טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

עבי קליה בר חמרא – פרד

"ת"ש, ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה; ואי אמרת מפשט פשיטא ליה לרבע עלה מינא דאמה! דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו. והא אלא מינה קתני! הכי קאמר: אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שאין יודעין במינה; וליבדוק בסימנין, דאמר אביי: עבי קליה בר חמרא, צניף קליה בר סוסיא; ואמר רב פפא: רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא, זוטרן אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא! הכא במאי עסקינן: באלמת וגידמת" (חולין, עט ע"א). 

פירוש. ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה זכר — אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה, כלומר, פרד. ואי אמרת מפשט פשיטא ליה [ואם אתה אומר שפשוט לו] לר' יהודה שאין חוששים לזרע האב, אלא רק לאם — לרבע עלה מינא דאמה [שירביע עליה את מין אמה], שאם היתה אמה סוסה — ירביע עליה סוס, ואם היתה אמה חמורה — ירביע עליה חמור! אלא מכאן שלדעתו יש לחשוש מספק לזרע האב, ולכן אם היה אביה חמור ואמה סוסה — אינו יכול להרביע עליה סוס, בגלל זרע החמור שיש בה. ודוחים: יש לומר שמדובר במקרה דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו [שאין אנו יודעים מין אמה מהו]. ומקשים: והא [והרי] בלשון "אין מרביעין עליה אלא מינה" קתני [הוא שונה], משמע שאנו יודעים מהו מינה! ומשיבים, הכי קאמר [כך אומר]: אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שסתם פרדה שלפנינו אין אנו יודעין במינה של אמה. ושואלים: וכיצד ייתכן הדבר? וליבדוק [ושיבדוק] בסימנין שיש בגופה, שאמר אביי: עבי קליה [פרד שעבה קולו] — בר חמרא [בן חמורה] הוא, צניף קליה [דק קולו] — בר סוסיא [בן סוסה] הוא. וכן אמר רב פפא: רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה [גדולות אוזניו וקטן זנבו] — בר חמרא [בן חמורה] הוא, זוטרן אודניה ורבה גנובתיה [קטנות אוזניו וגדול זנבו] — בר סוסיא [בן סוסה] הוא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בפרדה שהיא אלמת, שאין לה קול, והיא גידמת, שאזניה וזנבה קצוצים. ואין להוכיח מכאן את שיטתו של ר' יהודה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: פרד    שם באנגלית: Mule   שם מדעי: Equus mulus mulus
 
שם נרדף במקורות: כודנייתא, מולא, גדרונא, פרוטיות, ימים.  


נושא מרכזי: מהו זוויג ההורה הדומיננטי בקביעת תכונות הפרד?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הפרד הקש/י כאן.

 
תקציר: מעיון בסוגייתנו על פי פירוש הראשונים משתמע, לכאורה, שחז"ל סברו שתכונות הפרד כמו אורך אזניו, צורת זנבו וקולו נקבעים על ידי ההורה הנקבי ואילו על פי הספרות המדעית תכונות אלו נקבעות על ידי ההורה הזכרי. קשה להניח שחז"ל לא הכירו את המציאות לאשורה שהרי מדובר בתופעות בולטות בבעלי חיים מוכרים ונפוצים. כמבוא לדיון העליתי ספקות ביחס לקביעה שאכן כוונת ה"בבלי" בשימוש בשמות "חמרא" ו"סוסיא" היא לנקבות שהביא למסקנה שהנקבות הן הקובעות את מאפייני הצאצא. כמה ראיות מעלות את האפשרות ששמות אלו הם שמות הזכרים ואם כן אין סתירה בין הבבלי לספרות המדעית.

