סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת – כרמיל
 

"רבא אמר: לעולם לא תיפוך, אזן אזן מופני, רגל רגל לא מופני. וכי לא מופני מאי פירכא איכא? איכא למיפרך: מה למצורע - שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (יבמות, קד ע"א).

פירוש: רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תֵּיפּוֹךְ [תהפוך], כי המילים "אזֶן" "אזֶן" מוּפְנֵי [מופנות, מיותרות] בפסוק, ללמדנו גזירה שווה זו, ואילו המלים "רֶגֶל" "רֶגֶל" לֹא מוּפְנֵי [מופנות], שהרי בענין יבמה נצרכת המלה לעניינה, ולכן אין זו גזירה שווה גמורה. ושואלים: וְכִי [וכאשר] המילים לֹא מוּפְנֵי [מופנות] מַאי פִּירְכָא אִיכָּא [מה פירכה, קושיה, יש בדבר], שהרי גזירה שווה המופנה רק מצד אחד, אם יש מקום לפירכה, להראות שאין הדינים דומים דוחים אותה, אך אם אין כל פירכה, גם גזירה שווה המופנָה רק מצד אחד גזירה שווה היא, ומה הפירכה כאן? ומסבירים: אִיכָּא לְמִיפְרַךְ [יש מקום לפרוך, להקשות]: מַה לִּמְצוֹרָע שדינו ברגל ימין, משום שיש בו עוד דינים מיוחדים בטהרתו, שֶׁכֵּן טָעוּן (הוא חייב, לשם טהרתו, שייזרק עליו מדם הקרבן), בעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, ולכן אפשר לומר שהקפידה תורה גם על רגל ימין, מה שאין כן בחליצה שמא גם צד שמאל כשר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: כרמיל מצוי (כרמיל הקוצים)       שם באנגלית: Kermes         שם מדעי: Kermes echinatus

שם נרדף במקורות: תולעת שני, כרמיל         שמות בשפות אחרות: ערבית - קרמז


נושא מרכזי: לזיהוי "תולעת השני"

 

תקציר: השני הוא אחד משלישיית צבעים יקרי ערך, שמקורם מן החי, ותפסו מקום חשוב בעת העתיקה בישראל ובעמים. חוטי השני שימשו לאריגת יריעות המשכן וכיסוי כליו בעת המסעות, הכנת האפוד והחושן. בעבודת המקדש שימשו לצורך טהרת מצורע, שריפת הפרה האדומה ועבודת יום הכיפורים. זהות צבע השני מפורשת במקרא כמעט בעליל בתקבולת: "...אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו, א י"ח). מההקבלה בין שני חלקי הפסוק משתמע שהשני כמו התולע בגוון אדום. הכינוי המקראי 'תולעת שני' מלמד שהשם 'שני' אינו מתייחס רק לגוון, אלא לחומר צבע ספציפי המופק מתולעת. אצל הפרשנים דוברי הערבית בימי הביניים מזוהה השני עם צבע אדום המופק ממיני כנימות הנקרא בערבית 'קרמז'. השם 'קרמז' קנה לו שביתה לכינוי הכנימה או הצבע בשפות רבות כולל גם שפות מערב אירופיות כמו למשל בשם הצבעcrimson - .

מן המקורות והעדויות הארכיאולוגיות עולה שהשני הופק ממינים שונים ממשפחת הכרמילים הנכללת בעל-משפחת כנימות המגן. כל אזור גיאוגרפי מתאפיין במינים אחרים של כנימות מהם הופק הצבע, ולכן נותר לגלות מהי בדיוק 'תולעת השני' הארץ ישראלית? מיהו המין ממנו הופק צבע השני לשם עבודת המקדש?במשך שנים נכשלו החוקרים באיתור כנימה המתאימה להפקת הצבע בארץ ישראל. לאור כשלון מחקריהם הסיקו רוב החוקרים שצבע השני יובא מחו"ל, עד שבשנת תש"ס איתר פרופ' ז. עמר בנחל חזורי בגליל העליון ריכוז גדול של כנימות שהמגע איתן גרם לצביעת הידים בצבע אדום. כנימה זו הוגדרה כמין כרמיל הקוצים(Kermes echinatus) הנפוץ בארץ. בהמשך המחקר התברר שמין זה אכן מתאים לצביעה והגוון המתקבל ממנו בצביעת טקסטיל הוא כתום עז.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תולעת השני הייתה אחת משלישיית צבעים יקרי ערך, שמקורם מן החי, שתפסו מקום חשוב בעת העתיקה בישראל ובעמים. שני הצבעים הנוספים היו תכלת וארגמן והם הופקו כנראה מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים. חוטי תולעת השני שימשו לאריגת יריעות המשכן וכיסוי כליו בעת המסעות, הכנת האפוד והחושן. בעבודת המקדש הם שימשו לצורך טהרת מצורע, שריפת הפרה האדומה ועבודת יום הכיפורים. בניגוד לגווני התכלת והארגמן שזהותם אינה מפורשת במקרא (על זיהוי התכלת ראו "בין תכלת ללבן") הרי שזהות צבע תולעת השני מפורשת במקרא כמעט בעליל: "לכו נא ונוחכה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו, א י"ח). מההקבלה בין שני חלקי הפסוק משתמע ש"שנים" ו"תולע" הם בגוון אדום (על הגוון המדוייק נדון בהמשך) (1).


