|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בעי רב פפא: נחלקה התיומת מהו? – תמר מצוי
"בעי רב פפא: נחלקה התיומת, מהו? תא שמע, דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: ניטלה התיומת פסול; מאי לאו הוא הדין לנחלקה. לא, ניטלה שאני, דהא חסר לה. איכא דאמרי: ת"ש, דא"ר מתון א"ר יהושע בן לוי: נחלקה התיומת, נעשה כמי שנטלה ופסול, שמע מינה" (בבא קמא, צו ע"א – ע"ב).
|
 |
 |
|
| תמונה 1. עלה דקל - | תמונה 3. אוג הבורסקאים - עלה |
תמונה 3. שדרת דקל ושינגטוניה ליד קבוץ שדה אליהו
תנאי להב
ניתן לחלק עלים מורכבים מנוצים על פי מדד נוסף והוא האם הם בעלי מספר עלעלים זוגים או אי-זוגי. בעלים בעלי מספר עלעלים אי-זוגי נוסף עלעל בודד בראש הטרף. שני סוגי העלים עשויים להופיע באותו צמח. בדרך כלל אלה ארצישראלית נבדלת מאלת המסטיק בכך שמספר עלעליה אי-זוגי אך בשני המינים ניתן למצוא עלים מהטיפוס השני בשכיחות נמוכה (תמונות 4-5). לענ"ד גם עלי התמר עשויים להיות משני הטיפוסים וכפי שנראה דבר זה בא לידי ביטוי בהגדרת התיומת.
 |
 |
|
| תמונה 4. אלה א"י – מספר עלעלים אי-זוגי | תמונה 5. אלה א"י – מספר עלעלים זוגי |
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(1) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום (תמונות 6-7). בהמשך התפתחות העלה, העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 6). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונות 8-9). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
 |
 |
|
| תמונה 6. לולבים על רקע עלעלים | תמונה 7. |
 |
 |
|
| תמונה 8. | תמונה 9. |
הגדרת ה"תיומת"
רקע
אין בגמרא הגדרה ברורה למונח "תיומת" ופרט המידע היחיד שניתן לשאוב ממנה הוא שמדובר בחלק מהלולב העשוי להתפצל. מקור המידע העיקרי העומד לרשותנו הוא פירושי הראשונים. ברצוני להקדים להצגת השיטות שתי הערות בוטניות שיש לשים אליהן לב: א. התייחסות הפוסקים למספר עלים שונה בראש הלולב או להבדל בין לולב בעל תיומת אחת או שתי תיומות קשורה לשונות במבנה העלים בדומה לקיים למשל באלה ארצישראלית (תמונות 4-5). לעלי תמר בעלי מספר עלעלים זוגי יהיה לולב בעל שתי תיומות (תמונה 10) ואילו כאשר מספר העלעלים אי-זוגי יתקבל לולב בעל תיומת אחת או שלוש (תלוי בהגדרה) (תמונה 11). ב. כאשר מדובר בתיומת אחת היא איננה מורכבת משני עלעלים אלא מעלעל בודד המקופל לאורכו באופן הנראה כשני עלים הדבוקים זה לזה בגבם. הבחנה זו מובאת בספר "כפות תמרים" שהתייחס לדברי התוס' (שיובא להלן): "כתבו ועוד אור"י כו' יראה לי דההפרש דיש בין פירוש הגאונים לפירוש היש מפרשים הוא זה דפירוש הגאונים מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בעלה א' הכפול לב' כדרך שאר העלין שבלולב, ולפירוש היש מפרשים מיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים, שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצי".
שיטת הגאונים
שיטת הגאונים מובאת בתוס' על ידי ר"י:
"נחלקה התיומת כו' - מצא ר"י בתשובת הגאונים: ניטלה התיומת, אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה, והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת וכו'".
