קטף בטל על גבי שרפו אילן אינו בטל על גבי שרפו". מפרש "פני משה":
"והקטף. סתם קטף פירושו הוא השרף היוצא בין מהפרי בין מן העץ או מן העלין ובאילן אפרסמון עיקר השרף שלו הוא מן העץ והוא הצרי הנקרא באלסו"ם ולכן נקרא אילן אפרסמון קטף על שם שעיקר הבושם שלו היוצא מן העץ הוא וזהו פריו לפי שאינו עושה פרי אחר".
"קטף בטל ע"ג שרפו. כלומר אילן קטף והוא האפרסמון בטל הוא האילן לגבי שרפו והיינו שהשרף שלו היוצא מן העץ הוא העיקר. ואילן כלומר שאר האילן שעושה פירות אינו בטל על גבי שרפו שיוצא מן העץ שלו דעיקר הוא הפרי ואין השרף היוצא מן העץ שלו נחשב לכלום. וכיון שכן הוא ת"ק דמתני' נמי כר' יהושע ס"ל דלא מיירי הכא באילן העושה פירות אלא בקטף שאינו עושה פירות אלא הקטף שלו זהו פריו ושאני מתני' דערלה דלא איירי אלא באילן העושה פירות והיינו דמסיים ואזיל".
בעבר הופק ה"שרף" על ידי חריצת סדק בגבעול או הגזע. מלאכה זו תוארה על ידי פליניוס ככזו הדורשת מומחיות רבה וזהירות שלא לפגוע ברקמות מתחת לקליפה. במחקר שערכו ז. עמר וד. אילוז(11) נמצא שה"שרף" מופרש מצינורות הממוקמים בהיקף הגזע בסמוך לתאי השיפה ולכן חריץ עמוק מדי עלול לגרום לנזק לרקמה זו. בנוסף ל"שרף" הנוזלי ששימש להכנת הבושם "שמן אפרסמון" השתמשו גם בגזע שיח הבלסם וענפיו לצורך הפקת "בלסם-העץ". עץ זה הפיץ בעת בעירה ריח עז נעים. על שימוש זה אנו לומדים בפירוש הרמב"ן (שם):
"... וראיתי לרב רבי משה (הרמב"ם כלי המקדש פ"ב ה"ד) שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הנקרא בערבי "עוד(12) בלסאן", נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסממני הקטרת, כי הוא אינו אלא שרף, ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו".
"שרף" האפרסמון
בשפות שונות השם "שרף" (resin) מתייחס לנוזלים מסוגים שונים המופרשים על ידי צמחים. גם בכתיבה המדעית ניתן למצוא שימוש לא מובחן במונחים sap, resin ,gume ועוד(13) למרות שעל פי הגדרות ביולוגיות מדובר בנוזלים שונים בהרכבם הכימי, תכונותיהם הפיסיקליות, מקום אגירתם ואופן הפרשתם. גם בספרות העוסקת בתוצרי שיח האפרסמון אנו מוצאים את החלפה זאת ובעיקר בשימוש לא עקבי במונחים sap ו – resin. במאמר זה השתדלתי לכתוב "שרף" במירכאות על מנת לציין שהכוונה איננה דווקא ל – resin בהגדרתו הביולוגית אלא לנוזל מסוים המופרש משיח האפרסמון שעליו ארחיב בשורות הבאות.
ה"שרף" הריחני של האפרסמון מופרש כתוצאה מפצעים הנגרמים בעקבות התחככות ענפים זה בזה או חיתוך מכוון. מעיכה של עלים או שבירת ענפים משחררת לאוויר ניחוח חזק ואילו חריצת ענפי השיח ופירותיו גורמת להפרשת נוזל דביק וריחני. הנוזל המופרש מייד לאחר הפציעה מתפשט במהירות על פני שטח הענף. הוא שקוף בצבע לבנבן או צהבהב ונדיף מאד בעל ריח חריף נעים. הנוזל המופרש לאחר מכן חלבי וצמיג יותר ומתקשה ואוטם את מקום הפצע בענף בקרום דק. לאחר כמה ימים צבעו הופך לחום-צהבהב. בהשוואה שערכו ז. עמר וד. אילוז בין הנוזלים בשני השלבים התברר שלא קיים הבדל בהרכב הרכיבים הנדיפים.
אופי הנוזל המופרש על ידי האפרסמון עשוי להבהיר את פשר שמו היווני והלטיני “Opobalsamum” כלומר "עסיס האפרסמון" הרומז לנוזל המימי שבדרך כלל לא הופך לשרף מוצק. נוזל זה שונה מצמחי "שרף" אחרים כמו המור והלבונה שבהם מופרש נוזל צמיג או שנוצרות בהם טיפות מוצקות בצורת "דמעות". במור ובלבונה "קציר" השרף נמשך במשך כמה חודשים בין חריצת העץ ועד התקשות השרף. האיסוף מתבצע על ידי קילוף השרף מהעץ בעזרת סכינים מיוחדות. בניגוד לכך באפרסמון האיסוף צריך להתבצע מייד לאחר חיתוך הקליפה ולהסתיים תוך זמן קצר על מנת לצמצם את אובדן החומר הנגרם מנדיפותו הרבה.
ה"שרף" של האפרסמון הוא אחד מסוגי השרפים הנקרא "שמן נדיף" (Oleoresin). שמנים נדיפים הם מיצויים מוצקים למחצה (רכים או דמויי גומי), המורכבים מתמיסה של שרפים בשמנים אתריים ו/או שמן, המתקבלים לאחר התנדפות הממס או הממיסים שבהם נוצרו. האוליאו-רזין של האפרסמון מורכב מאד ומכיל תרכובות רבות (לפירוט ראו במאמר "True and common balsams"). על היותו סוג של שרף מעידים לא רק החומרים המרכיבים אותו אלא גם העובדה שהוא נאגר בצינורות מיוחדים בהיקף הקליפה. לאור העובדה שלשרפים פוטנציאל פגיעה בתאי הצמח החיים עליהם להצטבר בחללים מבודדים מהרקמות החיות. את האוליאו-רזין של האפרסמון המיסו בשמן כנראה בשמן זית והשתמשו בו למטרות שונות כמו רפואה וקוסמטיקה. מסתבר שההמסה בשמן נועדה לא רק לצורך הארכת חיי המדף שלו אלא גם לצורך דילול על מנת למנוע צריבה במגע עם עור האדם. במחקר ראשוני שערך ד. אילוז ושותפיו (14) התברר שלשני הנוזלים המופקים מהאפרסמון השפעה אנטי בקטריאלית דבר המסביר מדוע השתמשו בעת העתיקה באפרסמון לחבישת פצעים. מחקר אחר הצביע על מיצוי מחלקי הצמח השונים כבעל פוטנציאל לטיפול בבעיות רפואיות שונות כמו למשל דיכוי סלקטיבי של גידולים סרטניים(15).
(1) פירוש: אָמַר להו הַהוּא סָבָא [להם זקן אחד]: אין זו ראייה, שכן הָכִי [כך] אָמַר ר' יוֹחָנָן: מַאן [מיהם] חֲכָמִים אלה החולקים על ר' שמעון במשנה זו שבמסכת שביעית? ר' אֱלִיעֶזֶר הוא, שאֲמַר: קִטְפוֹ זֶהוּ פִּרְיוֹ. ושואלים על ר' יוחנן: אִי [אם] דברי חכמים שבמשנה זו הם דברי ר' אֱלִיעֶזֶר, מַאי אִירְיָא [מה שייך, מדוע שנינו במשנה זו דווקא] באִילָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי, והרי לשיטת ר' אליעזר אֲפִילּוּ באִילָן הָעושֶׂה פְּרִי קִטְפוֹ זֶהוּ פִּרְיוֹ! ומשיבים: לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ [של חכמים אמר להם], וכך צריך להבין את דבריו: לְדִידִי [לשיטתי] אֲפִילּוּ אִילָן הָעושֶׂה פֵּירוֹת נַמִי [גם כן] קִטְפוֹ זֶהוּ פִּרְיוֹ, ואולם לְדִידְכוּ [לשיטתכם] אוֹדוּ [הודו] לִי מִיהַת [לפחות] בְּאִילָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּירוֹת שקִטְפוֹ זֶהוּ פִּרְיוֹ. וְרַבָּנַן אָמְרִי לֵיהּ [וחכמים אומרים לו] שלָא שְׁנָא [אינו שונה] בדינו עץ פרי מעץ שאינו עץ פרי, ובשניהם אין השרף נחשב כפרי.
(2) פירוש: לעיל שנינו שאמר ר' זירא שדעת ר' פדת בן ר' אליעזר בן פדת שההלכה שקטף דינו בשביעית כפרי שיטת ר' אליעזר היא, ומשמע שדעת ר' זירא עצמו אינה כן. אָמַר לֵיהּ [לו] ר' יִרְמְיָה לר' זֵירָא: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא [ואתה אינך סבור] דְּמַאן תְּנָא קִטְפָא פֵּירָא [שמי ששנה שקטף הוא פרי] ר' אֱלִיעֶזֶר הוּא? וְהָתְנַן [והרי שנינו במשנה במסכת ערלה], ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמַּעֲמִיד גבינה בִּשְׂרַף עָרְלָה אָסוּר מפני שהשרף הריהו כפרי האילן, ובכלל איסור ערלה הוא. הרי שדעת ר' אליעזר שהשרף אף הוא כפרי! ודוחים: אֲפִילּוּ תֵּימָא [תאמר] שהוא כדברי רַבָּנַן [חכמים] החולקים על ר' אליעזר, שכן יש לומר שעַד כָּאן לָא שמענו כי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ [נחלקו חכמים עליו] על ר' אֱלִיעֶזֶר ודעתם שהשרף אינו כפרי אֶלָּא דווקא בְּקִטְפָא דְּגַוְוזָא [בשרף הענף, העץ] עצמו, אֲבָל בְּקִטְפָא דְּפֵירָא [בשרף הפרי] מוֹדוּ לֵיהּ [מודים לו] שהוא נחשב כפרי. דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה שם], אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי מרבותי בְּפֵירוּשׁ שכך היא ההלכה בדין הערלה כי הַמַּעֲמִיד גבינה בִּשְׂרַף הֶעָלִין או בִּשְׂרַף הָעִיקָּרִין (השורשים) של עץ האסור בערלה מוּתָּר, ואין בו איסור ערלה, אבל המעמיד בִּשְׂרַף הַפַּגִּין (תאנים שלא בשלו עדיין כל צורכן) אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נחשב פְּרִי.