"תולעת השני" נקראה בלשון המקרא גם "כרמיל": "ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת וכו'". (דה"ב ב, ו' ושם י"ג) ומפרש רש"י: "וכרמיל - זו תולעת שני, תדע שהרי לא נזכר כאן תולעת שני". הוכחת רש"י מתבקשת מאליה שהרי תמיד מוזכרים שלושת הצבעים – תכלת, ארגמן ותולעת שני כיחידה אחת וכאן לא מוזכר השני (2). בספרות חז"ל זכתה תולעת השני לשם "זהורית". במשנה (שבת, פ"ט, מ"ג) אנו מוצאים: "מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (3). ביומא (פד מ"ב): "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו". שמה הערבי של תולעת השני או הצבע המופק ממנה היה "קרמז" (גלגול של כרמיל?). שם זה המופיע בפרשנות ימי הביניים עשוי להוות חולית קשר בין העדויות הקדומות לזהות "תולעת השני" לבין מיני כנימות הצבע הידועות בימינו באותם שמות ושימושים. הרס"ג תרגם בכל מקום במקרא את "תולעת השני" ל"קרמז" ובעקבותיו הלכו פרשני ימי הביניים דוברי הערבית. אנו מוצאים, למשל, ברד"ק: "ופירוש תולע, כמו תולעת השני שהוא צבע קרימאזי"ן" (4) (ישעיהו, שם). השם "קרמז" קנה לו שביתה לכינוי הכנימה או הצבע בשפות רבות כולל גם שפות מערב אירופיות כמו למשל בשם הצבע crimson.

בניגוד לתכלת והארגמן שמסורת ייצורם פסקה עם הכיבוש הערבי של א"י וסביבתה, במאה השביעית, הרי שקיים רצף מקורות וממצאים ארכיאולוגיים המתעדים את צביעת השני עד ימינו. ייתכן שהסיבה נעוצה בערכם היחסי. התכלת והארגמן נחשבו יקרים, ולכן השימוש בהם הוגבל לשליטים בלבד, עד כדי גזר דין מוות לאחרים. סודות המקצוע היו ידועים לקבוצה מצומצמת מאד וזו נפגעה בעת הכיבוש. לעומת זאת, השימוש הנרחב בתולעת השני שהייתה פחות יוקרתית הפך את מסורת הייצור ליציבה יותר. מסורת זו כללית ביותר ומתייחסת למגוון של חרקים מהם הופק צבע השני אך לא היה בה די כדי לזהות את מקור הצבע שבו השתמשו אבותינו בתקופת המקרא ובית שני.
 

מקור צבע השני

בעולם העתיק הופקו צבעים למטרות שונות (טקסטיל, ציור, צביעה ומאכל) ממחצבים, צמחים ובעלי חיים. צבעים הופקו לא רק מחלזונות אלא גם מחרקים שונים כאשר החשובים בהם נכללים בעל משפחת כנימות המגן (Coccidae) השייכת לתת סדרת הכנימות. כנימות מגן הן קבוצת חרקים הניזונים מצמחים באמצעות החדרת חדק מציצה אל תוך צינורות ההובלה של הצמח או אל תוך תאיו. בבגרותן הכנימות אינן נראות כבעל חיים אלא כגידול כדורי קטן דמוי אפון, בגודל מילימטרים ספורים, הצמוד לצמח או לפרי. מין ידוע בקבוצה זו הוא ה"כנימה שחורה" החיה על הדרים (תמונה 1).