לשיטה זו התיומת היא העלעל הקיצוני הבודד שבראש לולב בעל מספר עלעלים אי-זוגי. עלעל זה מקופל לשנים משני עברי ציר העלעל. מבנה זה דומה לשני עלעלים וכלשון הגאונים: "... אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה".
שיטת רש"י
מפרש רש"י (סוכה, לב ע"א): "נחלקה התיומת - שני עלין עליונים אמצעים, ששם השדרה כלה, נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם. תיומת - לפי שמדובקין כתאומים". לכאורה ניתן להבין את דברי רש"י בשתי פנים. אם נפרש את המונח "עלה" כעלעל שלם הרי ש"שני עלין עליונים אמצעיים" הם שני העלעלים העליונים הצמודים זה לזה בלולב סגור שמספר עלעליו זוגי. הבנה זו ברש"י היא כהבנת ה"יש מפרשים" המובאת בתוס' בשם ר"י:
"... ועוד אור"י דיש מפרשים שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים. ויש בראש הלולב בסוף השדרה ב' עלין יוצאין ממנה שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב. ואותם שנים עלין היוצאין מראש השדרה נקראין תיומת ואהנהו בעי נחלקה התיומת מהו? אם נחלקו זה מזה דהיינו קצת מן השדרה. ומיהו אין רוב הלולבין נמצאין כענין זה ומכל מקום יש לומר דבעי דאי משתכח כהאי גוונא תיומת ונחלקה מהו"(2).
מאידך גיסא ניתן להבין שרש"י מתייחס ללולב בעל עלעל בודד בקצהו העליון. הבנה זו משתמעת מפירושו בסוגייתנו: "התיומת - כף תומר האמצעי העליון תיומת היא". על פי הבנה זו עלינו להניח ש"שני עלין עליונים אמצעיים" הם למעשה שני חצאי העלעל הקיצוני בעודו סגור(3). גם מדברי תוס' רבינו פרץ משתמע בברור שהוא הבין כאפשרות השניה שלשיטת רש"י התיומת מורכבת מעלעל בודד הנמצא בראש עלה דקל אי-זוגי: "... ונראה כפירש"י דנחלקה התיומת היינו עלה העליון אמצעי שעל השדרה ונסדקה. ומתוך פירושו משמע שאם לא נסדק העלה העליון עד השדרה שהוא מקום חיבורו דכשר". לדבריו, לשיטת רש"י, פסול "נחלקה התיומת" הוא כאשר כל העלעל האמצעי נחלק עד השדרה (ולא עד בכלל) בניגוד לאמור בדברי רש"י עצמו ש"נחלקה התיומת" אינה רק הפרדות חלקי העלעל העליון אלא גם סידוק השדרה(4). הקדמתי את דברי רבינו פרץ לתוס' משום שהיה לי קשה לקבוע באופן חד משמעי כיצד הם מבינים את רש"י:
"נחלקה התיומת - לא מיירי שנסדקו בראשו עלין שבראש השדרה, דכולהו הכי איתנהו, אלא כדפירש בקונטרס שני עליו עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה, נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה. ובה"ג פירש נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביקו אהדדי ההוא דמתיים בהו ומשוי להו חד. אי כנפרצו עליו דמי פסול אי כנפרדו עליו דמי כשר" (תוס' סוכה, לב ע"א).
התוס' מצטט למעשה את רש"י מבלי להתייחס במפורש למבנה התיומת אלא מציג את האופן בו היא נחלקה. תוס' מתנגד לסברה שרק ה"עלין" בראש השדרה נסדקו ומסכים עם רש"י שעל מנת שלולב יפסל צריכה להיסדק גם השדרה. ראיית התוס' היא מכך ש"כולהו הכי איתנהו" כלומר שתמיד העלים בראש השדרה סדוקים ובלי קשר למספרם (אחד או שנים) בתיומת. השאלה האם "שני עליו עליונים" הם שני עלעלים או עלעל אחד מקופל לשני חצאיו נותרה פתוחה.
