סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

דרכם של חכמים למטבח יהודי / הרב דוב ברקוביץ

חולין  קג ע"ב - קד ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

בהלכות בשר בחלב מתרחקת ההלכה של חז"ל מאוד מן המקרא. מסע בשני חלקים בעקבות דרכו של התלמוד מבקש דרכים להסביר את הפער הגדול - ואת עיצוב השולחן שלנו


מכל המצוות העוסקות באכילת בשר הנידונות במסכתנו – שחיטה, טרפה, סימני כשרות ועוד – המצווה המוכרת מקרוב לרובנו היא ללא כל ספק הפרדת מאכלי בשר ומאכלי חלב. ההפרדה במטבח היהודי מהווה אחד מסימני ההיכר המובהקים של משפחה יהודית שומרת מסורת.

על רקע עובדה זו, מדהים הפער – תהום של ממש – בין הנאמר במקרא לבין הנהוג בביתנו, בכיורים ובארונות המטבח, על הגז ועל שולחן האוכל. מה בין איסור בישול בשר עם חלב, ולא סתם בשר עם סתם חלב אלא בשר גדי בחלב אמו – לבין המציאות ההלכתית האוסרת גם לאכול וגם ליהנות, ומחייבת הפרדת כלים, שני כיורים ושהייה של שעות רבות בין אכילת בשר לאכילת מאכלים "חלביים"?
 

הבסיס המקראי

צורת הציווי במקרא גם היא מעוררת תהיות. תהייה ראשונה היא על לשון הכתוב והחזרה עליה: מצוות לא מעטות מתפרטות במקרא יותר מפעם, אך על פי רוב כל אזכור נוסף מכיל פן נוסף במצווה, חידוש או העמקה. והנה איסור תערובת בשר וחלב כתוב שלוש פעמים בלשון קצרה מאוד, ללא כל שינוי ותוספת: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא), ותו לא.

תהייה שנייה היא לגבי ההקשר. בשלושת המקומות שבהם היא כתובה, המצווה מופיעה כסיומת לפרשה ארוכה, כאילו יש בה משהו המכיל את העיקרון המתפרט במצוות שבאו לפניה. אכן, בהופעת המצווה בספר דברים סביר להניח שאכן ישנה תכונה שכזו, שהרי היא מהווה סיומת לפרשה העוסקת בסימני כשרות בבהמה, חיה ועוף ובאיסור נבלה. אבל בשני המקומות שבספר שמות, הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" נראה חריג ותלוש, ללא כל קשר להקשרו, כסיומת לתיאור יסודות הברית שנכרתה בין הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני. שם המצווה מופיעה מיד לאחר מצוות שמיטה ושבת וחובת העלייה לרגל "לֵראות את פני ה' א-להיך שלש פעמים בשנה" (שמות, לד, כד). הציווי מהווה חלק מפסוק המחייב הבאת "ביכורי אדמתך לבית ה' א-להיך". מה יכולה להיות הזיקה בין הבאת ביכורים למקדש וחגיגת המועדים לבין איסור תערובת בשר וחלב במטבח שלנו?

יש מבין מפרשי המקרא המזהים קשר בין איסור בישול גדי בחלב אמו לבין האיסור לשחוט בהמה ובנה ביום אחד, ומציעים שמדובר בהנחלת מידת הרחמים כלפי יצורי הבורא. אלא שההקשר הדרמטי של המצווה כסיומת לפרשת הברית ובסמיכות למועדים מקשה על הנחה זו.

אולי הקושי המשמעותי בתשתית המקראית מופיע בסיפור ביקור שלושת המלאכים אצל אברהם. כדי לכבד את אורחיו אברהם ממהר להגיש להם "חמאה וחלב" יחד עם "בן בקר רך וטוב" (בראשית יח, ז-ח). אמנם אברהם אינו מחויב למצוות שנאמרו לזרעו בהר סיני – על אף שחכמי המשנה סברו שהוא קיים אותן מתוך לבו – אך העוקץ בסיפור הוא שהשילוב המיוחד של בשר, חמאה וחלב נחשב על ידי המארח כמאכל מיוחד במינו, משובח ביותר – והתורה אף רואה בכך דבר שראוי לציינו. כלומר, המנה נחשבת כיוצאת דופן לא רק משום שבחה הקולינרי, אלא בגלל שיש בה משום התעלות הרוח.
 

עוף בחמאה

חכמי המשנה והגמרא היו ערים לייחודה של מצוות בשר וחלב ועיצבו את דיוניהם מתוך התמודדות אתו. אציג את פסיקות המשנה כסדרן יחד עם עיקר דברי הסוגיות בגמרא כדי להמחיש את גישתם.

כל הבשר אסור לבשל בחלב – חוץ מבשר דגים וחגבים
ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן – חוץ מבשר דגים וחגבים.
הנודר (שלא ליהנות) מן הבשר – מותר בבשר דגים וחגבים.


ניסוח המשנה מתוחכם למדי. המשנה עוסקת בקצוות. מצד אחד מוזכר בה איסור הבישול, הכתוב במפורש במקרא, ומצד שני מוצגת בה אחת ההרחקות הגדולות שנקבעו בהלכה – איסור העלאת בשר עם חלב על שולחן אחד – לא בישולם יחד, אפילו לא אכילתם, וגם לא חלב אלא גבינה. איסור העלאת בשר עם גבינה על "שולחן אחד" מרמז שהתווסף איסור אכילה לאיסור הבישול הנאמר במקרא. איסור ההעלאה הנו סייג, שמא יאכל אדם את הבשר והגבינה שעל השולחן יחד. כך נאמר בצורה מפורשת בהמשך המשנה – "באיזה שולחן אמרו? בשולחן שאוכל עליו; אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל (הבשר) – נותן זה בצד זה, ואינו חושש".

נקודה בסיסית נוספת עולה במשנה. הפסקה על "הנודר מן הבשר" באה להדגיש שיש בשר של יצורים מסוימים שאינו נחשב "בשר" באיסורי בשר וחלב. הבשר של הדגים והחגבים אינו נחשב בשר בדיבורם של בני אדם, ואף לא ביחס למצוות, שהרי אין בהם מצוות שחיטה וכיסוי הדם.

חכמי הגמרא התעוררו למשתמע מכך: אם טרח עורך המשנה להוציא במפורש את הדגים והחגבים מכלל בשר, יש ללמוד מכך שהבשר של יצורים אחרים, למשל בשר עוף, אכן נחשב כ"בשר" ונכלל באיסורים שבמשנה. על רקע זה יש להבין את ההדגשה בביטוי הפותח את המשנה, "כל הבשר".

אלא שקביעה זו קשה: המשנה עצמה מצטטת שיטות של שתי דמויות מרכזיות מבין חכמי המשנה, רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, שסברו שבשר עוף לא נכלל באיסור התורה. רבי עקיבא אסר אכילת בשר עוף בחלב, אך ראה זאת כגזרה של חכמים כדי למנוע בלבול בין בשר העוף לבשר האסור מהתורה, ואילו רבי יוסי הגלילי פסק שמותר לבשל בשר עוף בחלב.

כדי להתמודד עם הקושי בעריכת המשנה, הגמרא מציעה שתי "קריאות" לפתיחת המשנה: האחת – שרבי, עורך המשנה, לא מסכים עם רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי למרות שהוא מצטט אותם, וסובר שבשר עוף נכלל באיסור התורה; והשנייה, שרבי קיבל את פסיקת רבי עקיבא ויש להבין את הביטוי "כל הבשר אסור לבשל בחלב" כאילו נכתב בשתי דרגות איסור שונות – בשר בהמה אסור מן התורה ובשר עוף אסור מדברי חכמים.

לשון המשך המשנה קרובה יותר לקריאה השנייה התומכת בשיטת רבי עקיבא:

העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל - דברי בית שמאי;
ובית הלל אומרים: לא עולה ולא נאכל.


הגמרא מדגישה שחכמי בית שמאי הסכימו שאסור לאכול עוף עם גבינה. כלומר, שיטתם קובעת שעל אף שאסור לאכול את התערובת, מותר להעלות אותה על שולחן אחד – בניגוד להלכה שנקבעה לגבי בשר האסור בדרגת איסור תורה. המחלוקת בין הבתים נמתחה על אודות הצורך לקבוע הרחקה על גבי הרחקה: בשר עוף אסור רק משום הרחקה מטעות בינו לבשר הבהמה, ואיסור העלאת הבשר והגבינה על שולחן אחד גם הוא הרחקה; האם יש להחיל את ההרחקה גם על ההרחקה?
 

יצירה של חכמים

הגמרא אכן תמהה מדוע גוזרים הרחקה על גבי הרחקה, שלא כמקובל, אך היא משיבה על כך וקובעת שיש ייחוד באיסורי בשר וחלב. הדברים מגיעים לשיאם בפסיקת המשנה האוסרת אכילת חתיכת בשר שנפלה עליה טיפת חלב שנותנת בה מטעמה.

בעקבות המגמה ההלכתית במשנה הקובעת סייג בתוך סייג, ובעקבות לשון הפתיחה, "כל הבשר", המשלבת בחפיפה אחת בשר האסור מן התורה עם בשר עוף - הגמרא מחפשת מודל הלכתי שיהווה בסיס לצורה זו של יצירת החכמים. זוהי הסיבה לכך שבאמצע פרק המתמקד באיסורי בשר וחלב נמצאת הסוגיה המרכזית בתלמוד בהלכות נטילת ידיים. מצוות עשה זו (לפני הסעודה ואחריה) מהווה כולה יצירת חכמים, ומתוך הלכותיה עולים קווי דמיון למצוות בשר וחלב.

- נטילת הידיים במים מצטיירת כמעשה של היטהרות זעירה, אך אפשרות זו סותרת את רוב היסודות של הלכות טומאה וטהרה כפי שהם מעוצבים בתורה שבכתב. אדם שנטמא על ידי מגע של אחד מאבריו במקור של טומאה נטמא כולו, ופעולת ההיטהרות חייבת להיות טבילת כל גופו במים. והנה למרות הסתירה עם הכתוב אנו סומכים על פסיקת חכמים שעיצבו מצווה של היטהרות התקפה רק בידיים. ביתר תוקף אנו סומכים על מדרש יוצר של החכם, "מעיין המתגבר", רבי אלעזר בן ערך. יצירת חכמים המתבוננים בשורשי מצוות מהווה נקודת חיבור בין הנאמר במשנה על מצוות בשר וחלב לבין מצוות נטילת ידיים.

- הגשר הגלוי בין שתי המצוות בעריכת הסוגיה הנו בהלכה שלפיה אחרי אכילת גבינה יש להדיח את הפה ולנקות את הידיים לפני אכילת בשר. מרקם העומק של הסוגיה הנוצר על גבי הלכות אלו מבליט את "נימוסי השולחן התורניים" המכוננים את קדושת האוכל ואת תיקון מקום הסעודה – אלה מתהווים על ידי נטילת ידיים לפני הסעודה ואחריה ועל ידי הפרדת בשר וחלב.

- נקודה זו מועצמת בהשוואה שבין חובת נטילת ידיים לפני הסעודה לבין חובת קידוש הידיים והרגליים של הכוהנים בכיור שבמקדש, מה שמכשיר אותם לעבודה, והנגזר מכך, לחובת נטילת הידיים שלהם לפני אכילת תרומה. הגמרא טורחת להוכיח שפרקי האצבעות שיש לכלול בנטילת ידיים זהים בכל המקרים הללו.

על רקע הקשר למקדש נוצרה הזיקה המשמעותית ביותר, ככל שהיא סמויה, בין נטילת ידיים לבין מצוות בשר וחלב. הזכרתי שבשני מקומות במקרא מופיעה מצוות בשר וחלב בסמוך למצוות העלייה לרגל וכהמשך להבאת ביכורים. על אף שסמיכות זו עדיין לא התבררה דיה – השימוש בהלכות נטילת ידיים כמודל ליצירת חכמים במסגרת מצוות בשר וחלב, והזיקה לעבודת הכוהנים במקדש, מעוררים עניין רב.

מצוות בשר וחלב כפי שהיא מוכרת היום מהווה, בדומה למצוות נטילת ידיים, יצירה של חכמים שהבחינו בהוראה תורנית שנועדה להפוך את המטבח היהודי ואת שולחנו למרחב של מקדש, מקום שככוהנים יש לגשת אליו מתוך היטהרות והקדשה. הם הסיקו כך מהקשרם של הפסוקים, ומימשו את תובנתם באמצעות הכלים שבידיהם - דרשות של פסוקים ופסיקות ההלכה.

ולמה הדגיש המקרא את איסור הבישול, ולמה גדי בחלב אמו? ואיך קשור תיאור זה לעלייה לרגל ולהבאת ביכורים? כל מה שנבנה במחצית הראשונה של פרק 'כל הבשר' מהוה בסיס למה שנשיב, בע"ה, בשבוע הבא.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר