טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אסור אף בפול המצרי יבש ומותר בלח, ומותר באורז – אורז
"מיתיבי: הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בלח, ומותר באורז, בחילקא וטרגיס וטיסני. בשלמא למאן דאמר חדא לתרתי חדא לתלת וחדא לארבעה - שפיר, דנפקו להו מתורת דגן. אלא למאן דאמר כונתא - דגן מעליא הוא? קשיא" (מועד קטן, יג ע"ב).
פירוש: מיתיבי [מקשים] על כך, ממה ששנינו: הנודר ואוסר על עצמו לאכול מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש שהוא נכלל בגדר דגן בפי בני אדם, ומותר בפול לח, ומותר באורז בחילקא וטרגיס וטיסני. ועתה שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהוא חיטים שנחלקו חדא לתרתי חדא לתלת [אחת לשתיים אחת לשלושה] וחדא [ואחת] לארבעה שפיר [יפה], דנפקו להו [שיוצאים להם] על ידי גריסתם מתורת "דגן" והם קרויים מעתה "מיני מזונות", אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהיא כונתא [כוסמת], הלא דגן מעליא [מעולה, חשוב] הוא! שהלא הכוסמת היא מחמשת מיני דגן. ומעירים, אכן קשיא [קשה] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אורז שם באנגלית: Asian rice שם מדעי: Oryza sativa
שם נרדף במקורות: אורזא, אוריזא, ארוזא שמות בשפות אחרות: ערבית – אַרֻז
הנושא המרכזי: מהו האורז ומה מעמדו ההלכתי?
תקציר: האורז באזורנו הוא הצמח Oryza sativa כפי שזיהו אותו רוב הפרשנים והחוקרים. רש"י ועוד סברו כי האורז של המשנה הוא דוחן. אבל כיום מוסכם כי הוא הקרוי בפינו אורז. השם אורז ונגזרותיו משותף לשפות השמיות וההודו-אירופאיות, ביוונית όρυξα וברומית oryza, סורית וערבית רוז, ארמנית אוריז, אירוז, איטלקית riso, צרפתית riz, אנגלית rice, גרמנית reis, אידיש רייז. שם זה מופיע גם במפרשי המשנה: הריבמ"ץ (שביעית, פ"ב מ"ז): "האורז והדוחן וכו' - לעז אורז ריזו דוחן מילייו". רע"ב (שם): "האורז - בלע"ז רי"ש". האורז (Oryza sativa) הוא עשב חד שנתי ממשפחת הדגניים, המשמש כמקור מזון בסיסי עבור כמחצית מאוכלוסיית העולם. מקורו כנראה בהודו, והוא הובא לאזורנו על ידי 'אלכסנדר הגדול' במאה הרביעית לפני סה"נ. בארץ ישראל גידלו בתקופת המשנה זן אורז משובח ששימש לייצוא, והתייחד בצבעו הלבן. את שתילי האורז היו מגדלים בתחילה במשתלה, ולאחר מכן היו מועברים לגידול בשדה מוצף מים.
מבחינה בוטנית האורז נכלל במשפחת הדגניים אך הוא שונה מאד מחמשת המינים שנכללו בקבוצת "מיני הדגן". בניגוד ל"חמשת מיני דגן" הרי שהאורז (והדוחן) חסר את האנזים בטא-עמילאז האחראי לפירוק העמילן והפיכתו לסוכר ולכן לא מתקיימים בו תהליכי תסיסה כהלית על ידי השמרים. בנוסף לכך האורז אינו מכיל גלוטן ולכן לא יכולה להתקיים בו תפיחה. מסיבות אלו איכות לחם אורז ירודה ומכאן נובעות הלכותיו המיוחדות לעניין ברכות ומצוות הקשורות לעיסה: חמץ, מצוות מצה והפרשת חלה. בנוסף להגדרות ההלכתיות המוציאות את האורז מכלל "חמשת מיני דגן" הרי שגם בלשון בני אדם אין האורז נקרא דגן משום שאין עורמים את היבול בכרי ("דיגון"). מסיבה זו גם לרבי מאיר (החולק על חכמים הסבורים שהשם דגן מתייחס רק לחמשת מיני דגן) הסובר שדגן הוא כל דבר ה"נידגן" האורז איננו נחשב דגן.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
האורז באזורנו הוא הצמח Oryza sativa כפי שזיהו אותו רוב הפרשנים והחוקרים. השם אורז ונגזרותיו משותף לשפות השמיות וההודו-אירופאיות, ביוונית όρυξα וברומית oryza, סורית וערבית רוז, ארמנית אוריז, אירוז, איטלקית riso, צרפתית riz, אנגלית rice, גרמנית reis, אידיש רייז. שם זה מופיע גם במפרשי המשנה: הריבמ"ץ (שביעית, פ"ב מ"ז): "האורז והדוחן וכו' - לעז אורז ריזו דוחן מילייו". רע"ב (שם): "האורז - בלע"ז רי"ש".
מעמדו ההלכתי של האורז
לענין ברכות
למרות שהאורז היה מין דגן בעל מעמד חשוב ואף אפו ממנו לחם הרי שלדעת חז"ל הוא לא נחשב כאחד מ"חמשת מיני דגן". יוצא מן הכלל היה רבי יוחנן בן נורי שסבר שאורז מין דגן ולשיטתו יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ" ו"ברכת המזון" (ברכות, לז ע"א). להלכה פסק השו"ע (או"ח, הלכות ברכת הפירות, סי' רח כ"ד): "הכוסס את האורז, מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו (הגה: עד שנתמעך), או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות; והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו וכו'".
פסיקת ההלכה כחכמים שהם הרוב כנגד רבי יוחנן בן נורי היחיד מודגשת גם בדברי הגמרא בפסחים (קיד ע"ב): "מאי שני תבשילין? אמר רב הונא: סילקא וארוזא. רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא, הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא. אמר רב אשי: שמע מינה דרב הונא: לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי. דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו"(1) (פסחים, קיד ע"ב). אמנם סוגיה זו התייחסה להלכות חמץ ומצה אך נוכל להניח שהוא הדין לעניין ברכות שהרי איכותו של הלחם ומעמדו לענין ברכות קשורה ליכולתו להחמיץ (ראו להלן).
לענין נדרים
לדעת חכמים (נדרים, נה ע"א) השם דגן מציין אך ורק את "חמשת מיני הדגן" ואילו לשיטת רבי מאיר המונח "דגן" כולל בתוכו את כל המינים שיבולם נצבר בערימה ("כל מילי דמידגן"). לשיטתו נוכל למצוא הבדל נוסף בין האורז לגידולי גרגירים אחרים: "הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בלח, ומותר באורז" (תוספתא נדרים, פ"ד הלכה ג'). מפרש הר"ן: "תניא הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש - כיון דמדגן ור' מאיר קתני לה". הלכה זו תולה את הגדרת הדגן בלשון בני אדם ולכן אורז אינו נחשב דגן. העובדה שדווקא הפול שבוודאי איננו דגן במובן הבוטני ובמובן הקולינרי (אין אופים ממנו לחם) נכלל במיני הדגן ולא האורז קשורה לצורת איסופם או עיבודם. מפרש, למשל, התוס' (נדרים, נה ע"א): "מתניתין אסור בפול המצרי - דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי ("מירוח") נקרא דגן". את האורז אין מעמידים בכרי ולכן איננו נקרא דגן. אין בידי הסבר מדוע אין ממרחים את האורז ואודה למי שיאיר את עיני בסוגיה זו.
לענין עירוב חצרות
בגמרא בעירובין (פא ע"א) אנו לומדים שבניגוד לדוחן (ראו במאמר "מערבין בפת אורז ובפת דוחן") הרי שניתן לערב בפת אורז: "אמר רבי זירא אמר שמואל: מערבין בפת אורז ובפת דוחן. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל, בפת אורז מערבין, ובפת דוחן אין מערבין וכו'". פוסק השו"ע (הלכות שבת, סימן שסו ח'): "מערבין בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן". בהקבלה לדין עירוב אנו רואים שמעמדו של הדוחן היה נמוך גם לעניין ברכות ולכן בירכו עליו "שהכל" ו"בורא נפשות".
לעניין חמץ, מצה והפרשת חלה(2)
למרות שמעמד האורז עדיף על פני דוחן, לעניין ברכות ועירוב, אין הוא נכלל בין "חמשת מיני דגן". אין הוא חייב בחלה, אין בו איסור חמץ ולא ניתן לקיים בו מצוות מצה. ייתכן וכל הלכות אלו קשורות זו לזו וכולן נובעות מכך שעיסת אורז איננה מחמיצה ולכן הלחם הנעשה ממנה איננו איכותי במידה מספקת (ראו להלן). על האורז והדוחן אומר המדרש (פסחים, לה ע"א): "... וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון".
רב אשי הסיק מדברי רב הונא (פסחים, קיד ע"ב) שבמחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן נורי ההלכה היא כדברי חכמים שאורז איננו מחמיץ. הדבר נלמד מכך שניתן לאכול תבשיל של אורז בליל הסדר. מפרש רש"י: "שמע מינה - מדקאמר רב הונא דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ, לית דחש לה דר' יוחנן". התוס' מוסיף את הסיבה לכך שאין פוסקים כרבי יוחנן בן נורי: "לית דחש לה לדר' יוחנן בן נורי - וטעמא דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון בפ' כל שעה"(3).
הרקע הביולוגי למעמדו ההלכתי של האורז
החמצת העיסה היא התהליך הגורם לתפיחתה ומאפיין את "חמשת מיני הדגן". תפיחה זו ההופכת את מרקם הלחם לאוורירי מהווה תנאי הכרחי להענקת מעמד פת למאפה. בדומה לדוחן גם קמח האורז איננו מכיל את האנזים בטא-עמילז וגלוטן לכן לא מתקיים בו תהליך התסיסה הגורם לתפיחה (ראו עוד במאמר "מערבין בפת אורז ובפת דוחן") אלא רק "סירחון" כלומר פעילות האנזים פרוטאינאזה הגורם לפירוק חלבונים המעניקים לעיסה ריח רע. מרקם וטעם לחם הנאפה מאורז מעניקים לו מעמד נחות בהשוואה ללחם הנאפה מ"חמשת מיני דגן" לכן אין מברכים עליו ברכה אחת מעין ג' וברכת המזון. הלכות נוספות הנובעות מכך שאין למאפה אורז מעמד פת הן שלא ניתן לקיים בו מצוות מצה ואין הוא חייב בחלה. מצוות מצה קשורה באופן ישיר לעובדה שעיסת אורז אינה מחמיצה. הקשר איננו רק לימוד טכני (הספרי) אלא גם קשר ענייני. התורה מנמקת את אכילת המצה בכך שבצקם של בני ישראל לא החמיץ משום שלא יכלו להתהמה ומכאן שלבצק שאיננו מחמיץ מסיבה אחרת (כמו אורז) אין מעמד מצה בהקשר קיום המצווה.
דירוג מיני הדגניים
בסוגיות "חמץ ומצה" נמנו בעיקר 7 מיני דגניים והם: "חמשת מיני דגן", אורז ודוחן. "חמשת מיני דגן" עומדים בראש הסולם והם נחשבים פת לכל דבר ועניין. במקום השני עומד האורז שהוא דגן מקובל מאד וניתן להפיק ממנו קמח טעים. החסרון היחיד באורז הוא חוסר יכולתו לתפוח. מסיבה זו מאפה שלו איננו נחשב פת, במלוא מובן מונח זה, אך הוא מהווה מזון ראוי לשמו. ניתן לערב בו וברכתו עדיפה על פני הדוחן אם כי איננה כשל פת. במקום האחרון בסולם החשיבות עומד הדוחן משום שבנוסף לכך שעיסתו איננה תופחת אין הוא טעים די הצורך כדי להוות מזון ראוי לשמו ולכן הוא נאכל רק בשעת הדחק. מסיבה זו אין מערבים בו וברכתו "שהכל" ו"בורא נפשות". גם בתוך "חמשת מיני דגן" עצמם קיים דירוג המתבטא באיכות אך לא בהלכה: "רב פפא אמר: עריבתה כעריבת שעורים, ולא כעריבת חטים". מפרש רש"י: "עריבתה כעריבת שעורין - מגונה, ולא יפה כתיקון עריבת חטים שמייפה תיקון העוגה עגולה ונאה" (על מעמד השעורה ראו במאמר "אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו").
תערובת חיטה ואורז
לפני קריאת סעיף זה מומלץ לעיין במאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" המתאר את תהליכי החימוץ מנקודת מבט ביולוגית.
"העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח" (חלה, פ"ג מ"ז).
קיימות שתי גישות עיקריות להסבר הלכה זו:
א. על פי פשוטה של המשנה, מיעוט החיטה מעניק לאורז מעמד דגן משום שיש בתערובת טעם דגן. לפי הבנה זו, המשנה מתפרשת על פי כללי הביטול הרגילים שבהם טעם התערובת מגדיר את זהותה ("טעם כעיקר").(4) ב. בירושלמי (חלה, פ"א הלכה א') מובאת מימרת ריש לקיש שמשתמע ממנה שמיעוט הדגן "גורר" את האורז ומגדיר את כל התערובת כדגן. "רבי הילא בשם ר"ש בן לקיש לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד".(5) מתוך כך שרשב"ל מגביל את דין ה"גרירה" לתערובת חיטים באורז בלבד משמע שלא כסברה שהדבר תלוי בגדרי טעם כעיקר (ש"ך יו"ד שכ"ד יז בדעת הטור). הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פ"ו הלכה ה') פוסק: "העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו וכו'". בהלכות ביכורים (פ"ו הלכה י"א) פסק: "המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, אפילו היה השאור חטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה". על שתי הלכות אלו משיג הראב"ד באופן דומה: "א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן" (הלכות ביכורים, שם). הרמב"ן (בהלכות בכורות) חולק על דברי הראב"ד וסבור שמשמעות ה"גרירה" היא שגם לאורז יש מעמד דגן ולכן אין צורך שהתערובת תכיל דגן בשיעור כזית בכדי אכילת פרס. שיטתו מובאת בדברי המגיד משנה (הלכות חמץ ומצה, שם):
"... אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז. וזהו שהזכירו חטים ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה בהלכות בכורות וגם רבינו פרק ו' מהלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתנו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר".
יש בשיטה זו יותר מאשר רמז לכך ש"גרירה" איננה נובעת מדיני ביטול רגילים אלא מהווה תהליך הקשור לאופי הביולוגי של החיטה והאורז. המונח "גרירה" מצביע על שינוי מסוים המתקיים באורז כתוצאה מפעילות החיטה. ללא הסבר זה קשה יהיה להבין כיצד יכול אורז להמיר את החיטה על מנת להגיע לשיעור כזית. רעיון זה משתמע באופן חד משמעי מדברי המשנה ברורה (סי' תנג ס"ק יד) בהתייחסו לדברי השו"ע בסעיף ב': "העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח".
"אם יש בזה טעם דגן - ומשמע דאפילו אין בעיסה שיעור חטים שיהא כזית בכדי אכילת פרס ג"כ יוצא בה כשאוכל כזית מן העיסה אף על פי שהעיקר בו הוא האורז ובאורז אינו יוצא משום מצה כדלעיל שאני הכא כיון שמחוברים ביחד טבע האורז להיות נגרר אחר החטים וכשמתחמץ החטים מתחמץ ג"כ האורז ולהכי דינו כחטים".
העובדה שאורז "מסריח" ואיננו "מחמיץ" פוסלת אותו מלהצטרף למיני הדגן שיש להם מעמד פת. קמח אורז אמנם מכיל כמות גדולה של עמילן בדומה ל"חמשת מיני דגן" אך חסר את האנזים בטא-עמילז ואת הגלוטן החיוניים לתהליך התסיסה והתפיחה. לאור העובדה שאנזימים פעילים בריכוזים נמוכים מאד ניתן לשער שעיסת חיטה בכמות "נותנת טעם" מכילה כמות מספקת של בטא-עמילז העשויה לפרק את העמילן לסוכר ולאפשר את תהליך התסיסה. ה"גרירה" היא אם כן השפעתה של עיסת החיטה על עיסת האורז ההופכת גם אותה לראויה לאפיית פת(6). מעניין לציין שגם בימינו כוללים כל המתכונים לאפיית לחם אורז, המבוססים על התפחה בעזרת שמרים,(7) כמות משמעותית של קמח חיטה.
ההדגשה שהתערובת הראויה היא דווקא של חיטים ואורז(8) רומזת אולי על כך שדוחן (המין השני מתוך צמד הדגניים חסרי מעמד פת) איננו מוכשר בתערובת. בכל שאר ההלכות המתייחסות לאורז ולדוחן נחשב האחרון לנחות יותר ועל כך ראו עוד במאמר "בפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין" (עירובין, פא ע"א). לקריאה הקש/י כאן.
הרחבה
האורז הוא שמו של סוג במשפחת הדגניים הכולל כ – 20 מינים. בשם אורז תרבותי נכללים שני מינים שונים: אורז אסיאתי (Oryza sativa) ואורז אפריקאי (Oryza glaberrima). האורז הוא צמח חד שנתי שגובהו 1-1.5 מ'. רוב זניו זקוקים לתנאי חום ולחות. בדרך כלל מגדלים אותו בביצות ובקרקעות מוצפות. בתנאים אלו הוא פורה מאד משום שבקרקעות מוצפות מתבצע קיבוע חנקן באופן טבעי (דבר החוסך את הצורך בחלק מהזיבול) על ידי אצות כחוליות המשגשגות בסביבה זו. תפרחת האורז מכבד מבודר שפרחיו אינם זקוקים להאבקה הדדית. גרגיר האורז עטוף בגלומה ובשני מוצי הפרח (על מבנה תפרחת הדגניים ראה כאן). במהלך ההיסטוריה הארוכה של גידול האורז התפתחו אלפי זנים בהתאמה לתנאים הסביבתיים באזורי הגידול השונים. רק בהודו מבחינים בכ – 2000 זנים חקלאיים. מבחינים בשלוש קבוצות עיקריות של זני אורז: א. אורז japonica בעל גרגירים קצרים המותאם לאזורים קרים יחסית. ב. אורז indica בעל גרגירים מאורכים. ג. אורז javanica הכולל זנים בעל גרגיר רחב המותאמים לתנאים טרופיים.
הוכחות גנטיות מצביעות על כך שביות האורז התרחש לפני אלפי שנים, פעם בודדת, בעמק נהר הפנינה בדרום סין. בעבר סברו בהתבסס על עדויות ארכיאולוגיות שהביות התרחש בעמק היאנגצה. ממזרח אסיה התפשט גידול האורז לדרום מזרח ודרום אסיה. הסימנים המשכנעים הראשונים של גידול אורז בתת היבשת ההודית מגיעים מהקשרים המתוארכים למחצית השניה של האלף ה – 3 לפנה"ס ומספר העדויות עולה במידה רבה באלף ה – 2 לפנה"ס. בין השנים 2000-1800 לפנה"ס האורז מהווה כבר מרכיב חשוב בין גידולי הקיץ, ומצטרף לחיטה והשעורה, באתרים חקלאיים בעמק האינדוס ובאזורים סמוכים. האורז האסיאתי הגיע למזרח הקרוב בתקופה ההלניסטית. הן הסופרים היוונים והן הרומאים הכירו את דגן זה ותארו את גידולו במסופוטמיה וסוריה. מדגם גדול של גרגירי אורז מפוחמים מהמאה ה – 1 לספירה נמצא בקבר פרתי באירן. בתקופה הרומאית גידלו בארץ ישראל אורז שזכה למוניטין רב. בתקופה זו גידלו אורז גם בעמק הפו באיטליה.
גרגירי האורז מהווים מזון עיקרי לחלק גדול מאוכלוסית העולם במיוחד באסיה ובאיי הודו המערבית. ייצור גרגירי האורז תופס את המקום השני בעולם לאחר התירס (על פי נתוני שנת 2010). מאחר וחלק גדול מייצור התירס מיועד למטרות שונות מאשר צריכת האדם הרי שהאורז מהווה המקור החשוב ביותר לתזונת האדם ומספק יותר מאשר חמישית הקלוריות הנצרכות על ידי המין האנושי.
בתקופת המשנה והתלמוד גידלו את האורז בארץ ישראל בכמויות גדולות שאפשרו את ייצואו לחו"ל. את עובדה זו אנו לומדים מהמשנה (דמאי, פ"ב מ"א): "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום, הדבילה והתמרים והחרובים האורז והכמון. האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור". על פי הירושלמי (דמאי, פרק ב דף כב טור ב /ה"א) חיוב ההפרשה מאורז דמאי הוא בכל מקום, כלומר גם בחו"ל, מפני ש"אין כיוצא בהן בחוץ לארץ". למעשה גידלו אורז גם בחו"ל כפי שעולה מהסיפא של המשנה ("האורז שבחוצה לארץ וכו'") אלא שניתן היה להבחין בינו לבין האורז שגדל בא"י. מפרש הר"ש (דמאי, שם): "כל המשתמש ממנו פטור - אפי' בא"י דמינכר אורז של חוצה לארץ ולא אתי לאחלופי בשל ארץ ישראל". על פי הרמב"ם בפיהמ"ש (שם) המשנה עוסקת בזן משובח ומיוחד: "... ואין הכוונה באלו המינים שמנה כל המין כולו, אלא סוג מסוים מאותו המין שאין צומח כמוהו אלא באותה ארץ ישראל בלבד, ולכן נתחייב בדמאי בכל מקום. והם ... ואורז, זן מזני האורז בתכלית הלובן לא ימצא כמותו אלא שם וכו'".
(1) פירוש: שואלים: מַאי [מה הם] שְׁנֵי תַבְשִׁילִין שהוזכרו במשנה? אָמַר רַב הוּנָא: כגון סִילְקָא וְאָרוּזָא [תרד ואורז]. מסופר: רָבָא הֲוָה מֶיהְדַּר אַסִּילְקָא וְאָרוּזָא [היה מחזר על תרד ואורז] לאכלם בליל פסח הוֹאִיל וְנָפֵיק מִפּוּמֵיהּ [ויצא מפיו] של רַב הוּנָא ואף שידע שלא התכון רב הונא דווקא לירקות אלה, מכל מקום רצה לקיים כלשון הרב בדיוק. אָמַר רַב אַשִׁי: שְׁמַע מִינָּהּ [למד ממנה] מדברי רַב הוּנָא גם הלכה אחרת בדרך אגב, כי לֵית דְּחָיֵישׁ לְהָא [אין מי שחושש לדבר זה] שאמר ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. דְּתַנְיָא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא לכל דבר וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת בפסח וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ משום מצה אם שמרו מחימוץ בַּפֶּסַח. ולכן משמיע לנו רב הונא שאין חוששים לכך. חִזְקִיָּה אָמַר: שני תבשילין אלה הם אֲפִילּוּ דָּג וּבֵיצָה שהיו מורחים עָלָיו לצורך טיגונו.
(2) ומצוות נוספות הקשורות לה: "חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא" (חלה, פ"א מ"א).
(3) איסור אכילת אורז בפסח הוא משום גזירה ולא מטעם חימוץ. בהגהות רבינו פרץ (ספר מצוות קטן, מצוה רכ"ב) אנו מוצאים בהתייחס לדברי סוגייתנו: "מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה וכו'".
(4) כך אכן מפרשת את המשנה הסוגיה במסכת זבחים בדף עח ע"ב, ראו שם.
(5) דברי ריש לקיש מובאים בירושלמי בניגוד לעמדה הסוברת שדין גרירה נאמר ביחס לכל חמשת מיני דגן. צריך לחשוב אם כדאי לפתח נקודה זו.
(6) הצעה זו מותנית בקבלת הסברנו בסוגיית "בצק החרש" (פרק ב' 4). החיטה "גוררת" את האורז בעזרת האנזים בטא-עמילאז ולכן עשויה להתרחש תסיסה אך בהעדר כמות מספיקה של החלבון גלוטן, בתערובת האורז והחיטה, העיסה איננה יכולה לתפוח. אם נקבל את ההצעה שאיסור חמץ ב"בצק החרש" נובע מהחמצה (הצטברות חומצה לקטית) שאיננה מלווה בתפיחה הרי שגם לעיסת האורז ש"נגררה" מעמד לחם. לחילופין ייתכן וכמות הגלוטן בקמח בכמות ה"נותנת טעם" די בו כדי לגרום לתפיחה משמעותית.
(7) שיטת התפחה אחרת, המתבצעת ללא שמרים, מבוססת על הוספת חלבון מוקצף המעניק ללחם מרקם אוורירי.
(8) "... אבל מדברי הרמב"ן (הלכות חלה לב.) נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהו שהזכירו חטין ואורז בדוקא וכו' (בית יוסף, או"ח סימן תנ"ג).
רשימת מקורות:
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 20).
יהודה פליקס, 'האורז בספרות חז"ל', בר-אילן, א (תשכ"ג), עמ' 177-189.
מיכאל זהרי, עולם הצמחים, עמ' 435-436.
D. Zohary and M. Hopf, Domestication of Plants in the Old World, third edition (Oxford: University Press, 2000), pp. 90-91
לעיון נוסף:
זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (74-76). על גידול האורז באזורנו בימי הביניים.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
