סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ומתריעין על הגובאי בכל שהוא – ארבה המדבר

 

"ומתריעין על הגובאי בכל שהוא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב. תנו רבנן: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע, על הבורות ועל השיחין ועל המערות אפילו בשביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות בשביעית, מפני שיש בהן פרנסה לעניים" (תענית, יט ע"ב).

פירוש: אין מתריעין עליה. ומתריעין על הגובאי (ארבה) בכל שהוא אפילו באו רק מעטים, שמן הסתם יבואו גם אחרים, אבל לא על בוא החגב. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על בוא החגב מתריעים בכל שהוא, שגם הם עלולים להביא לידי בצורת אם יתרבו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע, כלומר, בשש שנות עבודת האדמה, אבל לא בשנת השמיטה עצמה, שהרי אין עובדים את האדמה באותה שנה. על הבורות ועל השיחין (בורות מאורכים) ועל המערות (בורות מכוסים בתיקרה), אם לא ירדו גשמים כדי למלאותם, מתריעים אפילו בשנת השביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעים בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים, שהרי העניים סומכים בשנה זו על האילנות, ונהנים מפירותיהם ואם לא ירדו גשמים מתקפחת פרנסת העניים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)
 

שם עברי: ארבה המדבר    שם באנגלית:    Desert locust    שם מדעי:  Schistocerca gregaria


נושא מרכזי: מהם החגבים ומה הסכנה בהם?


החגבים הם שם כולל לקבוצת חרקים הניזונה בעיקר ממזון צמחי. להקות גדולות עלולות לגרום לנזקים כבדים עד כדי השמדת כל כיסוי הצומח בתחום תפוצתם. בדרך כלל מספר הפרטים איננו גדול ונזקם אינו משמעותי אך לעיתים בעקבות כמה שנים גשומות ונוחות מבחינה אקלימית הם עלולים להתרבות וליצור להקות הכוללות מיליוני פרטים ואף יותר. בתנאים של צפיפות גדולה עוברים כמה ממיני החגבים שינויים פיסיולוגים המאיצים את קצב הרבייה והם הופכים ממינים קבועי מקום למינים להקתיים נודדים. המופע הלהקתי הנודד נקרא "ארבה" והוא זה שסיכן את האדם בעת העתיקה. פלישות הארבה מדרום היו בעיקר של המין ארבה המדבר (תמונות 1-2).

מצאנו בתוספתא המובאת בסוגייתנו: "מתריעין על הגוביי כל שהו מפני שהיא מכה מהלכת רבי שמעון אומר אף על החגב וכו'". מפרש כאן רש"י: "על הגובאי - שמכלה את התבואה, כל שהוא - אפילו לא נראה אלא קצת, בידוע שעתידין לבוא לרוב, אבל חגב כל שהוא מצוי הוא, ואינו מכלה כל כך כארבה". על פי פירוש זה התוספתא מבחינה בין הגובאי שהוא שם נרדף לארבה בשלב נדידתו בלהקות ובין "חגב" שהוא אוכלוסיית חגבים מקומית ודלילה. רבי שמעון חושש שגם אוכלוסיה זו עלולה להתרבות למימדים ההופכים אותה ל"ארבה" דבר שאכן מתרחש מדי פעם. בתענית (יד ע"א) למדנו: "... והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות, כגון חיכוך, חגב, זבוב, וצירעה, ויתושין, ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין. מדצעקה בפה התרעה בשופרות!". מפרש שם רש"י: "חגב - ארבה, כתרגומו". ניתן להסיק, אם כן, שלשם "חגב" עשויות להיות שתי משמעויות. הוא עשוי להיות שם כללי לקבוצת החרקים הכוללת גם מינים שאינם נודדים ולכן הסכנה בהם קטנה יותר אך גם את מופעי הארבה הלהקתיים והנודדים.

המקור הקדום ביותר ל"צעקה" כנגד מכת ארבה(1) נמצא בתפילתו של שלמה לאחר חנוכת בית המקדש: "וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ" (מלכים א', ח ל'). "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה" שם, ל"ז).

