טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא, ואי לאו דיהב לי איסתכני – לפת
"אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: הכל משהין בפני השמש, חוץ מבשר ויין. אמר רב חסדא: בשר שמן ויין ישן. אמר רבא: בשר שמן כל השנה כולה, יין ישן בתקופת תמוז. אמר רב ענן בר תחליפא: הוה קאימנא קמיה דמר שמואל, ואייתו ליה תבשילא דארדי, ואי לאו דיהב לי איסתכני. אמר רב אשי: הוה קאימנא קמיה דרב כהנא, ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא, ואי לאו דיהב לי איסתכני. רב פפא אמר: אפילו תמרתא דהנוניתא; כללא דמילתא, כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא" (כתובות, סא ע"א).
פירוש: אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא: הַכּל מַשְׁהִין בִּפְנֵי הַשַּׁמָּשׁ, שהמשמש בסעודה ממתין עד שיאכלו האחרים כל מאכל, ואחר כך הוא אוכל, חוּץ מִבָּשָׂר וְיַיִן, שהם מעוררים תיאבון יתר, ונגרם לו צער אם לא יאכל מהם יחד עם הסועדים. אָמַר רַב חִסְדָּא: הכוונה היא דווקא לבָשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר רָבָא: בָּשָׂר שָׁמֵן כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, יַיִן יָשָׁן בִּתְקוּפַת תַּמּוּז דווקא, שבגלל החום ריחו של היין נודף ביותר. אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחֲלִיפָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ [הייתי עומד לפני] מָר שְׁמוּאֵל וְאַיְיתוּ לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דְּאַרְדֵּי [והביאו לו תבשיל של פטריות], וְאִי לָאו דִּיהַב [ואם לא שהיה נותן] לִי ממנו, אִיסְתַּכְּנִי [הייתי מסתכן], מחמת תאוות האוכל שתקפה אותי. אָמַר רַב אַשִׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ [הייתי עומד לפני] רַב כָּהֲנָא וְאַיְיתוּ לֵיהּ גַּרְגְּלִידֵי דְּלִיפְתָא בְּחָלָא [והביאו לו עיגול של לפת בחומץ], וְאִי לָאו דִּיהַב [ואם לא שהיה נותן] לִי ממנו, אִיסְתַּכְּנִי [הייתי מסתכן]. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תְּמַרְתָּא דְּהִנּוּנִיתָא [תמר ריחני] יש להאכיל לשמש. ומסכמים: כְּלָלָא דְּמִילְּתָא [כללו של דבר]: כָּל דְּאִית לֵיהּ רֵיחָא וְאִית לֵיהּ קִיּוּהָא [שיש לו ריח או שיש בו חריפות], יש לתת ממנו לאדם הנמצא במקום, כדי שלא ינזק (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: לפת שם באנגלית: Turnip שם מדעי: Brassica rapa
שם במקורות: ליפתא שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם
נושא מרכזי: מהם גרגילדי דליפתא?
לנושאים נוספים העוסקים בלפת הקישו כאן.
הכלל שמביאה הגמרא לתאור מאכלים המסוכנים למריחים אותם ("כללא דמילתא, כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא") תקף גם לגבי לפת שנכבשה בחומץ שהרי יש בה "קיוהא". מפרש רש"י: "קיוהא - קיהיון שיניים איגרו"ר בלע"ז". ד"ר משה קטן מתרגם egror = חמיצות. מתוך פירוש רש"י בסוגייתנו אנו לומדים שגרגילדי דליפתא הם פרוסות דקות של לפת: "גרגלידי - חתיכות דקות ועגולות מריר"א בלע"ז". ד"ר משה קטן(1) טען שהלעז משובש מאד ויש לגרוס רודילי"ש (rodeles) שהם פלחים עגולים דקים. פירוש זה של רש"י עומד בסתירה לפירושיו בסוגיות אחרות ולמשתמע מהן כפי שנראה להלן.
במסכת ברכות (לט ע"א) אנו לומדים: "אמר ר' זירא: כי הוינן בי רב הונא, אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, פרמינהו פרימא רבא, בורא פרי האדמה, פרימא זוטא, שהכל נהיה בדברו. וכי אתאן לבי רב יהודה, אמר לן: אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי, כי היכי דנמתיק טעמיה"(2). מדברי רבי זירא ניתן להסיק שמדובר שגרגלידי דלפתא הם האשרושים השלמים וטיב הברכה תלוי באופן בו הם נחתכים. קשה להניח שצורות חיתוך שונות של פרוסות דקות יקבעו ברכות שונות. בסיפור על בר הדיא פותר החלומות נאמר: "אמר ליה: חזאי תרי גרגלידי דלפתא, אמר ליה: תרין קולפי בלעת. אזל רבא ההוא יומא ויתיב בי מדרשא כוליה יומא, אשכח הנהו תרי סגי נהורי דהוו קמנצו בהדי הדדי, אזל רבא לפרוקינהו ומחוהו לרבא תרי, דלו למחוייה אחריתי, אמר: מסתיי, תרין חזאי"(3) (ברכות, נו ע"א). אין ספק שלא ניתן להכות בעזרת פלחי לפת ואכן רש"י מפרש כאן: "תרין קולפי בלעת - מכת מקל עב בראשו כראשי לפתות".
ללפת כמה זנים בצורות שונות וכנראה שהלפת בספרות חז"ל בעלת אשרוש שטוח. מכאן נובע הכינוי "לפתן" לאדם שגולגלתו שטוחה כפי שאומרת המשנה בבכורות (פ"ז מ"א) לגבי מומים הפוסלים בכהנים: "מומין אלו, בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם. ויתר עליהן: הכילון והלפתן והמקבן וכו'". מפרשת הגמרא (בכורות, מג ע"ב): "לפתא - דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא. תנא: וצוארו עומד באמצע ראשו". מפרש רש"י: "לגדגלידא דליפתא - לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה". יהוסף שוורץ כותב בספרו "תבואות הארץ": "בלשון ערב "אלליפתּ" שם הכללי. נמצא ב' מינים לבנים ואדומים ונקראים בלשון ערב (של ארץ מצרים) "אלשלגם ואלשונדר". מוצאים אנו גם כאן שגרגלידי (גדגלידא) הוא האשרוש השלם בניגוד לפירוש רש"י בסוגייתנו.
לפת צילם: thebittenword.com
הרחבה
הלפת במקורות
הלפת היא גידול תרבות ממשפחת המצליבים שהיה מקובל ביוון, רומא, סין ומצרים העתיקים וגם בארץ. גידול זה הוזכר במשנה בהקשרים שונים. לגבי כלאיים: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בַּשַּׁבָּת" (כלאים א' ט'). לגבי מעשרות: "הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן" (מעשרות ה' ב') ועוד. קיימת תמימות דעים לגבי זיהוי הלפת עם הצמח שנקרא בשם זה גם היום. הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ג) כותב: "לפת "אלפת". ח. אלבוים מעיר שרוב הפרשנים לא ראו צורך לזהות את הלפת. הפרשנים בערבית לא ראו צורך לתרגם משום שהכתיב העברי והערבי זהים וברור שהם זיהו את הלפת עם Brassica rapa. המנעותם של המפרשים והמתרגמים לשפות האירופאיות מובנת פחות אך ייתכן שגם להם היה הזיהוי ברור ואכן גם בין החוקרים אין עליו מחלוקת.
החלקים הנאכלים בלפת הם העלים הזקוקים לבישול בדומה לתרד, והאשרוש (האשרוש הוא החלק הכדורי של הלפת הכולל את צוואר השורש ומעט שורש מעובה) הנאכל חי, כבוש או מבושל. בגמרא (שבת, לז ע"ב) אנו מוצאים שבישול ממושך משפר את טעם הלפת: "אמר רב נחמן: מצטמק ויפה לו אסור, מצטמק ורע לו מותר. כללא דמלתא: כל דאית ביה מיחא (קמח) מצטמק ורע לו, לבר מתבשיל דליפתא, דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא וכו'".
הצורך בחיתוך הלפת
על טעמה של הלפת אנו לומדים מכמה הלכות (ראו בהרחבה במאמרים "כבשר בלפת" ו"כבשר בראשי לפתות") מהן עולה שבניגוד לצנון קרוב משפחתה הרי שהלפת איננה חריפה. באופן חד משמעי הדבר נלמד מאחת ההלכות הקשורות לבליעת שמנונית שעל הסכין: "אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל, קילחי דליפתא שרי, דסילקא אסירי, ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי" (4) (חולין, קיא ע"ב). רש"י: "ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו". לאור זאת לא ברור מה היתרון בחיתוך הלפת לחתיכות קטנות? ניתן לשער שאמנם הלפת איננה חריפה כצנון אך יש בה חריפות מסויימת שרצוי להפיגה בעזרת החיתוך. החיתוך לחתיכות קטנות גורם להתנדפות מהירה יותר של התרכובות, כמו שמן החרדל, המעניקות ללפת את טעמה המעט חריף (על הקשר בין גודל החיתוך ומהירות ההתנדפות ראו במאמר "זהו תנורו של עכנאי"). ייתכן והבדלי הפסיקה בין רב הונא ורב יהודה נובעים מהבדל בהערכת חשיבות הצורך להפיג את הטעם החריף (הערכה הקשורה אולי להרגלי האכילה במקומם). לדעת רב הונא החריפות היא ברמה המפריעה לאכילה ולכן אם היא לא הופגה מברכים "שהכול". לרב יהודה אמנם הפגת החריפות משפרת את טעם הלפת אך אין בחריפות מעטה זו משום הפרעה לאכילה ולכן מברכים "בורא פרי האדמה".
ביולוגיה
צמח המוצא של הלפת לא ברור כמו גם מוצאם של רבים מצמחי התרבות ממשפחה זו – משפחת המצליבים. ייתכן ומוצא חלק מהמינים הוא כרוב החוף. קיימות מחלוקות לגבי התוקף שיש להקבלה בין מינים הקיימים היום למינים שתוארו במקורות קדומים. מקובל למיין את גידולי הכרוביים לשתי קבוצות ברמת מין ושתיהן נכללות בקבוצת מיון הנקראת שבט הכרוביים Brassiceae)). שבט זה כולל שני מינים שכל אחד מהם מתחלק לכמה תתי מין או ואריאנטים.
א. קבוצת המין Brassica oleracea, הכוללת זנים אחדים: כרוב לבן, כרוב אדום, כרוב מסולסל, כרוב ניצנים כולם בעלי "ראשים", כרובית וברוקולי ירוק שאוכלים בהם את התפרחת; כרוב עלים וקולרבי.
ב. קבוצת המין Brassica rapa, שמגדלים ממנה בארץ את הכרוב הסיני ואת הלפת. יש להעיר שלמרות שהצנון דומה מאד ללפת אין הוא שייך לאותו המין. כיום מגדלים בעולם, באופן נרחב, זני לפת עבור עלים, אשרושים ועבור הזרעים המשמשים להפקת שמן. בעבר נחשבה הלפת כמין שונה מהמינים ששימשו להפקת שמן ולכן נקראה בשם שונה. החל מתחילת שנות ה – 90 לאחר שנמצא שה"מינים השונים" מכליאים באופן חופשי זה עם זה הם אוחדו למין אחד. מאחר והלפת הוגדרה על ידי לינאוס ראשונה נקראו כל המינים על שמה Brassica rapa. שמן הקנולה מופק מאחד מזני הלפת וממינים קרובים כמו כרוב הנפוס (Brassica napus) (5)
. תפוצת מין הבר רחבה מאד והיא משתרעת על פני אגן הים התיכון, אירופה הממוזגת, סיביר, דרום מערב אסיה ומזרח אסיה. ההבדלים בין הגידולים החקלאיים של הלפת במערב תחום התפוצה ובמזרחו הביאו למחשבה שמקורם מזני בר שונים והביות התבצע באופן בלתי תלוי באגן הים התיכון ובסין.
