נוח לו לאדם שנברא
עירובין יג ע"ב
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו".
דברי הדעה הראשונה: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" – הם דברי בית שמאי, שהרי אמרו לעיל בסמוך שאפילו בית הלל היו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. ועוד, ששלילת עולם הזה הגשמי זו אכן דעת שמאי, במסכת ביצה דף טז ע"א: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה".
וממשיכה שם הגמרא: "אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום", כלומר שלא רק בשבת קודש אלא גם בחומריות העולם שבכל יום ויום יש קדושה, לכן: "נוח לו לאדם שנברא".
וכך נהג הלל בעצמו, במדרש ויקרא רבה פרשה לד, ג: "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי (משלי יא, יז). גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן. הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להן לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה? אמר להן לרחוץ במרחץ. אמרו לו: וזו היא מצוה?! אמר להן: אִין!". ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים – כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך? לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו?! אמר להן הן, בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך הלל? לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה, הלל? לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו?! אמר להן הן, בשביל לנקות את הגוף".
עוד אמרו שם: "שמאי לא היה אומר כך, אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה", שמאי היה רואה את כל עניני העולם כחובה, וכהכרח מגונה.
ובזה מבואר יסוד מחלוקתם בענין הקרבת עולה ביום טוב, במסכת ביצה דף כ ע"ב:
"אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר לכם - ולא לגבוה! - אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר לה' - כל דלה'. אם כן מה תלמוד לומר לכם - לכם ולא לנכרים".
לבית הלל כל 'לכם' בכלל 'לגבוה' הוא! לכן אין "לכם" יכול למעט אלא נכרים.
לפיכך קשה,
הכיצד: "נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", ולא הכריעו כדברי בית הלל, הרי אמרו לעיל בסמוך שזכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, ורק "בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל", ורק "שמונה עשר דברים גזרו בו ביום" (מסכת שבת דף יג ע"ב).
עוד קשה,
מהי משמעות הסיומת: "עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו", ודאי שצריך האדם לשפר את מעשיו, אך במה קשור הדבר לרישא – אם נוח לו שנברא אם לאו?
ועוד קשה,
אם נוח לו לאדם שלא נברא, הכיצד משבחים אנו בכל יום: בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ?!
אלא שאכן הלכה כבית הלל, ומצוה לעסוק גם בעניני העולם. אלא שאין הדברים אמורים אלא כאשר עניני העולם מסייעים אותו בעבודת ה'. לכן צדקו דברי בית שמאי שאילו שאלוהו טרם נולד, נוח היה לו לאדם שלא נברא כי עדיף לו שלא יבוא לידי נסיון. אך כיון שנברא והוא מפשפש וממשמש במעשיו שבזה העולם, עוסק במצוות ונמנע מעבירות כפירוש רש"י, בזה מתברר למפרע שנוח לו שנברא.
עוד בענין זה, על מסכת ביצה דף טז ע"א.
