טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר – שור הבר
"ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה: לא תחוי ולא תחוי, אמר ליה: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה: בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו" (בבא קמא, קיז ע"א).
פירוש: ועוד מסופר בענין מוסר: הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה בָּעֵי אַחֲווּיֵי אַתִּיבְנָא דְּחַבְרֵיהּ [אדם אחד שהיה רוצה להראות לגוים על תבן של חבירו]. אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא לפני] רַב, אָמַר לֵיהּ [לו]: לָא תַּחֲוֵי וְלָא תַּחֲוֵי [אל תראה ואל תראה]. אָמַר לֵיהּ [לו]: מַחֲוֵינָא וּמַחֲוֵינָא [מראה ומראה אני], שלא רצה לשמוע לדברי רב. יָתֵיב [ישב] אז רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ [לפני] רַב, וכששמע שהאיש מתחצף ואינו מקבל את הדין קם ושַׁמְטֵיהּ לְקוֹעֵיהּ מִינֵּיהּ [שמט את צווארו ממנו] במכה והרגו. קָרֵי [קרא] רַב עִילָּוֵיהּ [עליו] את הפסוק: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּראשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר" (ישעיה נא, כ). וכך למד: מַה תּוֹא זֶה כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בַּמִּכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו, אַף מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד גּוֹיִם אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שור הבר האירופי שם באנגלית: (Aurochs (Urus שם מדעי: Bos primigenius
שם נרדף במקורות: ראם, תאו, תוא, תורבלא
נושא מרכזי: מהו תאו ומהו תוא מכמר? .
כבר בתרגומים העתיקים יש מחלוקת אם תוא הוא בעל החיים הנקרא בימינו תאו או שכלל איננו בעל חיים. מחלוקת זו נמשכת גם בפרשנות ובמחקר של העת החדשה. התאו או התוא מופיע במקרא ברשימת החיות הטהורות בפסוק בדברים (יד ה'): "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר". מתרגם אונקלוס: "אילא וטביא ויחמורא ויעלא ורימא ותורבלא ודיצא". זיהוי דומה מופיע גם בתרגום יונתן: "אַיְלִין וְטַבְיַן וְיַחֲמוּרִין יַעֲלִין וְרִימְנִין וְתוֹרֵי בַּר וְדִיצִין". בספרי (דברים, ראה פיסקא ק') תרגום זה מיוחס לרבי יוסי: "ותאו, רבי יוסי אומר תאו זה שור הבר". רש"י מזהה, על פי תרגום אונקלוס, את ה"תוא" כשור הבר: "תוא - חיה והוא שור הבר כדמתרגם תוא וזמר תורבלא. תור שור, בלא יער". הביטוי "תוא מכמר" מתייחס לתאו שנלכד במכמורת. באכדית פירוש המילה kamaru הוא רשת או מלכודת. על פי תרגום השבעים "תוא מכמר" הוא סלק מקולקל בשל למחצה. בפשיטתא נכתב "סלקא דכמיד" כלומר סלק מקולקל שאינו ראוי למאכל (ייתכן וגרסו מכמד במקום מכמר). אבן עזרא (ישעיהו, נא כ') פירש: "בניך עולפו, כמו ויתעלף [יונה ד' ח']: שכבו, מתי רעב וחרב: כתוא, כמו עוף, ואין רע לו, (והטעם כתוא מכמר)".
לא רק זיהוי "תוא" עם "תאו" איננו מוסכם אלא גם זיהוי ה"תאו" עם שור הבר שנוי במחלוקת תנאים המובאת בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א ה"ט) שנובעות ממנה נפק"מ הלכתיות:
"חמשה דברים נאמרו בשור הבר: אסור משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור, וקרב לגבי המזבח, וחייב במתנות, וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאוה והרי הוא כבהמה לכל דבר. רבי יוסי אומר: זהו תאו הכתוב בתורה, ומותר משום אותו ואת בנו, וחלבו מותר, ופסול מגבי מזבח, ופטור מן המתנות, וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים, והרי הוא כחיה לכל דבר(1).. וחכמים אומרים תאו בריא לעצמו, שור הבר בריא לעצמו".
מדברי התוספתא משתמע שבבסיס מחלוקת חכמים ורבי יוסי עומדת השאלה האם שור הבר זהה לתאו הכתוב בתורה. לדעת רבי יוסי המזהה את שור הבר עם התאו הרי ששור הבר חייב להיות חיה בדומה לתאו המופיע ברשימת החיות הטהורות בפרשת "ראה". לחכמים המחלקים בין התאו ושור הבר, שור הבר הוא בהמה. המחלוקת אם שור הבר הוא בהמה או חיה מופיעה גם במשנה (כלאים, פ"ח מ"ו) אלא שאין בה התייחסות לתאו: "שור בר מין בהמה, ורבי יוסי אומר מין חיה וכו'" מחלוקת זו וטעמיה מובאת בגמרא בחולין (פ ע"א): "בעא מיניה אבא בריה דרב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא: הני עזי דבאלא, מהו לגבי מזבח? א"ל: עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בשור הבר, דתנן: שור הבר מין בהמה הוא, רבי יוסי אומר: מין חיה; דרבנן סברי: מדמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה הוא, ורבי יוסי סבר: מדקא חשיב ליה בהדי חיות מינא דחיה הוא, אבל הני דברי הכל מינא דעז נינהו"(2). מפרש רש"י: "תאו מתרגמינן תורבאלא - שור הלבנון". לרבנן קובעת העובדה שתרגום שמו של התאו הוא תורבאלא כלומר שור הבר (תור – שור, באלא – יער. במילון הארמי-עברי של סוקולוב המילה "באלא" מתפרשת כאזור פתוח או כפרי) ומכאן שהוא בהמה בדומה לשור(3) . רבי יוסי מדגיש את ההקשר של שור הבר לרשימת החיות בפרשת "ראה" תחת השם תאו ולכן סובר ששור הבר הוא חיה.
מהסברו של רב הונא משתמע שגם לרבנן תאו הוא שור הבר שהרי הם מסתמכים על תרגום השם תאו לתורבלא. תרגום זה משמעותי במיוחד וכדברי בעל "תורת חיים" (חולין, שם):
"מדמתרגמינן תורבצא מין בהמה הוא לכך מייתי ראיה מן התרגום לפי שהוא מסיני, כדאיתא בפרק קמא דמגילה ויקראו בספר תורת האלהים זו מקרא, מפורש זו תרגום. אבל ממאי דנקרא שור לאו ראיה היא, שהרי איל הבר חיה הוא כמו שכתבו התוספות אף על גב דנקרא איל".
בנקודה זו קיימת מחלוקת בין הבבלי לירושלמי משום שהירושלמי (וילנא, כלאים, פ"ח הלכה ד') מייחס את תרגום תאו לשור הבר לרבי יוסי בלבד "... ואילין דמתרגמין ותורי בר וראמנין כרבי יוסה". מהמדרש (ויקרא רבה, מרגליות, אמור פרשה כ"ז) ניתן להוכיח שהתאו הוא חיה ולא בהמה בניגוד למשתמע מהבבלי שגם לרבנן התאו הוא שור הבר ומעמדו כשל בהמה:
"אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמר הקדוש ברוך הוא עשר בהמות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהן ברשותך, שור שה כשבים ושה עזים. ושבע אינן ברשותך, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגע בשדות ולהביא לפני קרבן מאילו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך, שור או כשב או עז".
בירושלמי (שם) אנו מוצאים הסבר אחר למחלוקת רבנן ורבי יוסי הקשור להסטוריה של שור הבר: "שור בר מין בהמה. רבנין אמרין מיכא הוה וערק לתמן. רבי יוסי אמר עיקריה מן תמן הוה. הא שור עם שור בר אינן כלאים דלא כרבי יוסה, דרבי יוסה אמר כלאים וכו'". אין חולק ששור הבר הוא מין החי חיי פרא אך המחלוקת היא האם מדובר במין מבוית שהתפרא ( feral animal) או במין שמעולם היה פרא. לדעת רבנן שור הבר הוא בהמה משום שמוצאו מבהמת בית שנמלטה לטבע ("מיכה הוה וערק לתמן") ואילו לרבי יוסי מדובר בחיה שמאז ומתמיד חיה בטבע ("עיקריה מן תמן הוה"). בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש: "שור בר, השור המדברי וכו'". רע"ב: "מין בהמה - וחלבו אסור ואינו טעון כסוי, דסברי רבנן עקרו מן הישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור בר". בניגוד לירושלמי המנמק מהו הקריטריון שבעזרתו נקבע מעמד שור הבר הרי שהמשנה והתוספתא מתארים רק את הראיות למעמדו (חיה או בהמה) של שור הבר מתוך ההקשר שבו הוא נכתב בפסוק.
במחלוקת רבנן ורבי יוסי פסק הרמב"ם בהלכות כלאים (פ"ט הלכה ה') כרבנן: "מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד וכו'" כלומר שור הבר הוא בהמה. בחידושי הרשב"א מובאת התלבטות בשאלה זו:
"הא דאמרינן שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה, פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דאמרי מין בהמה ומתרגמינן תורבלא, ומיהו לפי גרסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על מילתיה דרב המנונא ודילמא מינא דתאו הוא משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו ס"ל כר"י דאמר דתאו היינו שור הבר מין חיה הוא ומדס"ל כר"י ודאי הילכתא כותיה, ועוד דר"י נמוקו עמו, ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי באתקפתא דרב אחא אלא דילמא מינא דזמר הוא ותו לא ושמא אף בספרי הרב ז"ל כך הגרסא ופסק הלכה כרבנן, ועם כל זה יש לתמוה דהא ר' יוסי נמקו עמו, ולענין עיזי דבלא קיי"ל כרב אחא ורבינא ורב חנן דאמרי מינה דחיה הוא, ורב חנן נמי דאסהיד עליה דאמימר דשרי תרבייהו".
לכאורה נראה שרש"י נטה לדעת רבי יוסי ולכן פירש: "תוא – חיה, והוא שור הבר כדמתרגם תוא וזמר תורבלא. תור שור, בלא יער". רוב חכמי ישראל סוברים כתרגום אונקלוס ורש"י ונוטים לדעה כי התאו הוא מין מתת משפחת הבקר וכנראה הכוונה ל - Aurochs (שור הבר). מין זה תואר בהרחבה במאמר "מקרני ראמים עד ביצי כנים". אם נקבל את העמדה ש"תאו בריא לעצמו, שור הבר בריא לעצמו" יהיה עלינו למצוא מין בקר נוסף מלבד שור הבר העשוי להקרא תאו. ייתכן והכוונה למין הנקרא בימינו תאו (ג'אמוס שהוא אולי ה"מריא" המקראי. עוד בנושא זה ראו במאמר "ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא"). בפסקי רי"ד (חולין, מהדורה בתרא, פ ע"א) אפשרות זו נדחית:
"וזה שאנו קורין בופאל"י בלעז, אין זה שור הבר שנחלקו בו ר' יוסי ורבנן, שזה הוא מין שור, וכשר לגבי מזבח, והוא מריא הכת' במקרא, ויזבח שור ומריא, וחלב מריאים, וכך פי' בן גנאח במחברת שלו שמריא הוא פר גדול. ומסתייעת סברא זו שמגדלין ממנו כל העולם כולו עדרים עדרים כשאר השוורים. הילכך ליכא מאן דפליג ביה שלא יהיה מין בהמה, שהרי רבן שמעון היה עושה הכוי מין בהמה בעבור שבית דושאי מגדלין מהם עדרים עדרים, כל שכן זה, שכל העולם מגדלין אותו עדרים עדרים".
רוב החוקרים מבני אומות העולם נוטים אחרי השבעים וסוברים כי התאו שייך לתת משפחת האנטילופות והוא בובאל איילי (Alcelaphus buselaphus) או ראם ערבי (Oryx leucoryx).
תמונה 1. שור הבר מקור
.JPG) |
|
 |
|
תמונה 2. בובאל איילי צילם: Ikiwaner |
|
תמונה 3. ראם ערבי (ראם לבן) |
(1) על פי הירושלמי קיימת מחלוקת גם לעניין כלאים אך הדבר לא מוסכם על הכול. תוי"ט (כלאים, פ"ח מ"ו) כתב: "מין בהמה - כתב הר"ב וחלבו אסור כו'. וכן פירש הרמב"ם. וטעמם דאילו לענין כלאים לא נפקא מינה דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה, כדתנן במשנה ב לענין לחרוש כו' וכל שכן לענין הרבעה וכדתנן במשנה ו פ"ק [ומיהו למה שכתבתי לעיל [מ"ב] בשם הרמב"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנפקא מינה לענין מלקות. ולכן נראה לי דתרי מתלת נקט אבל לקמן בלשונו שאכתוב בד"ה כלב כו' לא משמע כן וצריך עיון" (תוי"ט, כלאים פ"ח מ"ו).
"מראה הפנים" (כלאים, פ"ח הלכה ד') חולק על תוי"ט וסובר שלדעת הרמב"ם קיימת נפק"מ גם לענין כלאים: "שור הבר מין הבהמה. מה שכתב התי"ט כאן בהא דכתב הרמב"ם בפי' המשנה דנפקא מינה לענין חלבו משום דלענין כלאים לא נפקא מינה דכל ב' מינין אפילו אם שניהם מין בהמה וכו' אסורין זה עם זה לפום ריהטא כתב כן, ואשתמיטתיה להא דכתב הרמב"ם בחיבורו בפ"ט מהלכות כלאים בהלכה ה' דשור עם שור הבר אינם כלאים זה בזה, ואם כן נפקא מינה לענין כלאים גופיה עם השור וכדקאמר הכא בהדיא. ואם כן בלאו הכי צריך לומר דחדא ותרתי מתלת נקט וכו'".
(2) פירוש: בעא מיניה [שאל אותו] אבא בריה[בנו] של רב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא: הני עזי דבאלא [אותם עזי היער], מהו דינן לגבי מזבח? אמר ליה [לו]: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] ר' יוסי ורבנן [וחכמים] אלא בשור הבר, דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כלאיים: שור הבר מין בהמה הוא, ר' יוסי אומר: מין חיה. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: מדמתרגמינן [מתוך שמתרגמים אנו] "תאו" שבכתוב —תורבלא [שור יער], אם כן מינא [מין] של בהמה הוא, אחד ממיני השור. ור' יוסי סבר [סבור]: מדקא חשיב ליה בהדי [מכיון שהוא מונה אותו בין] החיות—מינא [מין] של חיה הוא. אבל הני [אלה], עיזי היער, מתוך שלא נימנו בין החיות —דברי הכל מינא [מין] העז נינהו [הם] וראויות להקרבה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: ודלמא מינא [ושמא מין] אקו נינהו [הם]! וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא מינא [ושמא מין] תאו, או מינא [מין] זמר נינהו [הם]! וכן אמר ליה [לו] רב נחמן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו [התיר את חלבן], שהוא מגדיר אותן כחיה.
(3) גרסה נוספת היא ברא כלומר "חוץ".
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 37-40).
ב. מזר, אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', עמ' 398
י. פליקס, החי של התנ"ך – ספר הזואולוגיה המקראית (עמ' 21).
לעיון נוסף:
א. דיין, "החי במקרא – יונקים", דפוס העיר העתיקה, ה' תשע"ז, עמ' 243-246.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