הרשב"א הבין בדברי רש"י בדומה לרבינו פרץ וכשיטת הגאונים שהתיומת מורכבת מעלעל אחד, אך מדבריו משתמע שהוא חולק על שיטת התוס' למרות שלדעתם זו היא שיטת רש"י:
"... אבל רש"י ז"ל פי' התיומת כף התמר האמצעי העליון, ואפילו לפי פירושו נראה דוקא בשנחלק כל גב אותו העלה או רובו, שאין נראה שיפסל במעט שנחלק או ניטל או יבש כל שהוא מאותו העלה האמצעי העליון שיפסול בכך, שאם כן רוב הלולבין פסולין. ובתוס' פרשו תיומת שני עלין העליונים האמצעים ששם השדרה כלה, נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עם העלין שלמטה מהן ונסדקה השדרה כ"כ שנראין העלין העליונים חלוקין ומופרדין זה מזה".
הרשב"א פותח בלשון רש"י כמובא בסוגייתנו האומרת שהתיומת כוללת רק עלעל אחד הנמצא בראש הלולב ו"נחלקה התיומת" הוא מצב שבו העלעל נפתח ברובו. גם הרשב"א מציין את העובדה שברוב הלולבים חלק מהתיומת סדוק. מסיבה זו פסול "נחלק" הוא רק כאשר נחלק "כל גב אותו העלה או רובו". את מבנה התיומת לשיטת התוס' הוא מציג כמנוגדת לשיטת רש"י. אם לרש"י התיומת היא "כף התמר האמצעי העליון" הרי שלתוס' התיומת היא "שני עלין העליונים האמצעיים ששם השדרה כלה". עולה מכאן שלדעת הרשב"א תוס' חולקים על רש"י בניגוד לדברים מפורשים שנאמרו על ידם: "לא מיירי שנסדקו בראשו עלין שבראש השדרה, דכולהו הכי איתנהו, אלא כדפירש בקונטרס שני עליו עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה וכו'". מדברי הרשב"א עולה שקיימת אי התאמה בין פירושיו של רש"י בסוגיה בסוכה ובבא קמא כאמור בהערה 4 לגבי רבינו פרץ. תוס' התייחסו לפירוש רש"י בסוכה ואילו הרשב"א התייחס לפירושו בבא קמא.
שיטת הרי"ף והרמב"ם
אגב שיטות הגאונים והראשונים אנו לומדים שנדיר למצוא לולבים בעלי תיומת סגורה. על רקע זה עלו ההסברים שלמדנו לפסול "נחלקה התיומת". על פי הסבר אחד הפסול הוא כשנחלק רוב העלעל העליון או כולו או אולי אפילו נסדקה השדרה (הדבר נתון למחלוקת). על פי ההסבר השני המתאר את התיומת בלולב בעל מספר עלעלים זוגי הפסול הוא כשנפרדו שני העלעלים העליונים ונסדקה גם השדרה. ייתכן והעובדה שבפסול "נחלקה התיומת" לא מוזכרת השדרה הובילה את הרי"ף וראשונים נוספים לפירוש שונה לחלוטין למונח "תיומת". כתב הרי"ף (סוכה, טו ע"א):
"פירוש התיומת גבא דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד. כי כל אחת ואחת כפולה לשנים ותאומה מגבה. ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לב' והתיומת שלהן קיימת כשר. ואם נחלקה התיומת הרי הוא כאילו נפרצו העלין ופסול".
פירוש זה מובא גם ברמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ח הלכה ד'):
"בריית עלין של לולב כך היא, כשהם גדלין גדלין שנים שנים ודבוקין מגבן וגב כל שני עלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת נחלקה התיומת פסול וכו'".