לעומת זאת מהירושלמי משתמע באופן ברור שההורה הנקבי קובע את התכונות שלא כתלמוד הבבלי. ממקורות רבים של מגדלי פרדים מתברר שגם הקביעה המדעית איננה מוסכמת ולטענתם אין אפשרות סבירה לקבוע, רק על פי מראה, את זהות ההורים. ייתכן וההבדלים בין המקובל על המדע לבין נסיונם של המגדלים נובעים מהבדלים באוכלוסיות הגורמים ל"הורשתיות" שונה. הבדלים אלו מתבטאים בכך שהגנים המעבירים את התכונות הקשורות לזוויג ההורה מתבטאים בעוצמות שונות. ייתכן ובעזרת הצעה זו נוכל להסביר גם את ההבדל בין ה"בבלי" ו"הירושלמי".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אביי ורב פפא מבחינים בין צאצאים בעלי מאפיינים שונים המתקבלים מהכלאת סוס וחמור ותלויים בזוויג ההורים. אבחנה דומה ידועה גם בימינו אם כי באופן שונה. בעברית אין אנו מפרידים בין הצאצאים השונים והם נקראים בפינו פרד או פרדה אך בשפה האנגלית מבחינים בין שני טיפוסים על פי זוויג ההורים. הצאצא של סוס זכר ואתון (חמור נקבה) נקרא hinny (להלן יקרא "היני") ואילו הטיפוס השני הנפוץ יותר הוא צאצא של חמור וסוסה ונקרא "פרד". ה"היני" קטן יותר, בממוצע, מאשר הפרד ופחות מתאים לעבודה. הגודל של הפרד ותפוקת העבודה שלו תלויים בבמידה רבה באמו הסוסה. כאשר הסוסה היא סוסת משא הפרד עשוי להיות גדול מאד. הגודל המקסימלי של "היני" מוגבל לגודל המקסימלי של צאצאי חמור ואילו גודלו המקסימלי של פרד עשוי להגיע לגודלו המקסימלי של סוס. קיימת אי הסכמה לגבי השאלה אם ההבדל בגודל בין שני הטיפוסים נובע מגורמים גנטיים או שהוא רק תופעה פיסיולוגית הנובעת מהתפתחות העובר ברחם האתון הקטנה יותר בהשוואה לסוסה. כך או כך הרי שההורה הקובע את גודל הצאצא הוא האם.

הפרדים וה"היני" עקרים בדרך כלל בגלל המספר השונה של הכרומוזומים של הסוס והחמור. לחמור יש 62 כרומוזומים ואילו לסוס 64. לצאצאים יש 63 כרומוזומים דבר הפוגע בחלוקת ההפחתה (מיוזה) שבה נוצרים תאי המין (1). הזכרים של הפרד וה"היני" עקרים לחלוטין ואין דיווח על מקרים יוצאי דופן. בדרך כלל מעקרים פרדים ו"היני" בשלב מוקדם בחיים משום שהזדווגויות כאלו אינן מועילות ומהוות מטרד בהתנהלות האורווה או המרעה. לעומת זאת נקבות הפרדים וה"היני" אינן עקרות תמיד אך בדרך כלל ההפריות מסתיימות בהפלה. מאז שנת 1527 יש יותר מ – 60 מקרים מתועדים של המלטות לנקבות פרדים ורק מקרה מתועד אחד של "היני" שהמליטה. וולדות הפרדות הם משני סוגים: אם ההורה הזכרי היה חמור הם יהיו פרדים כאמותיהם ואם היה סוס הם יהיו סוסים כאבותיהם.

בנוסף להבדלים בגודל, בהם ההורה הקובע הוא האם, הרי שקיימים לעיתים קרובות הבדלים נוספים קטנים יותר בין שני הטיפוסים שבהם מקובל, בספרות המדעית, לטעון שההורה הקובע הוא הזכר. הראש של ה"היני" מזכיר ראש של סוס במידה רבה יותר מאשר פרד. יש להם אוזניים קצרות יותר משל חמור ("זוטרן אודניה") אם כי הן ארוכות יותר מאוזני סוס. יש להם רעמה וזנב דומים יותר לסוס ("רבה גנובתיה") . סגנון ההליכה מועבר אף הוא מההורה הזכרי. קולו של ה"היני" דומה יותר לצהלת סוס ("צניף קליה") ואילו קולו של הפרד דומה לנעירת חמור ("עבי קליה").

אם נסכם את המקובל בספרות המדעית הרי שנמצא שהוא מקביל לגירסאות בגמרא שלפנינו. על פי סוגייתנו התכונות נקבעות על פי ה"חמרא" ו"הסוסיא" שהם הזכרים (על פי מילון סוקולוב). בלשון הגמרא נקראת האתון "חמרתא": "בי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל נכרית ... כי אתא אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי? אמר להו: דבא על חמרתא וכו'" (ברכות, נח ע"א). "אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות; מאי טעמא? חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור" (בבא קמא, מט ע"א). כך ניתן להסיק, למשל, גם משאילתות דרב אחאי גאון (מהדורת הרב שמואל קלמן מירסקי) שאילתה קט"ז: "ברם צריך – אילו חמרתא דאיתעברא מסוסיא, וסוסתא דאיעברא מחמרא ואוליד פרד וכו'". הנקבות הן "חמרתא" וסוסתא". כך גם בפירוש רבינו גרשום בחולין (עט ע"א): "עבי קליה בר חמרא כלומר בר חמרתא". רבינו גרשום מזהה את העובדה שחמרא הוא לשון זכר לכן נאלץ לשנות את משמעותו על מנת שתתאים להקשר הסוגייה או אולי לידוע לו על אופן התורשה בפרדים (?). בכמה מכתבי היד (2) אנו מוצאים במקום "סוסיא" "סוסתא". ייתכן והגירסה של "סוסתא" משובשת שהרי ממה נפשך: אם הלשון אינה מדוייקת וכוונת הגמרא ב"חמרא" ו"סוסיא" לשמות כלליים, המתייחסים לשני הזוויגים,(3) לא היה צורך לכתוב "סוסתא" ואם כוונת הגמרא לדייק ולהדגיש שמדובר דווקא בנקבה מדוע לא נכתב בהקבלה גם "חמרתא"?

בניגוד לאמור עד עתה הרי שבדף קי"ד (ע"א) בנוסח הגמרא שלפנינו אנו מוצאים ש"סוסיא" היא נקבה: "אמר רב אחדבוי בר אמי: משום דאיכא למימר סוס בן סוסיא אחי פרדה יוכיח, שאסור פרי עם פרי, ומותר פרי עם האם". מפרש שם רש"י: "אחי פרדה - שילדתה הסוסיא מן החמור והיה לה בן אחר מן הסוס הרי בן מותר עם אמו ואסור עם אחותו". ייתכן ואכן הגרסה בנוסח הגמרא שבידינו משובש משום שבכת"י ותיקן Vatican, Bibliotheca Apostolica , Ebr. 122 מופיעה גרסה שונה והיא "סוסה". מעניין שהגרסה איננה כגרסה "סוסתא" בסוגייתנו למרות שבשני המקרים הכוונה לנקבה.

קושי שאין בידי תשובה טובה עליו הוא פירוש רש"י וראשונים נוספים: "בר חמרא – אמו היתה חמורה". ייתכן והנוסח שהיה בידי רש"י היה "סוסתא" ומכאן הסיק גם לגבי "חמרא". אם אכן גירסה זאת עמדה לפניו מובן מדוע פירש רק את "חמרא" ולא את "סוסתא". "חמרא" עשוייה היתה להתפרש בלשון זכר ובלשון נקבה לכן הדגיש ש"אמו היתה חמורה" ואילו "סוסתא" היא אך ורק לשון נקבה. ייתכן גם שהשתלשלות הסוגייה מצביעה על כל שמדובר בנקבות שהרי שאלת הגמרא נוגעת לנקבת הפרד: " ... אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שאין יודעין במינה; וליבדוק בסימנין, דאמר אביי: עבי קליה בר חמרא וכו'". לכאורה תשובת אביי ורב פפא להצעה לבדוק בסימני הנקבה כוללת מתן סימנים דווקא לנקבה. לאמיתו של דבר מהלך זה איננו הכרחי משום שדברי אביי ורב פפא לא נאמרו ברצף כרונולוגי לשאלת הגמרא אלא נאמרו באופן עצמאי וצוטטו כאן. גם אם נניח שדבריהם נאמרו בתגובה לשאלת הגמרא אין מהם הוכחה חד משמעית שאלו הם דווקא סימני הנקבה. אם אכן תכונות הפרד נקבעות על ידי הזכר עדיף היה לציין את תכונותיו ומהן להסיק לגבי הפרדה שלפנינו.

תאור אופן הורשת תכונות הפרד העולה לכאורה מהבבלי, מקביל למקובל בקרב המדענים (התכונות נקבעות על ידי ההורה הזכרי), אך קיימת סתירה בינו לבין התאור בירושלמי שבו נאמר במפורש שהתכונות נקבעות על ידי האם. "ואלו הן הסימנין: אמר רבי יונה כל שאזניו קטנות אמו סוסה ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס. רבי מנא מפקד לאילין דרבי יודן נשיאה: אין בעיתון מיזבון מולוון תון זבנין לו אזניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור" (כלאים, פ"ח דף לא טור ג /ה"ג). באופן מפורט יותר אנו מוצאים בברכות (פ"ח דף יב טור ב /ה"ה): 

 "הכלאים. ובני צבעון איה וענה הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר. מהו יימים? רבי יהודה בן סימון אומר המיונם, ורבנן אמרין היימים חציו סוס וחציו חמור. ואילו הן הסימנין? אמר רבי יהודה: כל שאזניו קטנות אמו סוס ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס. רבי מנא מפקד לאילין דנשיאה: אין בעיתון מיזבון מוליון, תהון זבנין אילין דאודניהון דקיקיא שאמו סוסה ואביו חמור (4). מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה. אמר הקב"ה להם: אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן, אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקב"ה? זימן הכינה והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר. מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה, נשכו כלב שוטה וחיה, שבעטתו פרדה וחיה ובלבד פרדה לבנה".

מדברי הירושלמי עולות שתי נקודות: א. גודל האזניים תלוי באם ולכן כאשר האם סוסה אזני הצאצא קטנות. ב. רבי מנא העדיף לקנות פרדים (mule) בעלי אזניים קטנות. שאלה פתוחה היא האם כוונתו היתה דווקא לבעלי אזניים קטנות או שהכוונה לפרדים בעלי סימנים זהים אך לא בהכרח בעלי אזניים קטנות. בסוגייתנו אנו לומדים על רבי אבא שביקש משמשו: "אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי". מפרש רש"י: "דדמיין להדדי – באזניים ובזנב ומשום מנהיג בכלאים". מכאן מוכיחה הגמרא שרבי אבא סבר שאין חוששים לזרע האב ולכן אסור לחרוש רק בבני אתון עם בני סוסה. כאשר סימניהם שווים ברור שהם בני אותו מין. להלכה פוסק הרמב"ם (הלכות כלאים, פ"ט הלכה ו'): "הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ... לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרין". לדבריו די בכך שהסימנים דומים ואין חשיבות לזהותם. (5) 

לחילופין ניתן לטעון שרב מנא העדיף פרדים חזקים יותר ולכן ביקש בעלי אוזניים קטנות (את טיפוס ה"פרד" הגדול יותר משום שאמו סוסה). לפי הסבר זה הקשר בין הסיפור על רב מנא וחטא ענה וצבעון הוא בהדגשת חטאם של האחרונים. לא רק שחטאו בעצם ההכלאה האסורה (כלאים) אלא הכליאו אתון וסוס זכר שצאצאם הוא טיפוס ה"היני". הירושלמי הקדים את דברי רב מנא שמהם עולה שקיימת עדיפות לפרד שאמו סוסה ולאחריהם מתאר את מעשה צבעון וענה המנוגד להם: "מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר וכו'". השאלה היא, כמובן, במה שונות שתי ההכלאות. הפרד שאמו סוסה חזק יותר ואילו ההיני שקט ואיטי יותר. להיני מזג דומה לחמור עם תוספת כוח בזכות הגנים של הסוס. ההיני ידועים כשקטים ורגועים יותר מהפרד ופחות סקרנים ממנו. הם קלים יותר לשליטה. אם נתייחס גם לטעם המצווה ייתכן והעובדה שנקבות ה"היני" עקרות לחלוטין ואילו נקבות ה"פרד" פוריות לעיתים רחוקות מעידה על כך שהכלאת אתון וסוס אסורה יותר. ב"חזקוני" בבראשית אנו מוצאים: "... ולפי שאין רוח הקב"ה נוחה ממנהג זה אין לך בריה יוצאת מב' מינין שתוליד. ד"א בריות הבאות משני מינין אלו לא היו בברכת פרו ורבו כשיצאו מן התיבה לפיכך לא יולדות ולא מולידות".

לכאורה אנו עומדים כאן בפני סתירה בין דברי הירושלמי לבין הידוע מהספרות המדעית ואולי בסתירה לבבלי. אין בידי תשובה מוחלטת לבעיה אך ניתן להציע שייתכן והגנים האחראיים להורשת התכונות שאותן מנו אביי ורב פפא אינם באים לידי ביטוי באותה צורה באוכלוסיות שונות. המבנה הגנטי של האוכלוסיה עשוי היה להשתנות במהלך התקופות או בהשוואה בין אזורים שונים ולהביא לרמות שונות של "הורשתיות" (Heritability). הכוונה היא לכך שלעיתים, גם כאשר הגנים עצמם אינם משתנים, הם מתבטאים באופן שונה בגלל נוכחות גנים נוספים בפרט ובאוכלוסיה. תמיכה בקו מחשבה זה קבלתי לאחר סקירת אתרים רבים (למשל The American Donkey and Mule Society) העוסקים בגידול פרדים ובהם נטען בתוקף שאין אפשרות לקבוע באופן וודאי מהו "פרד" ומהו "היני" משום שקיימת שונות רבה בתכונות של שני טיפוסים אלו. על פי אתרים אלו הדרך הוודאית היחידה (מלבד בדיקות גנטיות) לקביעה היא לתת לפרט לשוטט ליד עדר מעורב של סוסים וחמורים ולצפות במין שאיתו הוא יתרועע. "היני" יבחר בסוסים משום שהוא גדל בצמוד לסוסה. נראה אם כן שהסתירה איננה רק בין הירושלמי למדע אלא גם בין הספרות המדעית לבין העוסקים בתחום באופן מעשי. ייתכן ונוכל ליישב את שתי הסתירות בעזרת ההסבר שהצעתי וההבדלים בגישות נובעים ממפגש עם אוכלוסיות שונות של פרדים. הד לקיומן של אוכלוסיות שונות נוכל למצוא בדברי המשנה בכלאים (פ"ח מ"ה): "הפרוטיות אסורות והרמך מותר וכו'". מפרש הר"ש: "פרוטיות - מין פרדות הן ואין אדם יכול לברר בהן על ידי הסימנים האמורים בפרק דאותו ואת בנו אי זה מהן אמו חמור ואי זה מהם אמו סוס דלא מינכר בהו ולכך אסורים זה עם זה" (תודה לרב יצחק גולדשטיין על ההפניה למקורות חשובים).

פרד           צילם: חיים מאירסון		"היני"          צילם: Ragesoss

(1) עיקר הכשלון הוא בשלב הסינאפסה, השלב שבו הכרומוזומים שמקורם באב והאם נצמדים בזוגות במישור המשווה של התא המתחלק. בגלל המספר האי-זוגי של הכרומוזומים לאחד מהם אין בן זוג.
(2) כת"י ותיקן Vatican, Bibliotheca Apostolica , Ebr. 122 דף 83 ע"א: "דאמר אביי: אמרה לי אם עבי קליה בר חמרא צבית קליה בר סוסתא". כך גם בכתב יד מינכן.
(3) כך למשל בדברי חנניה: "חוששין לזרע האב והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא". יש כאן אמירה כללית שבה ניתן להשתמש בלשון זכר לשני הזוויגים בדומה לכתוב קודם: "הנולדים מן הסוס... שאביהן חמור; הנולדים מן החמור עם הנולדין מן הסוס". על כורחנו אנו חייבים להניח שהביטוי איננו כולל התייחסות לזוויג שהרי השמות "חמרא" ו"סוסיא" משמשים לשני הזוויגים. ייתכן ויש כאן תמיכה נוספת בהצעה ש"חמרא" ו"סוסיא" הם בלשון זכר שהרי לשון זו עשוייה בהקשר הנוכחי לשמש גם לנקבה אך המצב ההפוך לא ייתכן.
(4) פירוש המשפט: רב מנא ביקש שבעת קניית פרד (מוליון = mule באנגלית משמעותו פרד) יקנו רק בעלי אוזניים קטנות.
(5) מדברי הרמב"ם לא ניתן להסיק שהוא סובר כירושלמי, שהאם קובעת את התכונות, משום שגם אם האב הוא הקובע הרי שכאשר הפרדות דומות ברור שאמותיהן ממין אחד. ייתכן והרמב"ם נקט דווקא בלשון "שאמן ממין אחד" אגב ההלכות הקודמות המדגישות את תפקיד האם. ייתכן גם שהרמב"ם עמד על כך שאופן הורשת תכונות הפרד איננו זהה בכל המקומות ולכן הסתפק בהערה כללית על דמיון ("אם דומין זה לזה").

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.