טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בראת חמור פרסותיו קלוטות - חמור
"אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות" (בבא בתרא טז ע"א).
שם עברי: חמור הבית - אתון (נקבה) שם באנגלית: Donkey, Domestic ass
שם מדעי: Equus asinus שמות נרדפים במקורות: חמרא
נושא מרכזי: מהן פרסות סדוקות ופרסות קלוטות?
לנושאים נוספים העוסקים בחמור הבית - הקש/י כאן.
בסוגייתנו מתואר החמור כבעל חיים השייך לקבוצת הבהמות שאינן טהורות. הוא נכלל בסוג(1) סוס (Equus) הנמצא בסדרת פרטיי פרסה (Perissodactyla). המאפיין של פרטיי הפרסה הוא שמספר אצבעותיהם הוא מספר פרטי (בסוסים אצבע אחת ואילו אצל קרוביהם הקרנפים המספר הוא שלוש). הסוס וכמובן החמור השייך לאותו הסוג דורכים על אצבע אחת העטופה בציפון גדולה ומסיבית – הפרסה. התורה מפרטת את סימני כשרות הבהמות: "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר זאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אתָהּ תּאכֵלוּ ... אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא י"א ב-ד). לבהמות הכשרות יש פרסה שסועה כלומר בעל החיים צועד על שתי אצבעות שלכל אחת פרסה (או ציפורן) נפרדת. איוב אומר לקב"ה, כנאמר בסוגייתנו: "בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות". גזירה היא מלפניך איזו חיה להכשיר ואיזו לטמא. השור שפרסותיו סדוקות (הוא מפריס פרסה) טהור ואילו לחמור יש רק אצבע אחת ופרסה אחת וא"כ הפרסה קלוטה, כלומר מחוברת ליחידה אחת, ולכן הוא טמא.
התמונה צולמה בשמורה ה"חבויה" בעינות צוקים
הרחבה
מקור השם חמור הוא אולי בגוון האדמדם של אב המוצא שלו, החמור האפריקאי, שהיה אחד מתת הסוגים של הערוד. המדרש דורש את הפסוק: "והעוים עשו נבחז ואת תרתק" (מלכים ב' י"ז ל"א). "והעוים עשו נבחז ואת תרתק ומאי ניהו כלב וחמור" (סנהדרין ס"ג ע"ב). בפשט הכתובים כמובן שהכוונה לאלילים שונים אך ייתכן ובאופן זה כינו את החמור.
החמורים והאתונות היו חלק בלתי נפרד מעולמם של אבותינו כבהמת משא ועבודה ולא פלא הוא ששמותיהם מופיעים פעמים רבות במקרא ובספרות חז"ל. החמור והאתון מוזכרים במקרא כ – 150 פעמים. יוסף שלח לאביו מזון על גבי חמורים: "ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון" (בראשית מ"ה כ"ג). החמור שימש לרכיבה: אברהם אומר לנעריו "שבו לכם פה עם החמור וכו'" (בראשית כ"ב ה'). להבדיל, גם בלעם השתמש באתונו לרכיבה: "ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה" (במדבר כ"ב ל'). על חשיבותו של החמור ניתן ללמוד גם מהמצוות הרבות הקשורות אליו כמו פדיון פטר רחם: "וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו" (שמות י"ג י"ג), מצוות עזב תעזוב עמו: כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו ... עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג ה') ואיסור חרישה בשור וחמור: לא תחרוש בשור וחמר יחדיו" (דברים כ"ב י'). חשיבותו עולה גם מהיחס המספרי בינו לבין שאר חיות המשק שברשות האדם. לשבי הגולה היה מספר חמורים גדול פי כמה מאשר שאר הבהמות: "סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים (עזרא ב' ס"ו-ס"ז).
תכונותיו המיוחדות של החמור המתאימות אותו לתפקידיו כמו הסתפקות במועט, אופי סבלני והתמדה הפכו אותו לסמל לתכונות אלו: "יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים" (בראשית מ"ט י"ד). גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה ט' ט').
ביולוגיה
החמור נפוץ ברחבי העולם אך תפוצתו הולכת וקטנה בקצב מהיר כתוצאה מהתחרות עם כלי הרכב התופסים את מקומו ככלי תחבורה ועבודה. החמור בויית במצרים העתיקה עוד לפני הסוס מחמור הבר. המוצא המדוייק של החמור לא היה ברור כל צרכו משום שגם באסיה וגם באפריקה היו תתי מינים שונים של חמורי בר. היום מקובל למיין את חמורי הבר לשני מינים: חמור הבר האסייתי - הפרא (Equus hemionus) שבו נכללים 5 תתי מין. אחד מתתי המין – הפרא הסורי נכחד בשנות העשרים של המאה העשרים. המין השני הוא חמור הבר האפריקאי - הערוד. באפריקה היו נפוצים שני תתי מין, הנובי והסומלי. הערוד הנובי (Equus africanus africanus) שהיה נפוץ בעבר בתחום שבין מצרים ומזרח סודן והגיע עד צפון אתיופיה ואריתריאה בדרום. והערוד הסומלי (Equus africanus somaliensis) חי בעבר בעיקר בסומליה ובמדבר דנקיל שבאתיופיה.
לאחרונה, בעזרת השוואה של רצפי קטעים של D.N.A, ניתן היה לקבוע בוודאות שמוצא החמור הוא מחמור הבר האפריקאי ולא האסייתי.(2) כלומר מוצא החמור הוא הערוד ולא הפרא. ניתן היה גם לקבוע שביות החמורים התבצע פעמיים. בקרב החמורים בני זמננו אנו מוצאים מטען תורשתי הקשור לשני תת המינים האפריקאים אך לא לזה של תת המין האסייתי. תוצאות מחקר זה מעניינות משום שכבר בעבר הועלתה השערה דומה על פי דגמי הצבע של חמורי הבית.
לערוד הנובי פס שחור העובר לאורך גבו ומצטלב על כתפיו, פס שחור שני עובר לרוחב הכתפים. לערוד הסומלי פסי רוחב דקים, היוצרים טבעות שחורות על רגליו. טבעות כאלה מופיעות לעתים גם על רגלי הערודים הנוביים, אך על כתפיו של הערוד הסומלי אין צלב שחור. העובדה שניתן לראות אוכלוסיות חמורים שונות בעלות סימני הזיהוי של שני תתי המינים (הסומלי והנובי) רמזה על כך שהביות של החמור התבצע לפחות בשני אזורים שונים באפריקה. הממצאים החדשים אוששו בצורה יפה את השערה זו.
החמור שייך לסוג סוס (Equus) במשפחת הסוסיים שהיא אחת משלוש המשפחות בסדרת פרטיי פרסה (לסדרה שייכים גם הטפירים והקרנפים). יחד עם החמור נמצאים בסוג סוס, הסוסים, הזברות והפראים (הפרד הוא תוצר הכלאה בין חמור וסוס). המינים השונים בסוג דומים מאד זה לזה במבנה הגוף, הראש ומבנה הרגליים. כולם כולם מותאמים לריצה. בכל רגל יש אצבע פונקציונלית אחת. הזנב ארוך ושעיר בקצהו או לכל אורכו. לכל המינים יש על הצוואר רעמת שערות זקופות.
יחד עם הדמיון לסוס קיימים אצל החמור כמה הבדלים במבנה וההתנהגות: ראשו גדול יותר, אוזניו ארוכות יותר ("אוזני חמור"), יש לו רעמת שיער דלילה יותר מאשר לסוס. קולו של החמור שונה. בעוד שהסוס צוהל הרי שהחמור נוער. החמור מסתפק במועט הן בהרכב המזון והן בכמותו. הוא יכול להסתפק בשתייה לעיתים רחוקות יותר בהשוואה לסוס. הוא מאריך ימים ומסוגל לעבוד עד גיל 40. גופו המוצק, רגליו הקצרות וקומתו הנמוכה מונעים את כריעתו תחת למשאות כבדים. צעדיו הקטנים לאורך קו ישר מאפשרים לו לשאת משאות כבדים באופן יחסי גם בשבילים צרים באיזורים הרריים.
התנאים מבחינים בהבדל במבנה ובאופן ההליכה של הסוס והחמור. "הַסּוּס מְטַמֵּא בְרַגְלָיו, וְהַחֲמוֹר בְּיָדָיו, שֶׁמִּשְׁעֶנֶת הַסּוּס עַל רַגְלָיו, וּמִשְׁעֶנֶת הַחֲמוֹר עַל יָדָיו" (זבים ד' ז'). ההליכה בשבילים צרים וזרועי סלעים בהרים מחייבת צעדים זהירים והטיית משקל הגוף אל עבר הרגליים הקדמיות וכך נוהג החמור. ריצה מהירה בשטחים פתוחים תלוייה בכח הדחיפה של הרגליים האחוריות.
החמור בתלמוד
"מאי בין תכלת ללבן? אילימא בין גבבא דעמרא חיורא, לגבבא דעמרא דתכלתא, הא בליליא נמי מידע ידעי? אלא בין תכלת שבה, ללבן שבה. תניא רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב. ר"ע אומר: בין חמור לערוד" (ברכות ט' ע"ב).
ניתן להסיק מתוך כך שהגמרא דחתה את האפשרות שקביעת זמן ק"ש היא בעזרת אבחנה בין גיזת צמר לבנה וגיזת תכלת, בנימוק שאבחנה זו ניתנת לביצוע גם בלילה, שהדעות המובאות לאחר מכן, לאופן קביעת כמות האור, מתבססות על אבחנות הניתנות לביצוע רק בשעות מוארות יותר. המשותף לשני צמדי בעלי החיים - זאב וכלב, חמור וערוד – הוא שבשניהם קיים צורך להבחין בין בעל חיים החי בטבע לבעל חיים שבוית ממנו. הכלב הוא תוצר ביות של הזאב והחמור כפי שראינו הוא ערוד מבוית. אנו לומדים זאת גם מדברי התנאים: "הזאב והכלב.....החמור והערוד אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה" (כלאיים פ"א מ"ו). איסור המשנה נובע מכך שבפועל ניתן לבצע את ההכלאה כמו במינים רבים אחרים. העז היא תוצר ביות של היעל ויוני הבית בויתו מיונת הסלע ובצמדים אלו ניתן לבצע הכלאות ולקבל צאצאים פוריים. צמדי בעלי חיים כאלה דומים מאד וברור שקיים קושי להבחין ביניהם בתנאי תאורה גרועים ואם האבחנה ביניהם מציינת שעה מאוחרת יותר לקריאת שמע.
מרחיקין את הריחים ג' מן השכב שהן ארבעה מן הרכב וכו': מאי טעמא? משום טיריא. והא תניא ושל חמור שלשה מן האיסטרוביל שהן ארבעה מן הקלת? התם מאי טיריא איכא אלא משום קלא (בבא בתרא כ' ע"ב).
הגמ' דנה בהרחקה של ריחיים מכותל חבירו. הגמ' מתקשה מדוע יש להרחיק ריחיים המונעים (לפי חלק מהפירושים) על ידי חמור שהרי אין הם מרעידים את הקרקע. חלק מהמפרשים מסבירים שריחיים של חמור קטנים יותר ושמם נובע מצורתם ולא מדרך הנעתם שהרי מדוע בריחיים מסוג זה תהיינה רעידות. ייתכן לפרש שאכן לריחיים המונעים על ידי חמור אין רעידות משום שהם קטנים יחסית לסוגים אחרים של ריחיים המונעים אולי על ידי מים או בעלי חיים גדולים וחזקים יותר כמו גמלים או שוורים.
מהמסופר על איוב (בבא בתרא ט"ו ע"ב) שהבקר שלו עסק בחרישה והאתונות ברעייה נדרש שהקב"ה הטעים את איוב בעולם הזה טעם העולם הבא וניתן היה לרעות ולאכול את הגידולים שזה עתה נזרעו.
אפשר לפרש באופן אחר על פי פשוטו של מקרא שאכן בעבודה הייתה חלוקה בין הבהמות: החריש התבצע על ידי הבקר ואילו האתונות נשאו את הציוד ואת האנשים אל מקום העבודה. בזמן שהבקר חרש האתונות רעו כי בזמן זה היו בטלות מעבודה. בדרך כלל השוורים הם החורשים כמו למשל בדברי הגמ': "ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דתורי והדר" (בבא בתרא נ"ד ע"ב). הסיבה לתפקידים השונים היא משום שהבקר מתאים טוב יותר מהאתונות לחרישה, כלומר לגרירת המחרשה, ואילו החמורים לנשיאת משא.
החמור מוזכר לגבי חרישה רק בפסוק "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כ"ב י'). האבן עזרא במקום מפרש: "לא תחרוש בשור ובחמור - דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור". אמנם איסור החרישה הוא רק יחד עם השור אך גם כשהוא לבדו הוא מתאים פחות לתפקיד זה.
על בסיס ההבדל בין שוורים וחמורים הראשונים מפרשים את ההבדל בין מחרשת א"י ובבל: "ארבע אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם. אמר שמואל: לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל שתי אמות" (בבא בתרא כ"ו ע"א). רש"י מפרש: אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה. בא"י אדמה קשה יותר ולכן נזקקים לכח רב בחרישה ולכן משתמשים בשוורים. בבבל ניתן להסתפק בחמורים ולכן משתמשים במחרישה קצרה יותר (ראה ברמב"ן במקום). מעניין שבאיזור ההר מצאנו את החמורים כמושכי המחרישה (ראה תמונה). החרישה בהר מתנהלת לאורך תלמים קצרים באזור סלעי וייתכן שהבקר הכבד לא מתאים למשימה זו.
הצילום באדיבות בית ספר שדה כפר עציון
(1) על משמעות המושג סוס ראה בהערה 1 בערך "עורב".
(2) ה – D.N.A הוא שמו של החומר הבונה את הכרומוזומים של היצורים החיים. הכרומוזומים הם אלו הנושאים את התכונות התורשתיות וכל קטע על פני הכרומוזום האחראי לתכונה גנטית כלשהי נקרא גן. הגן הוא למעשה שרשרת ארוכה של 4 מולקולות הנקראות נוקליאוטידים. צירופים שונים של אותם 4 נוקליאוטידים קובעים את תכונות הגן. לכל מין הקיים בעולם יש רצף נוקליאוטידים ייחודי ובדרך כלל לכל פרט במין מסויים יש רצף ייחודי משלו. היום משתמשים בעובדה זו במעבדות לזיהוי פלילי (מז"פ) ככלי למלחמה בפשיעה. אם מוצאים שרידי תאים בזירת פשע ניתן לבודד מתוכם את ה – D.N.A ולקבוע את רצף הנוקליאוטידים בקטעים מסויימים ולהשוותם לאותם קטעים ב - D.N.A של חשוד. בדרך דומה השוו בין הכרומוזומים של חמורים שונים והשוו אותם לזני הבר.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 240)
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 245)
מנחם דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' ,54, 53)
Beja-Pereira A, England PR, Ferrand N, Jordan S, Bakhiet AO, Abdalla MA, Mashkour M, Jordana J, Taberlet P, Luikart G. 2004. African Origins of the Domestic Donkey. Science 304 (5678):1781
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