מינים שונים של כנימות מגן שימשו כמקור לצבע ואחד מהמינים הידועים ביותר, הנמצא בשימוש עד ימינו, להפקת צבע מאכל הוא כנימת הצבר (קוצ'ניל אמריקאי) הגדלה על שיחי צבר (תמונה 2). הצבר והכנימה הגדלה עליו הגיעו גם לאזורנו וחוקרים ונוסעים מדווחים עליהם החל משנת 1785 בערך.

מינים מפורסמים נוספים במשפחה זו, משפחת האיצריים, הם הכנימה הארמנית והכנימה הפולנית. הכנימה הארמנית גדלה, בעיקר באזור הרי אררט בתורכיה, על שורשים של דגניים כמו בני הסוג ציבורת. הכנימות נאספו, יובשו ונטחנו לצורך הפקת צבע אדום. השימוש המסחרי בצבע זה ידוע החל מהאלף הראשון לפנה"ס ועד למאה ה – 19. הכנימה הארמנית יחד עם כנימת כרמיל השני (Kermes vermilio) נחשבו בעבר למקור השני (קרמז) החשוב ביותר עד לדחיקתן על ידי כנימת הצבר שהגיעה לאירופה לאחר גילוי אמריקה. כנימה אחרת, הכנימה הפולנית הייתה בעבר גידול חקלאי בעיקר בפולין ובגרמניה. ייתכן ולכנימה זו התייחס בעל ה"נודע ביהודה" בן המאה ה – 18 בתשובה מפורטת שעוסקת בשאלה האם ניתן לצבוע רצועות תפילין בשומן דגים טמאים:

"אך יש להביא ראיה מתולעת שני דרמב"ם כתב בפ"ח מהל' כלי המקדש ה' י"ג וז"ל תולעת שני הוא צמר הצבוע מתולעת. ולכאורה נראה שהוא תולעת ממש שכן ידוע גם אצלנו צבע אדומה חשובה שהוא תולעת ממש ונקרא קוטשאנעלי"א".

מעניינת הערתו של בעל "שכר טוב" הדוחה את ראית הנו"ב וממנה ניתן ללמוד על מבנה הכנימה ומקור הצבע:

"נ"ב עי' רמב"ם ה' פרה אדומה פ"ג ה"ב שכתב והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר וכו'. ועי' רבנו בחיי פ' תרומה פ' זהב וכסף ונחש. וזה לשונו: וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם ע"ש, ולפ"ז נופלת ראיה זו". 
 

           
תמונה 1.  "כנימה שחורה"         
צילום:  Toby Hudson
   תמונה 2.  הכנימה קוצ'ניל אמריקאי         
 צילם:  Zyance      

   

     
תמונה 3.  אינדיאני אוסף כנימות קוצ'ניל         
מקור:  Newberry Library

 
   תמונה 4.  איש צבא פולני שמדיו נצבעו בצבע 
 מהכנימה הפולנית. ציור מהמאה ה - 16      
 צילמה:  Gondowicz Joanna     

  

אנו נתרכז בסוג כרמיל (Kermes - כנימות האלון) ממשפחת כנימות מגן אחרת, משפחת הכרמילים (Kermesidae) משום שבין מיניו נמנה כנראה המין ממנו הופק השני לעבודת המקדש. מיני הכרמיל ניזונים ממוהל התאים של עצי אלון ירוקי עד. מפורסם במיוחד הוא המין כרמיל השני (Kermes vermilio) הגדל על אלון השני הנפוץ באירופה בשטחי הגריגה (נוף שיחים ועצים נמוכים) הים-תיכונית. שמו האנגלי של אלון זה מבוסס על שם הסוג שבו נכלל כרמיל השני Kermes Oak. בסוגKermes ששה מינים שהאבחנה ביניהם קשה והגדרתם עדיין לא הושלמה. כפי שנראה להלן הרי שייתכן מאד שאחד ממינים אלו, הכרמיל המצוי (כרמיל הקוצים), הוא "תולעת השני" המוזכרת במקורות. 

נראה שתיאור תולעת השני על ידי רש"י (ישעיהו, שם) הולם את מבנה הכרמיל: "כתולע - צבע שצובעים בו אדום, גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד". הרמב"ם (פרה אדומה, פ"ג, הלכה ב') מפרט: "... והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא, ויש שצובעין אותו בתולעת. והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן וכו'". על פי הרמב"ם צביעת השני חייבת להתבצע דווקא במין ספציפי ולא בתחליפים כמו הפואה או ה"לכא" שהיא כנראה כנימת הלכה (Laccifer lacca). 
 

תולעת השני הארץ-ישראלית

מעדויות הסטוריות וארכיאולוגיות רבות ניתן היה לקבוע בוודאות רבה יחסית שהכנימות שאותן סקרתי בסעיף הקודם שימשו להפקת גווני אדום אך עדיין לא נמצא פתרון לשאלה המרכזית, מנקודת מבטנו, והיא מהו המין שממנו הופק צבע השני לעבודת בית המקדש. מטבע הדברים נטיית הלב של החוקרים הייתה לשער שמדובר במין שמקורו בארץ אך המאמצים לקבל צבע שני מתוך מיני כנימות המגן שנמצאו כאן עלו בתוהו. לאור תוצאות מחקריהם הסיקו רוב החוקרים שצבע השני יובא מחו"ל. מ. דור שיער שהפיקו שני מכל מיני כנימות הכרמיל החיים בארץ אם כי לא הוכיח את דבריו בעזרת צביעה. בשנת תש"ס איתר פרופ' ז. עמר בנחל חזורי בגליל העליון ריכוז גדול של כנימות שהמגע איתן גרם לצביעת הידים בצבע אדום. כנימה זו הוגדרה כמין כרמיל הקוצים (Kermes echinatus) (תמונות 5-7) שהוא המין הנפוץ ביותר בארץ. בהמשך המחקר התברר שמין זה מתאים לצביעה וכאשר השתמשו באלום כצרבן (mordant) התקבל צבע כתום עז ולא אדום-סגול כפי שהתקבל מהכנימה הארמנית ומהקוצ'ניל האמריקאי (5) (תמונה 8).

כרמיל הקוצים דומה ביותר במבנהו לכרמיל השני האירופי אם כי מדובר בשני מינים שונים החיים על מיני אלון קרובים מאד. בהשוואה כימית של הצבענים (פיגמנטים) בכרמיל הקוצים וכרמיל השני האירופי נמצאה ביניהם זהות המאפשרת לקבוע בוודאות שכרמיל הקוצים הארץ-ישראלי עשוי היה להוות מקור להפקת צבע שני דומה לכרמיל השני האירופי. תגלית זו היוותה תשתית להמשך המאמץ לקשור בין כרמיל הקוצים ותולעת השני המסורתית. ז. עמר אף הציע לכנות את כרמיל הקוצים בשם כרמיל השני שם המבטא את הקשר בין מין זה וצביעת השני הקדומה. 
 

ראיות לצביעת "תולעת שני" בא"י ובסביבתה

על מנת שניתן יהיה לבסס את ההשערה שאכן הכרמיל המצוי היה בשימוש על ידי אבותינו בתקופת המקרא והבית השני עלינו למצוא ראיות לצביעת שני בארץ-ישראל ו/או סביבתה הקרובה. 

על מלאכת הפקת צבע השני בארץ נוכל ללמוד מקיומם של אנשים ומשפחות הנושאים את השם "תולע". ייתכן ושמם נגזר מעיסוקם בהפקת צבע מ"תולעת השני". "ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון" (בראשית, מו י"ג). "בני יששכר למשפחתם תולע משפחת התולעי לפוה משפחת הפוני" (במדבר, כו כ"ג). ייתכן ושמו של פוה נגזר מהצמח פואת הצבעים ("קליפי אגוזים וקליפי רמונין סטיס ופואה") שממנו הופק צבע כתום הדומה לצבע השני (6). העובדה שבני יששכר עסקו בצביעת השני משתלבת בתחום מושבם המשוער, בצפון הארץ, הכולל כמה ממרכזי התפוצה החשובים של האלון המצוי ואלון התבור שעליהם גדלות כנימות מגן שונות. גם בצור התקיימה מלאכת צביעת השני והפקתו בדומה לצביעת התכלת והארגמן כאמור בפסוק בדברי הימים ב' (ב ו'): "ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת וכו'". ז. עמר מציע לזהות את המונח "יער כרמילו" המוזכר מספר פעמים במקרא כיער אלונים שבו גידלו את כנימות הכרמיל.

