רחמנא ניצלן מהאי דעתא
בבא קמא סה ע"ב
"אמר רבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור - נעשה שינוי בידו וקנאו, טבח ומכר - שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר. איתיביה רבי חנינא לרבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור - משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב; ואי סלקא דעתך קנייה בשינוי, אמאי משלם? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר! אמר ליה: ואלא מאי? שינוי לא קני, אמאי משלם כעין שגנב? לשלם כי השתא! אמר ליה: כי השתא היינו טעמא דלא משלם, משום דאמר ליה: תורא גנבי ממך? דיכרא גנבי ממך? אמר ליה: רחמנא ניצלן מהאי דעתא! אמר ליה: אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך!".
רבי חנינא מבחין בין ההתחיבות בארבעה וחמשה שלדעתו חלה רק על המציאות שבשעת הגניבה, לבין חובת השבת גוף הגניבה שאינה משתנה בשינוי הגוף. ואילו רבי אילעא סובר שחילוק כזה הוא פילפולא יתירא, ומשום כך תקף את עצם הלך מחשבתו של רבי חנינא: "רחמנא ניצלן מהאי דעתא". וענהו רבי חנינא: "אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך", כי לדעתו, דוקא סברת רבי אילעא לוקה בפשטנות יתירה. שכן רבי חנינא היה רגיל להשתבח בכח פילפולו, במסכתות בבא מציעא דף פה ע"ב; וכתובות דף קג ע"ב: "כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי!". וראה גם בקישור זה.
ויכוח כזה שבין רבי אילעא לרבי חנינא נמצא גם במסכת שבת דף פד ע"א - ע"ב:
"ומדרס כלי חרס מנלן דטהור?... מתיב רבי אילעא: מפץ במת מנין, ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב - טמאים במת, מפץ שטמא בזב - אינו דין שיהא טמא במת? ואמאי, הא לית ליה טהרה במקוה! אמר ליה רבי חנינא: שאני התם - הואיל ואיכא במינו (רש"י: יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה כגון מקבלים {בעלי בית קיבול}). אמר ליה: רחמנא ליצלן מהאי דעתא - אדרבה, רחמנא ליצלן מדעתא דידך!".
גם כאן סבר רבי אילעא שסברתו של רבי חנינא מפולפלת מדאי, כי מה בכך דאיכא במינו? הרי בו עוסקים ולא במינו!
ויכוח נוסף שבין רבי אילעא לרבי חנינא, על נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע, במסכת כתובות דף מה ע"ב: "תני: תידון בסקילה. ואמאי? נערה המאורסה אמר רחמנא, והא בוגרת היא! אמר רבי אילעא, אמר קרא: הנערה, הנערה שהיתה כבר. אמר ליה רבי חנניא לרבי אילעא: אי הכי, מילקא נמי לילקי, ומאה סלע נמי לישלם! אמר ליה: רחמנא ניצלן מהאי דעתא! אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך. וטעמא מאי? אמר רבי יצחק בר אבין, ואיתימא רבי יצחק בר אבא: זו מעשיה גרמו לה, וזה עקימת שפתיו גרמו לו; זו מעשיה גרמו לה, כשהיא זנאי - נערה זנאי; וזה עקימת שפתיו גרמו לו, אימת קא מיחייב? ההיא שעתא, וההיא שעתא בוגרת הואי".
רבי אילעא סבר שזמן הוצאת השם הרע הוא שקובע את העונש. ורבי חנינא סבר שלמרות שהעונש הוא על מעשה הוצאת שם רע, צריך להתחשב גם בזמן הנישואין שכן עליו מתדיינים. וסבר רבי אילעא שרבי חנינא כדרכו מעלה סברה מפולפלת מדאי.
בג' סוגיות אלו מצינו שרבי חנינא התעמת עם רבי אילעא. במסכתות בבא מציעא דף פה ע"ב; וכתובות דף קג ע"ב מצינו שהיה רבי חנינא רגיל להתעמת עם רבי חייא. במסכת יומא דף פז ע"ב מצינו שרבי חנינא הקפיד על רב ולא התפייס עמו, אמנם הסיקה הגמרא שעשה כן כדי שרב יוכתר לראש בבבל. התעמתויותיו לא היו משום גאוה שהיתה בו, שהרי אמרו (במסכתות כתובות דף קג ע"ב ושבת דף נט ע"ב) שרבי יהודה הנשיא צוה לפני מותו שרבי חנינא ימלא את מקומו בראשות הישיבה, ואף על פי כן ויתר רבי חנינא על הכבוד עבור רבי אפס שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה.
אלא שחריפותו היא שגרמה לו שיהיו הוא ועמיתו "עוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה" (מסכת קידושין דף ל ע"ב). וכדברי רבא: "האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר (ירמיהו כג, כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה" (מסכת תענית דף ד ע"א). על אחת כמה וכמה חכם חריף כרבי חנינא.
