מעילת הדם / אלכס טל

מעילה ו ע"ב - ז ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

זריקת הדם על המזבח מפקיעה את הקרבן מדין מעילה, אך האם מועלים בדם עצמו? בעקבות משנת ר' שמעון בר יוחי וגיבושה של הלכה

ימים שאנו נמצאים בהם, של ספירת העומר הם. עשן מדורות ושמות גיבורים ותנאים מלווים תקופה זו, כמו גם תחושת אבל עמומה שקשה להסבירה. התנא הידוע מכול הוא כמובן ר' עקיבא בן יוסף, מהרוגי המלכות בימים שלאחר כישלון המרד. הוא וחמשת תלמידיו מהווים את צינור המסירה העיקרי למשנתו של ר' יהודה הנשיא. מבין תלמידים אלה, הילתו של ר' שמעון בן יוחי היא המפורסמת והידועה מכולם, ואף הילולת ל"ג בעומר שבמירון קרויה על שמו. מסורות האגדה הקשורות בו ידועות ומפורסמות, אך במידה רבה תרמו אלה להצנעת מקומו במסורת ההלכה שבתורה שבעל פה. שהרי אין לך נוגע בפינה כלשהי בספרות המשנה והתלמוד שאינו נתקל בשמו (הסתמי בדרך כלל) – ר' שמעון. הוא מוזכר כשלוש מאות פעמים במשנה, כאלף בתוספתא, וכפי שלושה מכך בכל אחד מן התלמודים. בשורות הבאות נעיין מעט בתורתו הקשורה למסכתנו – מעילה.
 

זריקה מפקיעה

הנאה מן ההקדש היא המעילה, ועונשה הוא קרבן אשם ותשלום הקרן וחמישיתה לקודש. המעילה נוהגת רק ב'קדשי ה'', ומכאן שכאשר הותר הקרבן באכילה לכהנים משעה שנזרק דמו, אין הבשר נחשב ככזה, ואין בו מעילה. מאידך, בשר שהותר לכהנים באכילה חלים עליו שלושה איסורים: פיגול, נותר וטמא (אכילתו בטומאה). הווה אומר, שתי קבוצות איסורים לפנינו: מעילה מצד אחד, ופיגול, נותר וטמא מצד שני, ובאופן בסיסי הם אינם חלים יחדיו על אותו קרבן, כאשר הפעולה המפרידה ביניהם היא זריקת הדם.

במשנה השנייה בפרק הראשון במסכת מובאת מחלוקת תנאים במקרה מסובך למדי, שבו בשר הקרבן יצא מן העזרה לפני זריקת דמים וחזר לתוכה לאחריה. האם זריקת הדם לקרבן הפסול מועילה להפקיעו מן המעילה, ולהחיל עליו את שלושת האיסורים האחרים? שנינו:

בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים,
ר' אליעזר אומר: מועלין בו, ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.
ר' עקיבא אומר: אין מועלין בו, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.

הברייתא המובאת בתלמוד למשנה זו מגלה לנו פנים בתולדות השתלשלות ההלכה בימים של טרום מרד בר כוכבא:

תניא, אמר רבי שמעון: כשהלכתי לכפר פאני (=פאגי, אזור א-טור שבירושלים) מצאני זקן אחד, ואמר לי, אומר היה ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא? אמרתי לו הן.
וכשבאתי והרציתי דברים לפני חבירי שבגליל אמרו לי: הלא פסול הוא, היאך מרצה על הפסול?
וכשיצאתי והרציתי דברים לפני ר' עקיבא, אמר לי: בני, אי אתה אומר כן? והרי... (מעילה ז ע"א).

ר' שמעון בן יוחי, תלמיד מובהק הוא של ר' עקיבא, נשאל על תורתו ומפיצה. ומשהוקשתה לו דעתו על ידי חבריו שבגליל, הוא חוזר לרבו וזה מסבירה לו. ממקור זה ומאחרים הדומים לו עולה שבניגוד לשאר תלמידי ר' עקיבא, למד ר' שמעון אצלו בלבד. מן הצד השני, ר' שמעון היה מרבותיו המובהקים של ר' יהודה הנשיא, וככזה היווה את אחד המקורות המרכזיים ליצירת משנתו – משנת רבי (על ברייתא זו ומקבילותיה ראה גם בטור 'בשולי הדף').
 

