טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה – ארבה המדבר
"בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה, והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין, שנאמר ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו ... בעון גזל הגובאי עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, שנאמר שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים וכו'" (שבת, לב ע"ב).
שם עברי: ארבה המדבר שם באנגלית: Desert locust שם מדעי: Schistocerca gregaria
נושא מרכזי: מהו גובאי?
לריכוז המאמרים שנכתבו על ארבה המדבר הקש/י כאן.
השמות "ארבה" ו"גובי" הם שמות נרדפים כפי שמצאנו בבבלי (חולין, סה ע"א): "ארבה זה גובאי". השם גובי מופיע במקרא 3 פעמים והתרגומים הארמיים מתרגמים ארבה. הערוך (ערך "גב") פירש: "פרק כיצד מברכין על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות אומר שהכל. גובאי מין חגבים הוא בלע"ז ברוצ"י והוא ארבה כשר". ח. י. קאהוט מתרגם בערך זה Heuschrecken שפירושו חגבאים. לגבי הלע"ז "ברוצ"י" כתב: "Raupe, brucio, bruco וגירסת דפוס אמשטרדם "ברוכ"י" וזה יותר מכוון עם לשון יוון ורומא bruchus (βρουχος) וכו'". תרגומו תמוה לאור משמעות השמות בהם נקב. השמות האיטלקיים מתייחסים לזחלי חרקים ואילו Bruchus הוא שמה של תת משפחת הזרעוניות מסדרת החיפושיות. אמנם הזרעוניות נחשבות למזיקות משמעותיות מאד של תבואה ובמיוחד קטניות אך הן אינן דומות לחגבים.
על פי הירושלמי (וילנא, תענית, פ"ג) השם גובאי נגזר מהפועל "גבייה": "ולמה נקרא שמו חסיל שהוא חוסל את הכל. ולמה נקרא שמו גוביי דו גבי דינא דמריה". ח. י קאהוט (ערך "גב") פירש: "... כלומר שהוא גובה דין אדוניו שבעון הדור הוא בא כמאמר חז"ל בשבת (לב ע"ב) בעון גזל הגובאי עולה". בעקבות הירושלמי פירש הרד"ק (נחום, ג י"ז): "כגוב גובי - כמו גובים וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים. והדומים לו - ותרגום ארבה גובאים ומה שאמר כגוב גובי ר"ל המין הגדול שבמיני הארבה כמו מלך מלכים". ייתכן ודברי הרד"ק הם המקור לשמו של הגובי המצרי הגדול שבחגבי ארץ ישראל (תמונה 1). במילון האבה (Hava) לערבית הקלאסית, יש בשורש גב"י, שעיקר משמעותו גבייה, כמו בעברית, גם ערך ג'אב (כנראה גובי) ולו שני פירושים: גובה מס; ארבה(locust) . במילוןLane , מובא נימוק לקשר בין הגובה והארבה. לדעתו מפני שהארבה מלקט, "גובה" את הכול. הוא מצטט אימרה: "כשיש בצורת בא הגובה [=ארבה] ולוקח הכול"(1).
בנוסף לקביעה החד משמעית של הגמרא האומרת ש"ארבה זה גובאי" אנו מוצאים דימיון בהתייחסות המקורות לארבה ולגובאי כסכנה קיומית. בסוגייתנו נאמר שהגובאי גורם לרעב ("בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה"). בתוספתא המובאת בגמרא בתענית (יט ע"ב) אנו מוצאים: "מתריעין על הגוביי כל שהו מפני שהיא מכה מהלכת רבי שמעון אומר אף על החגב וכו'". מפרש שם רש"י: "על הגובאי - שמכלה את התבואה, כל שהוא - אפילו לא נראה אלא קצת, בידוע שעתידין לבוא לרוב, אבל חגב כל שהוא מצוי הוא, ואינו מכלה כל כך כארבה". על פי פירוש זה התוספתא מבחינה בין הגובאי שהוא שם נרדף לארבה בשלב נדידתו בלהקות ובין "חגב" שהוא אוכלוסיית חגבים מקומית ודלילה. רבי שמעון חושש שגם אוכלוסיה זו עלולה להתרבות למימדים ההופכים אותה ל"ארבה" דבר שאכן מתרחש מדי פעם. בתענית (יד ע"א) למדנו: "... והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות, כגון חיכוך, חגב, זבוב, וצירעה, ויתושין, ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין. מדצעקה בפה התרעה בשופרות!". מפרש שם רש"י: "חגב - ארבה, כתרגומו". ניתן להסיק, אם כן, שלשם "חגב" עשויות להיות שתי משמעויות. הוא עשוי להיות שם כללי לקבוצת החרקים הכוללת גם מינים שאינם נודדים ולכן הסכנה בהם קטנה יותר אך גם את מופעי הארבה הלהקתיים והנודדים.
על פי המינוח בעברית בת ימינו החגבים הם שם כולל לקבוצת חרקים הניזונה בעיקר ממזון צמחי. בדרך כלל מספר הפרטים איננו גדול ונזקם אינו משמעותי אך לעיתים בעקבות כמה שנים גשומות ונוחות מבחינה אקלימית הם עלולים להתרבות וליצור להקות הכוללות מיליוני פרטים ואף יותר. בתנאים של צפיפות גדולה עוברים כמה ממיני החגבים שינויים פיסיולוגים המאיצים את קצב הרבייה והם הופכים ממינים קבועי מקום למינים להקתיים נודדים. המופע הלהקתי הנודד נקרא "ארבה" והוא זה שסיכן את האדם בעת העתיקה. פלישות הארבה מדרום היו בעיקר של המין ארבה המדבר (תמונות 2-3).
הגובאי כמין קללה
נאמר במשנה בברכות (פ"ו מ"ג): "על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל. על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל. על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל. רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו". רע"ב מפרש: "גובאי - חגבים טהורים". לאור דברינו עד עתה מסתבר שהגובאי הוא מין קללה בגלל הנזק שהוא גורם אך בתוי"ט אנו מוצאים הסבר שונה: "רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו – יש מפרשים לומר דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו, אבל בגובאי כיון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה ומודה דמברכין עליו. ויש מפרשים דאכולהו קאי דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו כיון שמזיק לעולם ואוכל התבואה אין מברכין עליו. הר"י". בעל "הון עשיר" התייחס לפירוש הראשון שהובא בתוי"ט: "... וליכא למימר דלא קאי אגובאי שאינו מין קללה, וכפירוש הראשון שכתב ר"י שהביא התי"ט, שהרי בירושלמי (ה"ג מו ב) משמע דמין קללה הוא וכו'".
במסכת סוטה (מט ע"ב) נאמר: "משמת רבי שמעון בן גמליאל עלה גובאי ורבו צרות. משמת רבי הוכפלו צרות". דוגמה להכפלת צרות חמורות אנו מוצאים בירושלמי במסכת תענית (וילנא, פ"א סד טור ד' ה"ז): "א"ר יוסה על שם שאין מטריחין על הציבור יותר מדאי. א"ר חייה בר בא שאם היו שני דברים כגון עצירת גשמים וגוביי מתריעין עליהן. ולמה באילין תרתיי מילייא א"ר יוסי בי רבי בון באילין תרתין מילייא שיערייה רבי". מפרש "פני משה": "ולמה באלין תרתין מילייא. כלומר ולמה דוקא אם הגובאיי הוא אח"כ עם עצירת גשמים ולא אם היה דבר אחר עם עצירת גשמים. שיערייה רבי. שערוריה רבה וצרה כפולה הוא אם אלו הן ביחד". הנזק הגדול שנגרם מהגובאי הביא לתיקון ברכה על ראייתו: "החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלו אומר שהכל נהיה בדברו ראה גוביי אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל נהיה בדברו" (ירושלמי, וילנא, ברכות, פ"ו הל' ג').
תמונה 1. גובי מצרי צילם: Alvesgaspar
 |
|
 |
|
תמונה 2. ארבה המדבר |
|
תמונה 3. ארבה המדבר - בשלב טרום בוגר צילם: אהד איילי |
(1) תודה לד"ר חנוך גמליאל על איסוף התרגומים מערבית.
רשימת מקורות:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 246).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 73-94).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
