טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

קליפי אגוזים וקליפי רמונין סטיס ופואה – פואת הצבעים
 

"ולא שני בין מעובד לשאינו מעובד? איתיביה: המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. ואילו בסמנין שאינן שרוין, תנן: קליפי אגוזים וקליפי רמונין סטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן לפי סבכה? הא איתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא לאירא" (שבת, עט ע"א).

פירוש: והקשה רבא: וְלָא שָׁנֵי [וכי אין הדין שונה] לענין שיעור העור לענין הוצאה בֵּין מְעוּבָּד לְשֶׁאֵינוֹ מְעוּבָּד? אֵיתִיבֵיהּ [הקשה לו] על הנחה זו ממה ששנינו: הַמּוֹצִיא סַמָּנִין של צבע השְׁרוּיִן כבר במים וראויים מיד לצביעה, שיעורם להתחייב בהוצאה זו הוא שיהא בהן כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן דּוּגְמָא וגודלה כדי אִירָא (לסתום את פי הבוכייר). וְאִילּוּ בְּסַמָּנִין שֶׁאֵינָן שְׁרוּיִן תְּנַן [שנינו במשנה]: קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִיפֵּי רִמּוֹנִין המשמשים לצבע, וכן חומרי הצבע סטיס וּפוּאָה, שיעורם להוצאה הוא כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן לְפִי סְבָכָה המכסה ראש אשה, הרי שהשיעור להוצאת חומרי גלם גדול בהרבה משיעור הצבעים המוכנים! ומשיבים: הָא אִיתְמַר עֲלָהּ [הרי כבר נאמר עליה, על משנה זו] שאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לִשְׁרוֹת סַמָּנִין כדי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן רק דּוּגְמָא לְאִירָא. אבל בדרך כלל אין לחלק בין דבר מוגמר ושאינו מוגמר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: פואת הצבעים   שם באנגלית: Dyer's Madder   שם מדעי: Rubia tinctorium

שם נרדף במקורות: קוצה    שמות בשפות אחרות: ערבית - פווה


נושא מרכזי לעיון:  לזיהוי הפואה 


נפתח בזיהוי הפואה ובפרושו של רש"י: "קשרי פואה - גרנצ"א. קושרים בקשרים, ותולין בצואר לרפואה, ולא ידעתי לאיזה חולי". בצרפתית עתיקה שמה של פואת הצבעים הוא (1) Warance ואילו בצרפתית בת זמננו היא נקראת garance. הפואה (שאולי נקראה גם קוצה) שימשה כמקור לצבע כפי שאנו לומדים מכמה הלכות המובאות במשנה. לגבי איסור הוצאה בשבת למדנו: "... קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה וכו'" (שבת, פ"ט מ"ה). "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו" (מגילה פ"ד מ"ז). בתוספתא (פרה (צוקרמאנדל) פ"ט הלכה ז'): "מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשר, מחמת עשן או שנפל לתוכו סטיס קוץ ופואה פסול וכו'".

בפירוש הריבמ"ץ (שביעית, פ"ה מ"ד) אנו מוצאים: "וכן פואה של עידית - פירוש פואה של שדה שמינה, פירוש רויא דימיסטיקא". "רויא דימיסטיקא" הואrobbia domestico שהוא השם העממי של פואת הצבעים (domestic = מבויית). הרמב"ם בפיהמ"ש (שם) מציין את שמה של הפואה בערבית: "פואה של עדית, "אלפווה" הטובה". רע"ב מוסיף גם סימן היכר חשוב לצמח: "פואה של עדית - הגדילה בשדה שמינה. פואה, צבע אדום שקורין רויי"א בלע"ז".

פואת הצבעים (תמונות 1-2) היא צמח מטפס שבת סוגו הפואה המצויה (Rubia tenuifolia) נפוצה כצמח בר בחורשים ובבתות בארץ. את הפואה גידלו מאז העת העתיקה להפקת צבע אדום שבו השתמשו לצביעת עור, צמר, כותנה ומשי ואף קירות, גוף, ציפורניים ושערות. השימוש בפואה להכנת צבע קיים כבר אלפי שנים והוא מתועד היטב בממצאים ארכיאולוגיים רבים. אשפת חיצים מצרית עשוייה עור שגילה מוערך בכ – 4,000 שנה נצבעה בעזרת פואה. באתר ארכיאולוגי בהודו שתוארך לאלף השלישי לפנה"ס נמצאה פיסת כותנה צבועה בפואה. עדויות לנוכחות צבע פואה בכותנה נמצאו גם בקברו של תות ענח' אמון המתוארך ל – 1350 שנה לפנה"ס. על השימוש בפואה כתבו מאוחר יותר דיוסקורידס ופליניוס ועוד.

  

תמונה 1. פואת הצבעים - שיח         צילם: H. Zell		תמונה 2. פואת הצבעים - פריחה         צילם: H. Zell

 
להכנת הצבע נאספו השורשים בשנה הראשונה. מהשכבה החיצונית החומה הכינו את הצבע הרגיל ואילו מהשכבה הפנימית הצהובה הכינו צבע מעודן יותר. גם הפירות שימשו להכנת הצבע (תמונה 3). על מנת לקבע את הצבע באריגים השתמשו בדרך כלל באלום. הפואה ידועה גם כצמח תרופה והפיקו ממנה תרופות לצהבת, לחיזוק העצמות ולהמסת אבנים בכליות. בקומרן נמצאו עצמות (כנראה של האיסיים) צבועות באדום, ומשערים שהתושבים נהגו לאכול שורשי פואה כתרופה.




תמונה 3. פואת הצבעים - מקטעי השורש חומר הגלם לצבע         צילם:  Photo copyright Henriette Kress


הפואה שימשה גם כקמיע: ""גמרא. מאי קשרים? אמר אדא מרי אמר רב נחמן בר ברוך אמר רב אשי בר אבין אמר רב יהודה: קשורי פואה. אמר אביי, אמרה לי אם: תלתא מוקמי, חמשה מסו, שבעה אפילו לכשפים מעלי וכו'" (שבת, סו ע"ב). אביי מביא בשם אמו מסורת שעל פיה יש חשיבות למספר הקשרים של הפואה. על פי רש"י הכוונה כנראה למספר הקשרים שבעזרתם קושרים אותה ("קושרים בקשרים"). מדברי הירושלמי (שבת, פ"ו דף ח טור ב /ה"ב) משתמע באופן שונה והקשרים הם כנראה הפרקים של קנה השורש של הפואה: "אמר רבי חונה: הדא פואה עקר טב סגין טב הוא כד דאית ביה חמשה קטרין שבעה קטרין תשעה קטרין טבא סגין ובלחוד דלא יתן מיי". פירוש הדברים על פי מפרשי הירושלמי בתרגום חופשי: "בפואה הזאת השורש טוב אך טוב יותר כאשר יש חמשה קשרים וכו'". לדעת י. פליקס מקור האמונה בסגולות שורשי הפואה הוא בצבע האדום הנחשב בפולקלור עמים רבים כצבע סגולה. דרך נוספת לפרש את המונח "קשרי פואה" הוא היא שהכוונה לפרקי הגבעול. הגבעול מחלוק לפרקים כאשר מסביב לכל פרק קבועים חמישה עלים (תמונה 5).  

תמונה 4. פואה מצויה – פירות		תמונה 5. פואה מצויה – המרווח בין שני דורי העלים הוא פרק אחד

(1) על פי הרב קוהוט ב"ערוך השלם" ערך "קצה".
 

מקור עיקרי:

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 301-302).

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: "פואה הצבעים"; "פואה מצויה"

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.