בין דם לבשר

דם הקרבנות, כך נראה, המשיך להעסיק את ר' שמעון. וכך מצינו במשנת מעילה ג, ג, ובתלמוד שעליה, יא ע"א:

מתני'. רבי שמעון (לרוב הגרסות: ר' ישמעאל) אומר: הדם - קל בתחלה וחמור בסופו... דם, בתחלתו (לפני זריקתו) אין מועלין, יצא לנחל קדרון (והותר לזבל בו את האדמה) מועלין בו.
גמ'. תנו רבנן: מועלין בדמים (משירדו לנחל קדרון) דברי ר' מאיר ור' שמעון, וחכמים אומרים: אין מועלין.
מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין?
• אמר עולא: אמר קרא "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם (ויק' יז יא)", שלכם הוא.
• דבי ר' ישמעאל תנא: "...לכפר", לכפרה נתתיו ולא למעילה.
• רבי יוחנן אמר: אמר קרא "כי הדם הוא בנפש יכפר (שם)", לפני כפרה כלאחר כפרה הוא. מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה.

דם הקרבנות הוא כמובן 'קדש לה'', וככזה מעילה אמורה הייתה לתפוס בו. אלא שיוצא דופן הוא הדם, שכל עוד הוא לא ניתן לשימוש, אין מועלין בו. הלכה זו סותרת את הכלל הבסיסי בהלכות מעילה שהוזכר לעיל, שכל עוד הקודש הוא 'לה' בלבד', הרי שמועלין בו! ואכן, תר התלמוד אחרי סיבת הדבר, ומביא שלושה טעמים, הנלמדים מן הפסוקים הרלוונטיים שבספר ויקרא. מסתבר שדם הקרבנות, על אף הזאתו על המזבח (שלא לומר איסור אכילתו בכרת), מוגדר כשל המקריב, שכן הוא נועד לכפר עליו. והפרש בדין יש בין בשר הקרבן העולה על המזבח לדמו, שבראשון מועלין ובשני לא – שהראשון לכם והשני לה'.

שתי מקבילות לסוגיה זו, האחת במסכת חולין, והשנייה בזבחים. וכך הן המשניות בסוגיות אלו, ותחילת הסוגיה עליהן:

חולין קטז ע"ב – קיז ע"א:

מתני'. חומר בחלב מבדם, וחומר בדם מבחלב; חומר בחלב - שהחלב מועלין בו, וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא מה שאין כן בדם. וחומר בדם - שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.
גמ'. ...מה שאין כן בדם. מנא הני מילי (מנין דברים אלו)? אמר עולא... (ההמשך כבסוגייתנו)

זבחים מה ע"ב – מו ע"ב:

מתני'. דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול - חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, חוץ מן הדם.
גמ'. ... חוץ מן הדם כו'. מנא הני מילי? אמר עולא... (ההמשך כבסוגייתנו)
 

מקור במעילה

כאמור, שתי הסוגיות שוות כמעט לחלוטין לזו שבמעילה, אך בסיומן ישנה תוספת, והרי היא:

ותלתא קראי (רש"י: "לכם", "לכפר", "הוא") למה לי בדם? חד למעוטי מנותר, וחד למעוטי ממעילה, וחד למעוטי מטומאה; אבל מפגול לא צריך קרא, דתנן: כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח - חייבין עליו משום פגול, ודם גופיה (עצמו) מתיר הוא (את בשר הקרבן באכילה).

השאלה המתבקשת במקרה כזה היא היכן מקורה של הסוגיה. שהרי לא ניתן לומר שהיא נאמרה כלשונה שלוש פעמים באופן לא תלוי זו בזו. התשובה לכך לגבי סוגיית זבחים פשוטה למדי; משנת זבחים אינה מזכירה כלל את נושא המעילה, בעוד שהוא נושאה הבלעדי של הסוגיה. ברור אם כן שהסוגיה לא הייתה יכולה להיאמר על משנה העוסקת רק בפיגול, נותר וטמא. ואכן כך מסביר רש"י, תוך שהוא מצביע על מקורה:

הא דעולא לאו הכא איתמר (זו של עולא, לא כאן נאמרה), אלא גבי מעילה איתמר במס' מעילה (דף יא), דקתני (ששנויה) אין מועלין בדמים...

מסקנתו של רש"י שמקור הסוגיה במעילה מסתברת, כיון שרק משנתה עוסקת במעילה בלבד. מקור הסוגיה הוא אם כן במעילה, וגם את דרך נדודיה משם ניתן לאתר. כזכור, משנת זבחים עוסקת בפיגול, נותר וטמא, כך שבינה לבין משנת מעילה אין כלל מן המשותף. מנגד, משנת חולין עוסקת בכל ארבעת המרכיבים: מעילה, פיגול, נותר וטמא. ארבעה מרכיבים אלו הם שנמצאים בסיום סוגיות חולין וזבחים. יש להניח, וכך מסביר רי"ן אפשטיין (מבואות לספרות התנאים, עמ' 673-4), שסוגיית מעילה הועברה לסוגיית חולין בגלל היותה של המעילה משותפת לשתיהן. בחולין הוספה לסוגיה תוספת הקושרת את סוגיית מעילה העוסקת רק במעילה לזו של חולין הכוללת גם את הפיגול והנותר והטמא. משם הועברה הסוגיה כמות שהיא לזבחים, אלא שכאן עיקרה של הסוגיה כבר לא קשור כלל, אלא רק סיומה החדש מחולין.
 

סוגיה מושכת

כפי שראינו, המקבילה שבסוגיית זבחים בולטת בזרותה, כפי שכבר מעיר רש"י. אך סוגיית זבחים קשה מצד נוסף; בדף מה ע"ב מביא התלמוד ברייתא המקבילה למספר הלכות המובאות בספרא, הוא מדרש ההלכה התנאי לספר ויקרא. והנה אותה פרשה שבספרא מסתיימת בדיוק בעניין הטורד את סוגיית זבחים – מדוע על הדם אינו חייב בפיגול, נותר וטמא:

אחר שריבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינם כשלמים, למה נאמרו שלמים מעתה פרט לדם (ספרא צו, פרשה ט, ו)

דרשה זו מסיימת סדרת דרשות על הפסוקים הבאים:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (ויק' ז, כ-כא).

בדרשות אלו מוחלים דינים מסוימים שבקרבן השלמים על קרבנות אחרים, בעוד שדינים אחרים מיוחדים לקרבן זה. הדרשה המסיימת שואלת מדוע לאחר דרשות אלו התורה מגדישה שהדינים הם על בשר הזבח? התשובה לכך היא שהבשר ממעט את הדם שדינו שונה, שהאוכל ממנו בטומאה לא עובר על אכילת קודשים בטומאה. לפנינו, אם כן, לימוד מיוחד המביא מקור לדברי משנת זבחים 'חוץ מן הדם'. ואם כך הוא, מדוע לא הביא התלמוד דרשה זו, ונזקק במקומה לדרשות מעילה, שאינן שייכות כלל לטמא, פיגול ונותר?

ר' אברהם בן דוד מפושקיירא (Posquières. הראב"ד, המאה הי"ב בפרובאנס), בפירושו לספרא, מתמודד עם קושי זה, ומנסה בדוחק מה ליישבו. רי"ן אפשטיין (שם) מלמד כי על אף שהתלמוד הבבלי ידע את הספרא ועשה בו שימוש, יש ונשמטו חלקים ממנו מלפניו, וכנראה כזה הוא המקרה שלפנינו. שהרי דרשות הספרא הראשונות מובאות בסוגיית זבחים הקודמת.

אפשרות אחרת היא שלפני עורכה האחרון של הסוגיה מונחות היו גם דרשות הספרא כולן, וגם סוגיית מעילה-חולין. בהשוואה לדרשת הספרא הקצרה והלקונית סוגיית התלמוד מושכת בהרבה, ומשניתוספה לה התוספת בחולין הרי היא כבר יכולה להיות בשר מבשרה של סוגיית זבחים. בעיניו של עורך זה ברורה עדיפותה הלימודית של סוגיית התלמוד על פני המשך דרשת הספרא, ועל כן הביאה.

כך או כך, החילונו דרכנו בעקבות מאמריו ההלכתיים של ר' שמעון בן יוחי תלמידו של ר' עקיבא בן יוסף, ועל ידו זכינו לעיין במקצת הקשרים שבין תלמודה של בבל למדרש ההלכה שלארץ ישראל.