(3) "גופא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף" (שבת, כו ע"א). פירש רש"י: "עצי הקטף - כך שמם".
(4) בהצגת הדברים באופן זה כיוונתי לדעתו של רבי בנימין מוספיא ב"מוסף הערוך" (ערך "קטף") שכתב: "כל המיצים העבים הנוזלים מהעצים נקראו קטף בשם כללי אבל בשם פרטי העץ שממנו נוזל הצרי נקרא כן והצרי עצמו".
(5) האברבנאל (שמות, ל') חולק על רש"י: "... וכתב רש"י שנטף הוא הנקרא צרי והוא הנוטף מעצי הקטף ובלע"ז קורין לו גומ"ה והנכון שהוא מסטצי"י וכו'".
(6) ב"אוצר לעזי רש"י".
(7) רבינו בחיי (שמות, ל'): "נטף ושחלת וחלבנה. נטף הוא צרי, ופירש רש"י ז"ל: צרי, טריאק"א. והרמב"ן ז"ל כתב כי זה אינו אמת, לפי שהנטף הוא בושם אחד לבד, בדמיון שחלת וחלבנה ולבונה, והטריאק"א היא הרכבה שמרכיבים ענינים רבים זה עם זה ונותנים בו שאור ודבש ואבק של עקרבים שרופים ובשר האפעה, וח"ו שיתנו בקטורת שקראו הכתוב "טהור קדש" בשר שקצים ורמשים גם לא שאור ודבש שאומר הכתוב: (ויקרא ב, יא) "כי כל שאור וכל דבש" וגו', אבל הנטף שהוא צרי הוא בשם אחד מיוחד, והוא שרף מעצי הקטף האילן נקרא "קטף" לפי שכשקוטפין הענף השרף זב, שהוא כעין שמן זב ממנו ממקום קטיפה וכו'".
(8) תַּנְיָא [שנינו בברייתא] שר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בשבת בָּצֳרִי (שרף ריחני מעצי בושם). ושואלים: מַאי טַעְמָא [מה טעם] הדבר? אָמַר רַבָּה: מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף חששו שֶׁמָּא ישכח ויִסְתַּפֵּק (ישתמש) מִמֶּנּוּ בשבת ונמצא כמכבה את הנר, שהלוקח שמן מן הנר בשעת בעירתו הרי זה כמכבהו, שהרי זמן בעירתו פוחת. אָמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי: לֵימָא מָר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא, הצרי עָף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חֲדָא [סיבה אחת] וְעוֹד אחת קָאָמַר [אמר]: חֲדָא [אחת] מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף, ויש בכך סכנה. וְעוֹד גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. ומסופר: הַהִיא חַמְתָּא דַּהֲוַת סְנִיאָה לָהּ [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כַּלָּתָהּ, אָמְרָה לָהּ: זִיל אִיקְשִׁיט בְּמִשְׁחָא דַּאֲפַרְסְמָא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אֲזַלָא אִיקְשִׁיט [הלכה והתקשטה]. כִּי אֲתָת [כאשר באה] אָמְרָה לָהּ חמותה: זִיל אִיתְלִי שְׁרָגָא [לכי הדליקי נר]. אֲזַלָא אַתְלָא שְׁרָגָא [הלכה והדליקה נר]. אִינְפַח [אחזה] בָּהּ נוּרָא וַאֲכַלְתָּהּ [האש ושרפתה].
(9) מחד גיסא אנו לומדים שהצרי הוא חומר נדיף ואילו לרש"י הוא צמיג כזפת. ייתכן ומדובר בשלבים שונים של הפקת "שרף" האפרסמון או במוצרים שונים הנעשים ממנו.
(10) בלשון רש"י (נדה, ח ע"א): "קטף - מין אילן ואין עושה פרי אלא שרף (יוצא ונוטף מהן) וזהו פריו".
(12) "עוד" בערבית הוא ענף.
(13) על ההבדלים ביניהם כתבתי במאמר "כל השרפין יפין לדיו".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