הרי"ף והרמב"ם כבר אינם מתייחסים לתיומת כמבנה הנוצר על ידי עלעל/עלעלים בראש הלולב אלא כמבנה הנמצא בכל העלים. בניסוח הבוטני הכוונה לחיבור בין שני חצאי העלעל המקופל סביב צירו. זיהוי ה"תיומת" בכל העלעלים מעביר את פסול נחלקה התיומת מראש הלולב לכל העלים. הרי"ף והרמב"ם לא הגדירו מהו שיעור הפסול ולכך התייחס הרשב"א:
"נחלקה התיומת. פי' הרי"ף ז"ל גבא דהוצא דמתיים להו לשני צדי העלה כשהוא כפול לשנים, וכן פי' הראב"ד ז"ל. ומשמע דעל רוב העלין קאמר כלומר שנחלק גב העלין כולן או רובן שאלו לא נחלקה אלא תיומת של אחת אפילו נטל עלה אחד מן השדרה אינו נראה שיפסל הלולב בכך, דהא נפרצו עליו ונפרדו עליו קאמרינן דמשמע כולן או רובן וה"ה לנטלה או נחלקה התיומת שלהן, וכן נ"ל מלשון הרב בעל הלכות ז"ל שכן כתב נחלקה התיומת מהו האי גבא דהוצא היכי דדבקי אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוה להו חד ונחלק מהו כנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרדו עליו דמי וכשר ע"כ".
לסכום נזכיר את דברי המאירי המציג את שתי הגישות העיקריות:
"נחלקה התיומת הרי היא כניטלה ופסול. ותיומת זו פירשוה גדולי הרבנים ששני עלים העליונים האמצעיים נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עם העלים וקורא לה כן על שהן עומדות מדובקות בראשו של לולב כתאומים כענין יהיו תמים על ראשו. ונראה מדבריהם שאם נחלקו האחרים כשר. וגדולי הפוסקים כתבו גב ההוצא של כל אחת ואחת, שמתאמת שני צדי העלה, ולמדת שפסול זה הוא בכל העלים. ומכל מקום דוקא בשלא נשאר מאותו עלה ולמעלה שיעור לולב שאם כן אף ניטל כשר".
חלק מהרעיונות המועלים ברשימה זאת נאמרו על ידי רבי משה בן חביב (תי"ד - תנ"ו) בספרו "כפות תמרים" (סוכה, לב ע"א) ואביא את דבריו בלשונו. אין ספק שכתיבתו הושפעה מהעובדה שחי בארץ וראה לולבים סמוך לקציצתם מהדקל.
"רש"י נחלקה התיומת ב' עלים עליונים אמצעיים כו'. דע דבריית עלין של לולב כך היא דמב' צדדין דשדרה גדל שם עלי לולב זה למעלה מזה וכל עלה הוא כפול לב' דבוקין מגבן. ובראש השדרה כשהיא כלה ונגמרת יש שם עלה א' כפול לב' כשאר העלין והוא דבוק מגבו דיבוק חזק בעיצומו של עלה. ורוב הלולב כל זוג עלה ועלה דבוק מגבו אך זוגי העלין הם נפרדין זה מזה ויש לולבין דאפילו זוגי העלין דבוקין ע"י קליפה אדומה החופף עליהם וכשנושר אותה קליפה אדומה נפרדין זוגי העלין זה מזה. אך גב כל עלה הדבוק לשנים הוא נשאר דבוק בדיבוק חזק דדיבוק של הזוגות אינו דיבוק גמור וחזק לדיבוק הגב של שאר עלי לולב דאותו דיבוק הוא חזק בעיצומו של עלה. דדיבוק זוגות העלין הוא דיבוק בינוני ע"י קליפה אדומה החופפת עליהם.
ואני מסתפק בדברי רש"י שכתב נחלקה התיומת ב' עלים עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה כו' באיזה דיבוק מיירי? אם מיירי באותם לולבים שיש על ראש השדרה ב' עלים כל עלה כפול לשנים ודבוקים ע"י קליפה אדומה הנזכרת ונפרדו הזוגות של העלים האלו לזה הוא קורא נחלקה התיומת דנחלקו ב' הזוגות דנמצא זוג א' נפרד מחברו ואף על גב דגב כל עלה מהם הוא דבוק וכפול קרי ליה נחלקה התיומת מפני שנחלקו זוג העלים זה מזה, או דלמא רש"י איירי בדיבוק העלה העליון שהוא כפול לב' הדבוק מגבו ככל עלי הלולב שדבוקין מגבן ובעלה העליון הזה הוא דבעי נחלקו התיומת שנסדק העלה הזה מגבה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם. ומתוך דברי התוס' דהגוזל קמא משמע לי דהבינו מדברי רש"י דמפרש שנחלק זוג העלין העליונים ואעפ"כ רוב הלולבין הם כשרים לדעת רש"י משום דבעי שיחלק התיומת דהיינו זוג העלין עם ראש השדרה ואז הוא פסול וזה מלתא דלא שכיחא שיחלק ראש השדרה גם כן מה שאין כן לפי' הגאונים דנחלקה התיומת הוא שנפרד זוג העלה העליון מחבריו אפילו שלא תפסק השדרה. נמצא לפי דבריהם דרוב הלולבים פסולים דרוב הלולבין זוגי העלין נפרדין זה מזה יע"ש ודוק. אך לעד"נ דרש"י מפרש לה בלולב שנחלק עלה העליון הכפול לב' מגבו ובכן אליבא דרש"י רוב הלולבים כשרים דמידי דלא שכיחא הוא שיחלק גם העלה הכפול דהוא דיבוק חזק בעיצומו של עלה וכ"כ סמ"ק בשם רש"י הביאו הרב בעל תרומת הדשן סי' צ"ז יע"ש".
 |
 |
|
| תמונה 10. לולב בעל שתי תיומות | תמונה 11. לולב בעל תיומת אחת או שלוש |
הרחבה
נקטם ראשו
פסול לולב נוסף המשיק ל"נחלקה התיומת" הוא פסול "נקטם ראשו" וקשה לדון באחד מבלי להתייחס גם לשני. על פי המפרשים והפוסקים פסול "נקטם ראשו" הוא משום שלולב קטום איננו הדר. בפסול זה קיימות כמה מחלוקות בעיקר סביב שתי שאלות: א. מהו ראש הלולב כלומר האם הכוונה דווקא לתיומת או לעלים הגבוהים ביותר. ב. מהו אורך הקטיעה הפוסל או עד היכן היא מגיעה? תוס' דן בשאלה מהו ראש הלולב:
"נקטם ראשו - לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה, אבל קשיא דבגמרא (דף לב.) קאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול והן אותן העלין האמצעיים, והא אפילו בנקטם ראשו פסול כל שכן נטלו לגמרי. וצריך לומר דנקטם ראשו מיירי ברוב העלין העליונים. אי נמי אצטריך ליה לרבי יהושע בן לוי לאשמועינן ניטלה דסלקא דעתיה דחשיב הדר טפי מנקטם. אי נמי ניטלה אחת מן התיומת דבנקטם לא מיפסלה אא"כ נקטמו שתיהן".
תוס' מזהה את ראש הלולב בשני אופנים. בתירוצו הראשון הוא מבחין בין התיומת לבין "ראש הלולב" הכולל את רוב העלים העליונים. בשני התירוצים האחרונים הוא מניח שקיימת זהות בין "ראש הלולב" והתיומת שהיא שני עלים אמצעיים העולים מהשדרה. הרמב"ם בפיהמ"ש וב"יד החזקה" לא פירש מהו "נקטם ראשו" אולי משום שגם הוא זיהה אותו עם התיומת שאותה פירש בהלכות אחרות. בטור (או"ח, הלכות לולב, סי' תרמ"ה) מובא:
"... נקטם ראשו פסול פי' הראב"ד שנקטמו מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב: לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פי' עד השדרה, ולא נגע בשדרו. וא"א הרא"ש ז"ל פי': דברוב קטימת העלין העליונים מיפסיל וכו'".
בכתב העת "בית ישראל ואהרון"(5) מובא סכום שיטות הראשונים:
שיטת הרא"ש א': נקטמו רוב ראשי העלים. 2. שיטת הרא"ש ב': נקטמו שני ראשי העלים האמצעיים. 3. הבית יוסף בשם הרא"ש: נקטמו רוב שנים מהעלים האמצעיים. מדובר בלולב שבראשו שלושה עלים. עלה אמצעי אחד ושנים מצדדיו ונקטמו שנים מהם. 4. בעל העיטור: נקטמו לגמרי כל שלושת העלים (צריך שיקטמו עם השדרה (רא"ש ותוס')). 5. ראב"ד: נקטם ראש העלה האמצעי עם מעט מהשדרה. 6. הר"ן והמגיד משנה: נקטם ראש התיומת אפילו במשהו.
לדעת הבית יוסף הרא"ש איננו חולק על דעתם של הר"ן והמגיד משנה אלא שהוא מדבר על לולב בעל שני עלים ואילו הם מתייחסים ללולב בעל עלה אחד. בספר "כשרות ארבעת המינים" מובאת שיטתו של הב"ח על פי התירוץ הראשון בתוס': בנקטם ראשו הפסול הוא כאשר נחתך רוב העלה ברוב העלים העליונים. לשיטת הריטב"א נקטמו רוב ראשי העלים של הלולב. גם דעות הראשונים שמניתי נתונות למחלוקות אחרונים אך לא נעסוק בהן.
בשו"ע (שם סעיף ו') נפסק: "נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים, פסול. הגה: ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, פסול (המגיד ור"ן פ' לולב הגזול); ודוקא דאיכא אחר, אבל ליכא אחר, מברכים עליו. (מרדכי פ"ג ומנהגים). מוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק כ"ט): "העלה העליון האמצעי וכו' - ואם כלה הלולב בשני תיומות ונקטמה רק אחת מהן אפשר דיש להקל וכן מצדד בספר בכורי יעקב ע"ש".
(1) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
(2) הרב יואל עמיטל הפנה את תשומת לבי לדברי הבית יוסף (תרמ"ה): "ולפי מה שמצא ר"י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין אלו יהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאילו הם גוף אחד וזה דבר שאינו נמצא בארצם, אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ אחד בלי שום פירוד". השכבה החומה העוטפת את ההוצין נקראת בלשון העם "קור"א" (אם כי ה"קור" של חז"ל הוא לב הדקל) והיא מבטיחה שהתיומת עדיין סגורה. מסיבה זו יש המקפידים ליטול לולבים בעלי "קור"א" בלבד. מסתבר שעד שהגיעו הלולבים מארצות הדרום ליעדם באשכנז וצרפת ה"קור"א" נפתח וההוצין נפרדו זה מזה ומשום כך לא הכירם הר"י.
(3) מדברי רבינו פרץ והרשב"א שנראה בהמשך משתמע שפירושי רש"י במסכתות בבא קמא וסוכה סותרים זה את זה. אם כך הם פני הדברים אין צורך להוציא את דבריו מפשוטם ו"שני עלין עליונים אמצעיים" הם שני העלעלים העליונים בלולב זוגי.
(4) רבינו פרץ התייחס לרש"י בבבא קמא שם נאמר שהתיומת מורכבת מעלעל אחד. במקרה זה "נחלקה" הוא סידוק כל העלעל שהרי שסידוק חלקי קיים כמעט בכל הלולבים. בפירושו לסוכה תיאר רש"י את התיומת כמורכבת משני עלעלים ("שני עלין עליונים אמצעים") ומאחר והם תמיד סדוקים "נחלקה התיומת" הוא כאשר גם השדרה נסדקה. לענ"ד גם מבחינה מציאותית סידוק השדרה מצוי רק בלולב שהתיומת שלו מורכבת משני עלעלים.
(5) פ"ה, תש"ס, נ"ו-ס"ה.
לעיון נוסף:
ז. עמר, 'ארבעת המינים', תל אביב תש"ע.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (113-130).
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.