להקות הארבה יוצאות לדרך כמחנה מאורגן בהשפעת תנאי הסביבה (טמפרטורה ומהירות הרוח) וכתוצאה מגירוי הדדי בין הפרטים ולא כתוצאה מהכוונה של מספר פרטים דומיננטיים. כך גם מצאנו בספר משלי (ל כ"ז) "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ". מפרש רלב"ג: "מלך אין לארבה - הארבה אין לו מלך שיעמיד בהסכמה אחת והוא יוצא כלו בעת מוגבל אשר יתכן לו לכרות עשבי התבואות להיותם לו למזון וכו'". הלהקות יוצאות לדרך בשעות הבוקר המאוחרות כאשר חום גופם של החגבים החשופים לשמש מגיע ל –400c. התנועה נפסקת בצהריים ומתחדשת לפנות ערב. בלילות חמים היא מתנהלת גם בלילה. על תלות תנועת הארבה אנו לומדים בדברי הנביא נחום (ג י"ז): "מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גֹּבָי הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם". מפרש רש"י: "החונים בגדרות ביום קרה - כן דרך הארבה והזבוב החסיל והילק בעת הקור נדבקים בכתלים וכשיבא חום הן נודדים משם והולכים להם כך יגלו כל עמך".

במחקר שפורסם בשנת 2008 טענו חוקרים(2) שהגורם לנדידה המתואמת של להקות הארבה (לפחות של צורות הזחל שאינן מעופפות) הוא היותם קניבלים. כאשר כמות המזון הצמחי הולכת וקטנה בבית הגידול שלהם מתחילים החגבים לטרוף את בני מינם. כאשר פרט אחד מנסה לטרוף פרט אחר האחרון מגיב בבריחה ונסיון להגדיל את המרווח ביניהם. תגובה זו יוצרת שרשרת של תגובות בריחה ההולכת ומתפשטת בתוך האוכלוסיה ומתבטאת בתנועה של כל הנחיל לכיוון משותף.

מיני החרקים שנימנו בברייתא המובאת בסוגייתנו נחשבים כפורענות כאשר הם מופיעים במספרים גדולים אך לדעת רבי עקיבא די בהופעת חגב אחד כדי להעיד על הפורענות המתקרבת: "תנו רבנן: על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון, ועל הירקון, ועל ארבה וחסיל ועל חיה רעה. רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון בכל שהוא, ארבה וחסיל אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליהן" (תענית, כב ע"א). מדברי רבי עקיבא משתמעים כמה מאפיינים של הארבה והחסיל התורמים לאפשרות לזהותם. העובדה שיש להתריע אפילו כאשר נראה כנף אחד, כלומר פרט אחד (רש"י: "כנף אחד - עוף אחד של אותו מין, כעין צפור כל כנף"), מצביעה על כך שמינים אלו נעים בלהקות ולכן ברור שבעקבות הפרט הראשון תגיע כל הלהקה. אביחי בנימיני וכותב שורות אלו זיהו, בעת סיור בחולות ניצנים, מספר פרטים בודדים של ארבה המדבר כמה ימים לפני הפלישות הגדולות של שנת 2004. נוכל גם להסיק שהן הארבה והן החסיל הם מינים שאינם חיים באופן קבוע בארץ ישראל שאם לא כן כיצד ניתן לקבוע האם הפרט שנצפה איננו שייך לאוכלוסיה המקומית שאין בה סכנה. השימוש במונח "כנף אחד" ביחס לפרט אחד של החגבים מצביע על כך שמדובר בשלבים המעופפים. מסקנה זו עשויה להכריע בויכוח לגבי זהותו של החסיל ("ועל ארבה וחסיל ועל חיה רעה").

כבר במקרא אנו פוגשים עדויות לאסונות הנגרמים בגלל הופעת נחילי הארבה. אחת ממכות מצרים היתה הארבה (שמות, י י"ב): "וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד". הארבה נמנה בין הקללות בפרשת כי תבוא (דברים, כ"ח): "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה". הפשיטות של מדין והנזקים שהם גרמו נמשלו לפלישות ארבה (שופטים, ו ה'): "כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם יבאו וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ". בנבואה על סופה של מצרים (ירמיהו, מו כ"ג) נמשלו נְבוּכַדְנֶאצַּר וחילו לארבה: "כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר". ב"משא נינוה" (נחום, ג ט"ו) מוזכר הארבה כמשל לפורעניות שיבואו על העיר: "שָׁם תּאכְלֵךְ אֵשׁ תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב תּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה. הִרְבֵּית רכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם יֶלֶק פָשַׁט וַיָּעף.

התאור המפורט ביותר של נזקי הארבה מופיע בנבואת יואל (א ב'-י"ח): "שִׁמְעוּ זאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הֶהָיְתָה זּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבתֵיכֶם ... יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל ... כִּי גוֹי עָלָה עַל אַרְצִי עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לו. שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ ... שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר. הבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה. הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה רִמּוֹן גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי הבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם. הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל. עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפתֵיהֶם נָשַׁמּוּ אצָרוֹת נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת כִּי הבִישׁ דָּגָן. מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם עֶדְרֵי הַצּאן נֶאְשָׁמוּ". 

 

    
תמונה 1. ארבה המדבר   תמונה 2. ארבה המדבר - בשלב טרום בוגר    צילם: אהד איילי

 

הרחבה

ארבה

מבין מיני החגבים המוזכרים בשמותם בכתובים מעטים הם המינים שניתן לזהותם בוודאות (יחסית) ואחד מהם הוא הארבה. אמנם בלשון ימינו, ואולי גם במקורות, הכינוי "ארבה" איננו מורה על מין מסוים של חגבים, אלא על תופעה ביולוגית המיוחדת למינים אחדים של חגבים, אך התיאורים הרבים של הארבה ונזקיו במקרא (24 פעמים) הולמים במיוחד את המין ארבה מדבר, שהוא המין הנפוץ וההרסני ביותר מבין מיני החגבים המתלהקים. הפלישות האחרונות לארץ ישראל היו בשנים: 1827, 1838, 1865, 1866, 1915, 1930, 1953. הפלישה האחרונה היתה ב 2004. הפלישה בשנת 1827 הייתה לכל אזורי המזרח התיכון, והביאה להשמדת יבולים נרחבת, ולרעב גדול בארץ. בשנת 1838 הייתה התקפה יוצאת דופן בעוצמתה, בכל חלקי ארץ ישראל. בשנת 1865 הייתה פלישת ארבה בקנה מידה גדול, שהביאה לרעב בארץ. בשנת 1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה, פלשו נחילי ארבה גדולים לארץ ישראל, השמידו את יבוליה והחריפו את הרעב שגרמה המלחמה שהתנהלה בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי. הקשר בין הארבה המקראי וארבה המדבר מתבטא גם בכך שברשימת החגבים המותרים לאכילה נמנה הארבה ראשון ומכאן שהיה החשוב ביותר מבין החגבים.

השם ארבה נגזר מהתנהגותם הלהקתית של מיני החגבים הנודדים בנחילים עצומים המונים, לעיתים, מיליוני פרטים. רעיון זה מופיע בדברי האבן עזרא (שמות, י ד'): "ארבה שם מין. אולי נקרא כן בעבור שהוא יותר רב מהמינים האחרים. וכתוב יתר הגזם אכל הארבה, ועליו כתיב חילי הגדול, ואם כן יהי האלף נוסף". בניגוד לגישה המקובלת היום הרי שלדעת האבן עזרא הארבה הוא מין אחד בלבד, שמספר פרטיו עולה על כל האחרים, דבר המוביל למסקנה שהכוונה לארבה המדבר הנפוץ באזורנו. על פי גישה זו, ייתכן, ונכללים בקבוצת "הארבה למינהו" (ויקרא, יא כ"ב) כל החגבים הגדולים בעלי ראש קצר המשמשים לאכילה. שם נרדף לארבה הוא גובי כפי שמצאנו בבבלי (חולין, ס"ה ע"א): "ארבה - זה גובאי". השם גובי מופיע במקרא 3 פעמים והתרגומים הארמיים מתרגמים ארבה. במילון האבה (Hava) לערבית הקלאסית, יש בשורש גב"י, שעיקר משמעותו גבייה, כמו בעברית, גם ערך ג'אב (כנראה גובי) ולו שני פירושים: גובה מס; ארבה (locust). במילון Lane, מובא נימוק לקשר בין הגובה והארבה. לדעתו מפני שהארבה מלקט, "גובה"את הכול. הוא מצטט אימרה: "כשיש בצורת בא הגובה [=ארבה] ולוקח הכול" (3) הרד"ק (נחום, ג י"ז) מפרש: "כגוב גובי - כמו גובים וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים. והדומים לו - ותרגום ארבה גובאים ומה שאמר כגוב גובי ר"ל המין הגדול שבמיני הארבה כמו מלך מלכים". ייתכן ודברי הרד"ק הם המקור לשמו של הגובי המצרי הגדול שבחגבי ארץ ישראל (ראה בתמונה 3).

 

תמונה 3. גובי מצרי            צילם: Alvesgaspar
 

ארבה המדבר

בדרך כלל חיים החגבים כפרטים בודדים שאינם מתלהקים ואינם נודדים, אולם יש מינים אחדים ההופכים לאחר פרק זמן מסוים לצורת הארבה. למינים אלה יש שני מופעים: המופע הבודד והמופע הלהקתי - הארבה. שני המופעים שונים מאד זה מזה ולכן נחשבו בעבר לשני מינים שונים. החוקר הרוסי אוברוב (1923) הוכיח כי הם מין אחד. מוצא ארבה המדבר המוכר בארץ היטב, במופע הלהקתי שלו, הוא במזרח אפריקה, שם החגבים מתקיימים במופע הבודד, ומקימים בדרך כלל דור אחד בשנה. בתנאים מתאימים הוא מקים שם דור שני עוד באותה שנה, והישרדות הצעירים גדולה מאוד. אם תנאים אופטימליים אלו מתקיימים ברצף של כמה שנים מתרבה האוכלוסייה לממדים עצומים. בהשפעת הצפיפות חלים בחגבים שינויים פיסיולוגיים והתנהגותיים. צבעם משתנה ומופיע צבע המופע ההמוני הכהה יותר. בתחילה הבוגר חום, לאחר מכן הוא נעשה ורוד, ולבסוף עם התבגרותו המינית הוא הופך לצהוב. שינויי צבע אלה הם בייחוד אצל הזכרים. צבע המופע הבודד ירוק בהיר עד ירוק-אפור ואינו משתנה. צבעם הכהה של זחלי המופע החברתי מסייע לספיגת חום השמש, וכתוצאה מכך עשויה טמפרטורת גופם לעלות אף ב – 8 מ"צ מעל לחום גופם של זחלי המופע הבודד. הבדל זה מסביר במידה רבה את פעילותם הנמרצת של זחלי המופע החברתי, ואת כמויות המזון הגדולות שהם צורכים. זחל פעיל זקוק למזון במשקל גופו בכל יום. קצב הרבייה של המופע הבודד והחברתי שונה מאד. במקום שתי הטלות של כ - 40 ביצים, בממוצע, במופע הבודד, מספר ההטלות במופע חברתי 6-4 (כל הטלה של כ - 30 ביצים). מספר הביצים לנקבה מגיע, אם כן, ל - 150 בעונה. ההטלה מתבצעת בגומה בקרקע על ידי החדרת קצה הבטן המתארכת באופן טלסקופי. ההטלה אפשרית רק בקרקע רטובה כלומר בעונת הגשמים. הזחלים בוקעים מן הביצים כעבור 4-3 שבועות (בהתאם לטמפרטורת הסביבה), וממשיכים באורח החיים החברתי. הם נעים בנחילים בעקבות המזון ומחסלים את הצמחייה בדרכם. תוך כדי תנועה הם מתנשלים 5 פעמים, ולאחר ההתנשלות החמישית מופיעה הצורה הבוגרת. הלהקות המעופפות נעות לפי כיוון הרוח ולכן למשטר הרוחות יש חשיבות מכרעת בקביעת אזורי הנחיתה. בתאור מכות מצרים (שמות, י י"ט) מצאנו: "ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". וכך אומר דוד המלך (תהילים, קט כ"ג): "כצל כנטותו נהלכתי ננערתי כארבה". מפרש המלבי"ם: " ... ננערתי כארבה, הננער ע"י הרוח ממקום למקום כן אני נע ונד".

שני המופעים שונים גם בהתנהגותם. זחלי המופע הבודד נשארים בתחומי אותו אזור, ואילו זחלי המופע הלהקתי נודדים למרחקים. מופיעים אצלם יסודות של התנהגות להקתית, עם תקשורת בין הפרטים. כאשר אוכלוסיית הארבה הולכת וגדלה מדור לדור והמזון איננו מספיק מתחיל הארבה לנדוד באופן מאורגן. הנדידה מתחילה בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר חום גופם של החגבים החשופים לשמש מגיע עד כ – 40 מ"צ. בצהריים התנועה נפסקת ומתחדשת לפנות ערב, ובלילות חמים היא מתנהלת גם בלילה. על מנוחת הארבה בלילות קרים אנו לומדים בנחום (ג י"ז): "מנזריך כארבה וטפסריך כגוב גובי החונים בגדרות ביום קרה, שמש זרחה ונודד ולא נודע מקומו אים". מפרש רש"י: "החונים בגדרות ביום קרה - כן דרך הארבה והזבוב החסיל והילק בעת הקור נדבקים בכתלים וכשיבא חום הן נודדים משם והולכים להם כך יגלו כל עמך".

באורח זה מתקדם הארבה צפונה לארצות שלחופי ים-סוף, ולאחר הקמת דור נוסף הוא מגיע, דרך חצי-אי ערב, גם לישראל. לא תמיד הנחילים הפולשים לארץ-ישראל בוגרים לחלוטין מבחינה מינית וצבעם עודנו חום או ורוד. מזכרוני כילד, הפלישה בשנת 1955 הייתה של פרטים בשלב הוורוד ועננים וורודים כיסו את פני השמים. בפלישה המצומצמת של שנת 2004 הפרטים היו בצבע צהוב כלומר בשלב האחרון של ההתבגרות (ראה בתמונה 1). בדרך כלל נחילי הארבה ממשיכים בתעופה למחרת היום, אך לעתים הם נשארים ימים אחדים באותו המקום. עם הגיעם לבגרות מינית הם מזדווגים, והנקבות מתחילות להטיל את ביציהן. במצב זה הם שוהים זמן רב בשטח, ונזקם רב מאד.

הארבה אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, כגון: עלים של עצים ופירותיהם, ירקות ותבואה. עלים קשים של עצים כגון חרוב ושקמה. לעיתים, לאחר שכל העלווה נאכלה, הוא מכרסם גם את קליפת העצים. התופעה מזכירה לנו את תאור מכת הארבה בספר שמות: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ... ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים" (שמות, י ט"ו). בפרשת התוכחה (דברים, כח ל"ח): "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה". על נזקיו של הארבה ועל הרושם שנזקים אלו מותירים על יושבי הארץ אנו קוראים באופן מפורט ביואל (פרק א'):

"שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבתיכם. עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר. יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל ... כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר שניו שני אריה ומתלעות לביא לו. שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך, הלבינו שריגיה... שדד שדה אבלה אדמה כי שדד דגן הוביש תירוש אמלל יצהר. הבישו אכרים הילילו כרמים על חטה ועל שעורה כי אבד קציר שדה. הגפן הובישה והתאנה אמללה רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו".

להקות ארבה עלולות לכסות שטח של מאות קילומטרים רבועים ולחסל את יבולם באופן מוחלט. לעיתים קרובות עצים מסוימים מתאוששים כעבור זמן ומתחילים ללבלב, אך התפתחותם נעצרת ותוצאות הנזק ממשיכות להתבטא בשנים הבאות. הפסוק "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" והפסוק ביואל (ב ב) "יום חשך ואפלה יום ענן וערפל ... עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור דור" מתאר באופן מדוייק את הופעתם של נחילי הארבה הגדולים והצפופים שראיתי בילדותי. טריסטראם (1876) מתאר מכת ארבה, בה האדמה הצהיבה מכמויות הארבה. כדי להבריח את הארבה השתמשו בעבר בהרעשה. דפיקה על גבי פחים היתה אמצעי לגירוש הארבה וייתכן וזו כוונת הפסוק באיוב (לט כ): "התרעישנו כארבה". כך מפרש, אולי, גם האבן עזרא: "התרעישנו כארבה - שתשמיע לו רעש במרוצתו כאשר ישמע לארבה". רש"י מפרש באופן שונה: "כארבה - מדלג ומקפץ כארבה ומרעיש סביביו". לאור כך שהארבה עצמו איננו משמיע רעש חזק וגם מהקשר הפסוק סביר יותר לפרש שכוונת השאלה היא כפרושו של האבן עזרא.
 


(1) מלבד בקשת משה רבינו להסיר את מכת הארבה ממצרים.

(2) Bazazi, S. et al, 2008, 'Collective Motion and Cannibalism in Locust Migratory Bands', Current Biology, 18 (10), pp. 735-739.

(3) תודה לד"ר חנוך גמליאל על איסוף התרגומים מערבית.

 

 

רשימת מקורות:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 246).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 73-94). 


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר