רב פפא איקלע לתואך
נדה לג ע"ב
"רב פפא איקלע לתואך, אמר: אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה.
אמרה ליה ההיא סבתא: איכא הכא צורבא מרבנן, ורב שמואל שמיה, ותני מתניתא, יהא רעוא דתהוי כוותיה!
אמר: מדקמברכי לי בגוויה – שמע מינה ירא שמים הוא. אזל לגביה, רמא ליה תורא, רמא ליה מתני' אהדדי, תנן: אין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתה ספק. אלמא - מספיקא לא שרפינן תרומה, ורמינהי: (מסכת טהרות ד משנה ה) על ששה ספקות שורפין את התרומה, על ספק בגדי עם הארץ!
אמר רב פפא: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא, הכא במאי עסקינן בכותי חבר.
כותי חבר - בועל נדה משוית ליה?
שבקיה, ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי. אמר ליה: מאי טעמא לא משנית ליה...".
צריך לבאר מה מלמדים אותנו פרטי העלילה המרובים והמיותרים לכאורה המובאים במעשה זה.
אלא שאותה סבתא סיפרה שרב שמואל שונה משניות הוא, ומיד בירכה את רב פפא שיהא כמותו. מסמיכות הדברים משמע שנתכוונה לברך שיהא חכם כמותו.
אולם רב פפא לא נאות בכך. הרי רק שונה משניות הוא, ולא הגיע לכלל העוסקים בתלמוד, כמו שאמרו בויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ב, א: "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה. מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה. עשרה לתלמוד יוצא מהן אחד". ואילו רב פפא עצמו היה חכם מופלג.
ועוד, שהנשים אינן בקיאות בתורה, ואין דרכן להכיר בגדלות חכמת החכמים, אלא רק בצידקותם. כמו שאמרו במסכת בבא מציעא דף פד ע"ב:
"שלח לה {רבי יהודה הנשיא לאלמנתו של רבי אלעזר ברבי שמעון}: נהי דבתורה גדול ממני, אבל במעשים טובים מי גדול ממני? - שלחה ליה: בתורה מיהא גדול ממך – לא ידענא {לא ידעתי זאת}, במעשים – ידענא {אני יודעת שהוא היה גדול ממך}, דהא קביל עליה יסורי {מרצונו, בעוד יסוריך באו עליך נגד רצונך}".
לכן פירש רב פפא גם את דברי הסבתא כך – שרב שמואל גדול ביראת שמים דוקא, ולא בתורה. לכן, כאשר ענה אמן על ברכתה, נתכוין להתפלל רק על יראת שמים, ולא שתשוה חכמתו לכל הפחות לחכמת רב שמואל.
אלא שרב שמואל אמנם עיקר עיונו היה במשניות השגורות על פיו, כפי שהיו שגורות בפי כל החכמים. תואך היה מקום מרוחק כמשמע במסכת בבא קמא דף קד ע"ב (ואפשר שהמעשה כאן אירע באותה פעם שרב פפא איקלע לתואך שם), וכיון שרב שמואל היה גר באותו מקום רחוק ומבודד לא היו מצויים עמו חכמים ותנאים ללמוד מהם ברייתות ומימרות. אולם את המשניות הוא למד על בוריין, ודקדק היטב בטעמיהן ומשמעותן. מתוך כך הגיע מתוך המשניות לבדן למעלת החכמים הגדולים, כמו שהגיע אילפא בשעתו. על כך כאן, ופה. ודוקא רב פפא שזלזל בחכמתו של רב שמואל לא הגיע למדרגתו בהבחנה בסתירה שבין שתי המשניות, והוא לא ידע לתרץ נכוחה את קושייתו. ולא עוד, אלא שגם לא הכיר את קושיית רבא רבו שבסוף העמוד: "צדוקי חבר – בועל נדה משוית ליה?!". והוא עזב את בית רב שמואל.
ופירש רש"י: "שבקיה - רב פפא לאושפיזיה משום דכספיה ואזל לגבי רב שימי".
אין לפרש שרב פפא "העניש" את רב שמואל על כך שביישו. שכן רב שמואל לא היה ראוי לעונש. וכי לא ראוי להקשות קושיות נכונות?! וכי רב שמואל אשם בכך שרב פפא לא ידע את התשובה לקושייתו?
אלא שהרגילות היתה לבחון את הלומדים אם ראויים הם לכבוד, ואם היו נכשלים בתשובה אחת, כבר סימן הוא שאינם די חכמים כנצרך.
במסכת בבא בתרא דף כב ע"א בחן רב אדא בר אבא את רב דימי מנהרדעא בשליחותו של רבא, וכיון שלא ידע לענות על השאלה הראשונה: "מהו דין פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי", הוא לא איפשר לו למכור את תאניו ראשון ובקביעות מקום, כדין תלמיד חכם, ונתקלקלו תאיניו.
במסכת שבת דף קח ע"א שלח שמואל את קרנא לבחון את רב שהגיע לבבל, והוא שאל אותו מספר שאלות פעם אחר פעם למרות שידע רב לענות על כולן.
במסכת קידושין דף כה ע"א: "סבי דנזוניא לא אתו לפירקיה דרב חסדא, אמר ליה לרב המנונא: זיל צנעינהו. אזל אמר להו: מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא? אמרו ליה: אמאי ניתי? דבעינן מיניה מילתא ולא פשט לן. אמר להו: מי בעיתו מינאי מידי ולא פשיטנא לכו? בעו מיניה: עבד שסרסו רבו בבצים, מהו? כמום שבגלוי דמי, או לא? לא הוה בידיה. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: המנונא, אמרו ליה: לאו המנונא אלא קרנונא".
ממילא, כיון שרב פפא לא ידע לענות על קושייתו של רב שמואל, הוא הבין בעצמו שנכשל במבחן ושאין הוא ראוי להנות מסעודת השור שהוכנה עבורו, כמנהג האמוראים להכין לכבוד חכם חשוב שבא לבקרם. והוא עזב בעצמו.
בעודו בבושתו הלך רב פפא להנחם דוקא אצל רב שימי בר אשי, עליו מסופר במסכת תענית דף ט ע"ב (הובא לעיל בדברי רש"י בדף כד ע"א ד"ה שימי):
"רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא, הוה מקשי ליה טובא. יומא חד חזייה דנפל על אפיה, שמעיה דאמר: רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי. קביל עליה שתיקותא, ותו לא אקשי ליה".
גם רב שימי בר אשי איפוא היה יודע להקשות לרב פפא, אלא שלמד להזהר שלא לגרום לו לבושה. בזכות זו, רב שימי בר אשי שהיה לרוב לומד לפני רב פפא, זכה ללמדו את הישוב הנכון המתרץ את שתי המשניות לבל יסתרו זו את זו.
