הפורש מדברי תורה
בבא בתרא עט ע"א
"אמר רב יהודה אמר רב: כל הפורש מדברי תורה - אש אוכלתו,
שנאמר: (יחזקאל טו, ז) וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם.
{רשב"ם: מהאש יצאו - מן התורה פירשו דכתיב (ירמיהו כג) הלא כה דברי כאש וכתיב (דברים לג) מימינו אש דת למו}.
כי אתא רב דימי א"ר יונתן: כל הפורש עצמו מד"ת - נופל בגיהנם,
שנאמר: (משלי כא, טז) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ,
ואין רפאים אלא גיהנם,
שנאמר: (משלי ט, יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ".
וכתב המהרש"א בחידושי אגדות:
"כל הפורש מד"ת אש כו'
ובמאמר שני שינה לומר כל הפורש עצמו מד"ת כו'
ונראה לומר דבמאמר קמא הוי כל הפורש פועל יוצא דמיירי בשנים שכל א' פורש ומבטל את חבירו מד"ת דאש אוכלתן.
ומייתי מקרא דאיירי נמי בלשון רבים ונתתי פני בהם דהיינו שכ"א פירש את חבירו מד"ת כי מהאש יצאו וגו'.
כי כל זמן שעוסקים בתורה ומחדדין זה את זה בפלפול מחממים זה את זה כאילו הם באש כמ"ש באלישע וע"כ היא להם כחומת אש דמגנא ומצלא ואין אש אחר שולטת בהם דאין אש אוכל אש.
ומשפירשו ויצאו מן חומת האש הזה הרי אש אחר שהוא אש של עכו"ם שולטות בהם...
אבל במאמר בתרא אמר כל הפורש עצמו – שהוא מצד עצמו ביטל מדברי תורה, הרי זה נופל בגיהנם ומייתי נמי קרא דאיירי בלשון יחיד אדם תועה מדרך השכל וגו' והוא כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים אבל התורה הוא דרך השכל שלא יכשל בו ואמר אף היחיד בעוה"ז תועה ופורש עצמו מן התורה שהוא דרך השכל הנה ישיג בגיהנם הרבה שותפין לו כמ"ש בקהל רפאים ינוח...".
על פי דברים אלו יבואר המעשה במסכת תענית דף כא ע"א:
"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים ט"ו) אפס כי לא יהיה בך אביון.
אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא.
רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי (דברים ט"ו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.
רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן.
אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא!
אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל. - אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".
אמר אילפא,
חושדים אתם בי שפרשתי מדברי תורה?
שאמנם לא פגעתי ברבי יוחנן חברי, כבמאמר הראשון, אך שבטלתי את עצמי?
אם כך הדבר, הריני מזומן ליפול מראש תורן ספינתי לשאול הגיהנם, כדברי המאמר השני!
אלא שמיד תראו שלא פרשתי, ולא בטלתי. כוחי במותני, ושכלי ביושרו!