נקודה מעניינת בהשוואה בין מיני הכרוביים השונים הוא מהלך הברירה והתרבות שהביא לפיתוח וניצול של חלקי צמח שונים במינים השונים: שורש, גבעולים מעובים, עלים בודדים, עלווה, תפרחת, פרחים על גבעוליהם, וגם זרעים יבשים (להפקת שמן). בדומה להרבה ירקות של העולם העתיק הלפת כמעט שלא מיוצגת בהקשרים ארכיאולוגיים. לעומת זאת היא מיוצגת היטב במקורות כתובים. עדויות לשימוש בלפת לשמן נמצאו באירופה החל מהתקופה הניאוליטית ותקופת הברונזה. העדות הראשונה לגידול לפת עבור האשרוש נמצאה ברשימת גידולים שהיו בגנו של מראדך-בלאדן מבבל (722-711 לפנה"ס). החל מהתקופה ההלניסטית והלאה מוזכרת הלפת כגידול מאכל כמה פעמים על ידי מחברים יווניים ורומאים וכמובן פעמים רבות בספרות חז"ל.
(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) פירוש: כאשר היינו בבית מדרשו של רב הונא אמר לנו, לתלמידיו: ראשי לפתות אלה, אם חותכם חיתוך מרובה לחתיכות קטנות מאד, הרי הוא משביח את טעמם ומברכים עליהן "בורא פרי האדמה", ואם חותכם חיתוך מועט – מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו" וכאשר באנו לבית מדרשו של רב יהודה אמר לנו: על זה וזה, מברכים "בורא פרי האדמה" וזה שחתכם יותר - כדי שימתיק טעמו.
(3) פירוש: אמר ליה [לו] רבא: חזאי תרתי יוני דפרחן [ראיתי שתי יונים שעפות]. אמר ליה [לו]: תרי נשי מגרשת [שתי נשים תגרש]. אמר ליה [לו] רבא: חזאי תרי גרגלידי דלפתא [ראיתי שני ראשי לפתות]. אמר ליה [לו]: תרין קולפי בלעת [שתי מכות של ראש אלה, הדומה ללפת, תקבל] אזל [הלך] רבא ההוא יומא ויתיב בי מדרשא כוליה יומא [באותו יום וישב בבית המדרש כל היום]. אשכח הנהו תרי סגי נהורי דהוו קמנצו בהדי הדדי [מצא שני עיוורים שהיו מתקוטטים זה עם זה]. אזל [הלך] רבא לפרוקינהו, ומחוהו [להפריד ביניהם, והכוהו] את רבא תרי [שתי] מכות. כאשר דלו למחוייה אחריתי [הרימו מקלותיהם להכותו מכה אחרת, נוספת], אמר: מסתיי, תרין חזאי [מספיק לי, רק שתים ראיתי] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(4) פירוש: אמר חזקיה משום [בשם] אביי: הלכתא [הלכה] היא כי דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח, וכשיטת שמואל. ואילו צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, ושלא כשיטת רב כהנא. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בצנון, דאגב חורפיה בלע [שמתוך חריפותו הוא בולע ביותר] ובלע משמנונית הבשר שבסכין, ונאסר בכך לאכילה בכותח. אבל סכין שיש בה טעם בשר שחתכה את ירק הקישות, שאין בירק כזה חריפות כשל צנון אין הקישות נאסר בכך לאכילה בכותח, שאין שמנונית הבשר נבלעת בו, ולכך די שיהא גריר לבי פסקיה ואכיל [גורר, מסיר את מקום החיתוך, ואוכל] את הקישות אף בכותח. וכן קילחי דליפתא [קלחים של לפת] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר שרי [מותרים] הם באכילה עם כותח. ואולם קלחים דסילקא [של סלק] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר הריהם אסירי [אסורים] באכילה עם כותח, לפי שהסכין בחיתוכם נתן בהם משמנונית הבשר שבה. ואולם אי פתך בהו דליפתא [אם עירב בין קלחי הסלק, קלחי לפת] באופן שחתך בתחילה בקלחי הלפת ולאחר מכן בקלחי הסלק שפיר דמי [יפה נחשב], ומותר, שכן חיתוך קלחי הלפת מבטל את טעם השמנונית שבסכין.
(5) כרוב הנפוס הוא כנראה תוצר הכלאה בין הלפת ובין הכרוב.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71-75).
אלבוים ח. צ., תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 96-97).
פליקס י., הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 98).
Zohary, D. & Hopf, M. (2000). Domestication of Plants in the Old World Oxford: Oxford Univ. Press (pp. 199-200)
לעיון נוסף:
ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 282.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