רמז מאוחר יותר לכך שמקור תולעת השני הוא בא"י אנו מוצאים בתוספתא (מנחות, צוקרמאנדל, פ"ט הלכה ט"ז): "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון הביא שלא מן החלזון פסולה. שנ' (צ"ל שני) תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה". סביר להניח מתוך השוואה למקורות אחרים שהמונח "הרים" מתייחס להרים שבארץ ישראל. ההרים הם אזור תפוצתם של האלונים שהרי "סימן להרים מילין" (תוספתא, שביעית, פ"ז הלכה י"א) ומילין הם עצי אלון.
 

גוון השני במקדש

אפשרות נוספת לזיהוי "תולעת השני" במקדש הוא בעזרת גוונה המדוייק. יוסף בן מתתיהו, בעקבות פילון האלכסנדרוני, תיאר את גווני האריגים בהם השתמשו במשכן כמייצגים את ארבעת היסודות המרכיבים את העולם: הבוץ ייצג את הארץ (אדמה) שממנה צומחת הפשתה. הארגמן את הים (מים) והתכלת את השמים (אוויר). השני ייצג את האש ובלשון יוסף בן מתתיהו: "ועלה במחשבה לתת בתולעת השני את סמל האש". גוון האש הוא אדום בהיר או כתום כצבע המתקבל מכנימות האלון ולא כצבע הכנימה הארמנית או הקוצ'ניל שצבעם אדום-סגול או אדום כהה. מקור נוסף שממנו משתמע שגוון השני נוטה לכתום הוא המדרש (פסיקתא רבתי, איש שלום, פיסקא כ') המתאר את הגוונים שהקב"ה הראה למשה: 

"מיד כשעלה משה למרום פתח הקב"ה שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמות את המשכן [כמשפטו אשר הראית בהר], אמר לפניו: רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים, אמר לו חזור (לפניך) [לימינך], חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא תכלת, אמר לו חזור לשמאלך, חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו מה אתה רואה, אמר לו אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו היא ארגמן, חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק, אמר לו זו היא תולעת שני, חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן, זו היא שש משזר". 

ירוק בלשון חז"ל הוא צהוב ("האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא") ואם כן השני הוא גוון בין אדום וצהוב כלומר כתום. 

ניתוח זה משתמע גם מדברי הפרשנים בימי הביניים כמו למשל הרד"ק (דה"ב ב' ב ו') המבחין בין שני סוגי אדום: "ובארגון - כמו בארגמן, ותרגום ארגמן ארגונא והוא צבע אדום, וכרמיל הוא צבע אדום ג"כ אלא שארגמן הוא צבע אדום שקורין לאקא, וכרמיל הוא תולעת השני והוא צבע הכרמי". לאור כך שהארגמן הוא בגוון אדום סגול ניתן להניח שצבע ה"כרמי" הוא אדום "נקי" כלומר ללא עירבוב עם כחול. 
 

        
תמונה 5. כרמיל הקוצים - נקבות בוגרות
צילום:  Spodek M, Ben-Dov Y
   תמונה 6. כרמיל הקוצים - זחלים
 צילום: Spodek M, Ben-Dov Y

 

 

    
תמונה 7. כרמיל הקוצים - נקבה בוגרת וביצים בשלב הסופי של הדגירה. שלב זה הסמוך לבקיעה הוא השלב הרצוי לאיסוף וצביעה.
צילם: זהר עמר
   תמונה 8. צמר צבוע בכרמיל הקוצים. הצביעה התבצעה בשיטה המסורתית העתיקה (הרתחת כנימות מיובשות ושימוש באלום כצרבן).
צילם: זהר עמר 

 

הרחבה

צבע השני במקורות

תולעת השני (7) מוזכרת במקרא פעמים רבות (44 פעמים) הן כחלק מעבודת המשכן והמקדש והן כחלק מחיי החול. האיזכורים הרבים בצורות שונות מעידים על כך שהוא היה בשימוש רחב יותר מאשר התכלת והארגמן. בעוד שהשימוש בתכלת וארגמן היה מוגבל למשכן ולמקדש, ומאוחר יותר למלכים ורמי מעלה אחרים, הרי שהשני למרות היותו יוקרתי היה מיועד לשימוש גם על ידי המון העם. 
 

תפקיד השני בקודש

במשכן שימשה תולעת השני לצביעת היריעות, הפרוכת, מסך פתח אהל מועד ומסך שער חצר המשכן. בתולעת השני נצבעו כיסויי כלי המשכן, בגדי הכהן הגדול והאפוד. לתולעת השני היה חלק בעבודת בית המקדש בעת הכנת אפר הפרה האדומה ובשילוח שעיר יום הכיפורים. במשנה בשבת (פ"ט מ"ג) אנו לומדים: "מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". וכך מתאר רש"י (יומא, לט ע"א): "לשון של זהורית - צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע אדום, וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והיה מלבין מאיליו, והוא סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". תולעת השני שימשה גם את היחיד, ותהליך טהרת אדם מצורע וצרעת בתים כלל הזאה במים חיים עם עץ ארז, אזוב ותולעת השני. 
 

תפקיד השני בחיי היום יום

מפסוקים רבים במקרא אנו לומדים שהשני היה צבען שנעשה בו שימוש בהכנת אריגים יוקרתיים גם מחוץ למשכן והמקדש. בקינת דוד (שמואל ב' א כ"ד) אנו קוראים: "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן". זכתה אשת החיל בעזרת חריצותה להלביש את בני ביתה בבגדי שני: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים" (משלי, לא כ"א). "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי מאסו בך עגבים נפשך יבקשו" (ירמיהו, ד ל'). 

בשני ניתן היה להשתמש על מנת לעטר בגדים או כקישוט לעצמו. השני או הזהורית שימש כקישוט לסוסים: "לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו וכו'" (תוספתא, שבת (ליברמן) פ"ד הלכה ה'). האפשרות לנצל פיסות אריג קטנות למטרות נוספות, מלבד תפירת בגדים, העניקה להן מעמד מיוחד לענין קבלת טומאה: "שלש על שלש שהשליכה באשפות טהורה, החזירה טמאה לעולם. השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה וכו'" (כלים, פכ"ז מי"ב). מפרש שם הרמב"ם: "זהורית טובה - המשי הצבוע בזהורית, ולפי שבגדי הארגמן ובגדי המשי החשובים יקרים מאד מתטמא מהן שלש על שלש אצבעות ואפילו היה מושלך באשפה מפני שהוא חשוב".

צבעו הבוהק של השני גרם, אולי, לבחירתו כסימן ואמצעי פרסום. חוט שני נקשר על ידי של זרח כסימן לבכורתו: "ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה" (בראשית, לח כ"ח). ייתכן ומקור השם זרח הוא בגוון הזוהר ("זהורית") של השני. על פי הצעת המרגלים ציינה רחב את ביתה בעזרת חוט שני: "הנה אנחנו באים בארץ את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו וכו'" (יהושע, ב י"ח). ייתכן וכאן המקור לשימוש בצבע השני לרפואה וסגולה. עד ימינו רווח המנהג לענוד חוט אדום כסגולה נגד עין הרע. צבע השני שימש גם כצבע מאכל ושאלת כשרותו נידונה בהרחבה בספרות האחרונים.
 

ערכם ומעמדם של התכלת והארגמן לעומת השני

הפקת התכלת והארגמן והצביעה בעזרתם הייתה מסובכת בהשוואה לצביעת השני ולכן מעמדם וערכם היה גבוה והשימוש בהם הוגבל למשכן ולמקדש או לשכבה דקה של נושאי משרות שלטוניות ברומא ובבזנטיון. את החלזונות מהם הופקו התכלת והארגמן היה צורך לשלות מקרקע הים ולהוציא מתוכם בעזרת ניקוב עדין של הקונכיה את בלוטת הצבע (הבלוטה התת זימית) שהכילה כמות צבע מועטה ביותר. החלזונות היה נפוצים רק בשטח קטן יחסית בצפונה של א"י ובלבנון וקצב הרבייה שלהם איטי ביותר ("ועולה אחת לשבעים שנה"). את החלזונות שנאספו היה צריך לשמור בבריכות חצובות עד שהצטברו פרטים בכמות הדרושה והצביעה הייתה חייבת להתבצע בצמוד להפקת הצבע. העיסוק בתכלת דרש מומחיות רבה והיה מוגבל לקבוצת אנשים מצומצמת ביותר ("ת"ר: תכלת אין לה בדיקה, ואין נקחית אלא מן המומחה", מנחות, מב ע"ב). 

לעומת זאת כנימת השני החיה על עצי אלון הייתה נפוצה מאד בתקופת המקרא, משום שכל ארץ ישראל פרט לנגב היתה מכוסה ביערות אלונים. איסוף כנימות הכרמיל פשוט יחסית (ראה דוגמה בתמונה 3) וכן גם הצביעה. ניתן להניח שבתנאים אלו רבים עסקו בצביעת שני ומחירה לא היה גבוה כשל התכלת והארגמן. ייתכן ומסיבה זו שרדו מסורות צביעת השני במקומות שונים ברציפות עד ימינו לעומת מסורת צביעת התכלת והארגמן שפסקה עם הכיבוש הערבי במאה השביעית.
 

מחזור החיים של הכרמיל המצוי

הכרמיל המצוי (כרמיל הקוצים) (K. echinatus) (ז. עמר מציע לכנותה בשם כרמיל השני) הוא המין הנפוץ ביותר מבין מיני הכרמיל והוא מצוי בכל אזורי ההר בחבל הים תיכוני של א"י. הפונדקאי של כנימה זו הוא האלון המצוי על כל מופעיו (אולי הם תתי מינים).

נתחיל את מחזור החיים בנקבות הבוגרות הנראות כאפונים שאורכן 3-7 מ"מ, רוחבן 2-4 מ"מ וגובהן 1-3 מ"מ. ייתכן שלכרמיל המצוי שני תתי מינים הקשורים לאזורי הארץ השונים כאשר הטיפוס הצפוני גדול יותר. הכנימות יושבות במקבצים על ענפים צעירים או בחריצים בגזע העץ. הנקבות חסרות גפיים וכנפיים אך בעלות חדק מציצה הנעוץ בענף שאליו הן צמודות באמצעות הפרשה דונגית (8). גוף הכנימה הבוגרת מכוסה במגן כיטיני קשה ובמלוא התפתחותה היא ניכרת בצורתה הזיפנית (מכאן נובע השם הנרדף כרמיל הקוצים) או הגבנונית. צבעה חום-אדמדם אפור. לעיתים היא מכוסה; בפלומה קמחית לבנה של דונג. צבעים אלו מהווים צבעי הסוואה יעילים על רקע גזע העץ. הנקבות מגיעות לשיא התפתחותן בין החודשים יולי-אוגוסט (באיזורים הגבוהים והקרירים ההתפתחות מאוחרת יותר).

הנקבה מכילה שק דגירה ובתוכו היא מטילה מאות ביצים שצבען אדום. הזחלים בוקעים מהביצים (במינים האחרים קיימת השרצה) ולאחר מכן האם מתה. גופה מתקשה ומתקמט וצבעו הופך לחום-כתום עם פסים שחורים. בכרמיל המצוי קיימות שתי צורות התפתחות. באחת הזחלים הבוקעים נמצאים בתרדמה עד האביב הבא ומתעוררים לקראת הקיץ ואילו בשניה הביצים נשארות בתרדמה בשק הביצים והזחלים בוקעים באביב של השנה הבאה (ראו בסרטון. כאן).

הזחלים הבוקעים נקראים זחלים בדרגה ראשונה (first-instar nymph) או זחלן. הם בעלי רגלים ומחושים ונודדים ומתיישבים על הצמח הפונדקאי שהוא אלון. הם מתיישבים על הענפים הצעירים שלבלבו באותה שנה ועוברים את הקיץ והחורף בתרדמה. הזחלים מתעוררים באביב וניזונים ממוהל תאי העץ שאותו הם מוצצים בעזרת חדק המציצה שלהם. הזחלים עוברים מספר התנשלויות בהתאם לזוויג הכנימה. הזכרים מכונפים ותפקידם מסתכם במציאת הנקבה והפרייתה. הם אינם אוכלים ומתים לאחר זמן קצר. הזחלים הנקביים מתנשלים 2-3 פעמים ללא התגלמות ואיברי התנועה שלהם מתנוונים ומתקבלת הכנימה הבוגרת.

תופעה הקיימת בזחלים והנקבות של רוב כנימות המגן עשוייה לסייע באיתור מקומן. בשלבים אלו מופרש מפי הטבעת פרש מתוק הנקרא "טל דבש". מוהל מתוק זה מהווה מזון לחרקים אחרים ובמיוחד לנמלים ממינים שונים. לעיתים ניתן לצפות בשיירות של אלפי נמלים המגיעות לאסוף את "טל הדבש". בחלק מהמינים התפתחה מערכת סימביוטית בין הכנימות והנמלים שבה הנמלים מגוננות על הכנימות מפני טורפים.

 

תהליך הצביעה

לאחר שיבשו את כנימות הכרמיל (נקבות וביצים) היו טוחנים אותן לאבקה ומבשלים אותה במים בחום נמוך. ניתן לבשל את הכנימות שלמות אלא שאז יש צורך לסנן את המיצוי. בשלב הראשון יש לשרות את האריג בצרבן (mordant) כמו למשל אלום שתפקידו לקשור בין הצבען לסיבים. לאחר ההשריה בצרבן משרים את האריג במיצוי הכנימות שצבעו אדום. הצביעה האיכותית ביותר בצבע הכרמיל היא של אריגי משי וצמר ולא כותנה ופשתן. מסתבר אם כן שצבעים שמוצאם מן החי צובעים אריגים שמוצאם מן החי.

 


(1) על פי פסוק זה המונח "תולעת שני" מכיל שני רכיבים שונים: "תולעת" ו"שני". לדעת המלבי"ם (שם) התולעת היא בעל החיים עצמו, שצבעו אדום, ואילו השני הוא צמר שנצבע על ידי התולעת. ובלשונו: "... ולא זאת לבד אלא גם אם יאדימו כתולע, הוא התולעת אשר בדמו צובעים את צבע השני, (וכוון בזה לשני ההבדלים אשר בין התולע ובין השני הנצבע ממנו, א] שהתולע הצבע האדום עצמי לו, לא כן השני שקבל הצבע במקרה ע"י התולע ... ב] שהתולע צובע אחרים, לא כן השני וכו'".
(2) בניתוח שערך אביתר כהן (ראה כאן) הוא טוען ש"כרמיל" הוא שם עברי טהור המורכב משתי מילים: "כר" ו"מיל". "כר" הוא צבע או מראה כמו בצירוף "הכרת פניהם" כלומר מראה פניהם. "מיל" הוא עץ אלון התולע המופיע הרבה בספרות חז"ל (מיל, מילה, מילים, מילין). "סימן להרים מילין, לעמקים תמרים, לנחלים קנים, לשפלה שקמים".
(3) בתרגומים הארמיים של הפסוקים בדברי הימים נקרא הכרמיל בשם "זהוריתא".
(4) השם "קרמז" (Kermes) נגזר מהמילה הערבית/פרסית qirmiz שפרושה אדום או ארגמן כאשר ייתכן והמקור הראשוני היה השם krmi-ja בסנסקריט שמשמעותו "עשוי מתולעת".
(5) כפי שנראה להלן ייתכן וגוון האדום המדוייק עשוי להוות אמצעי לזיהוי כנימת השני הארץ-ישראלית.
(6) "ופוה. מה פואה זו מין צבע היא וצובעת את הכל כך שבטו שליששכר צובעין את כל העולם בתורה" (מדרש הגדול, פרשת ויגש, מו י"ג).
(7) בדרך כלל מופיע השם "תולעת שני" (18 פעמים) אך קיים גם הצירוף "שני תולעת" (6 פעמים). באופן מקורי ה"תולעת" היא שם החרק וה"שני" הוא שם תואר המציין את הגוון האדום שהופק ממנו. מאידך גיסא "שני תולעת" הוא האריג הצבוע בתולעת. מאוחר יותר הטשטשה האבחנה בין המונחים והם הפכו לשמות נרדפים לתיאור הצבע האדום.
(8) מבנה הכנימה הבוגרת החסרה כנפיים וגפיים עשוי לסייע בפירוש דברי המדרש "מה תולעת זו אין לה אלא פיה, כך שבטו שליששכר אין להן אלא הגיון פיהם" (מדרש הגדול, פרשת ויגש, מו י"ג). לכנימה הבוגרת "יש רק פה" כלומר גפי פה הנעוצות בצמח.


 

 

רשימת מקורות:

ז' עמר, 'בעקבות תולעת השני הארץ-ישראלית', ירושלים תשס"ז.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 203-204). 

Z. Amar et al, 'The Scarlet Dye of the Holy Land', BioScience, 55 (2005), pp. 780-783  

 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר