שבט הלוי (ח"י סי' א' אות ב') ואשר שאל כב' בענין למוד מס' מועד קטן ובפרט בסדר דף היומי. אין לי להוסיף על מה שהעתיק כב' בקיצור, והעיקר מש"כ בס"ח סי' רס"א דלא זו דאינו מזיק אלא מצוה גמורה היא אלא שיש להתפלל לפני זה שלא יגרום שום דבר רע, ואין היא וכיו"ב ח"ו גורם נזק אלא דברת בני אדם כאשר רמז בס"ח שם, אבל דברי תורה עצמם הם דברי אלקים חיים וגורמים אריכות ימים, אלא שאין רגילים לקבוע ישיבה ע"ז, אבל מצוה כלימוד ש"ס על הסדר בין ביחידות בין ברבים כדף היומי חלילה לחסר חלק מתורת חיים. ומי לנו גדול מגדולי הראשונים אבירי התורה כבעלי תוס' והרא"ש ומרדכי, כרבינו הרמב"ן והריטב"א ועוד, כבעלי שו"ע הטור וכל שלטי גבורים שלא שינו מעיונם בזה לעומת שאר חלקי התורה. ואם בכל זאת חושש אדם לנפשו יתפלל שגם עי"ז יזכה להאריך ימים ושנים, ואריכות בזה ללא צורך. ואשרי לו שזוכה ומזכה הרבים, ידידו דוש"ת, מצפה לחסדי ה'.
תשובת הרב אלחנן פרינץ: בימי השבעה אין להתיר ללמוד דף יומי, דהרי אבל באסור לימוד תורה (מוע"ק טו, א) משום שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (כך ביאר הש"ך יורה-דעה שפד, סק"א). וכ"פ הרמב"ם (הלכות אבל ה, ה. ה, טז) והשולחן ערוך (שפד, א): "אבל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. ואם רבים צריכים לו להתלמד, מותר, ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר, והאחר לתורגמן, ותורגמן ישמיע לרבים". ואין להגדיר זאת כדבר האבד שהותר לאבל, דהרי בקושי התירו ללמוד בדברים הרעים. ועוד, קשה להגדיר את מצבך כלהוט אחר התורה שבזה היו שרצו להקל, ע"פ הירושלמי מועד קטן (ג, ה) דאם היה האבל להוט אחר התורה מותר לו ללומדה. והובא בכמה ראשונים ובהם בעל שבלי הלקט (הלכות שמחות כו) ותלמיד הרשב"א. וע"ע בראבי"ה (תתמא. הובא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג מד ובמרדכי תתפח), באור זרוע (ב, תלד) ובארחות חיים (אבל טז). וידוע שהרוגאצ'ובר למד תורה בימי אבלותו, אולם חזיתי דהוא ידע שהוא ייענש על כך כיוון שהוא עובר על דברי חכמים, אך הוא הוסיף כי הוא מוכן לסבול ולקבל את העונש על כך, כיוון דהוא אינו מסוגל לסבול את הצער מביטול התורה (והובא בשו"ת יביע אומר ב יורה-דעה כו. ד יורה-דעה לא אות ה). וע"ע בספר אישים ושיטות (עמוד צב) שהרוגאצ'ובר אמר למכיריו דוודאי זו עבירה, וכדאי היא התורה ללקות עליה. וראיתי בשו"ת לב אברהם (צח) ביאר דעיקר סמיכת הגאון היה על הירושלמי שהוא זצ"ל היה מן הלהוטים אחר התורה ביותר ובמצטער כל כך לא גזרו לאסור, ומי כמוהו מורה לשער בנפשי' כראוי, ואין להרהר אחר הרב הדומה למלאך ה"צ. אבל עכ"פ בסתם בנ"א בוודאי שאין כדאי להתיר ד"ת באבילות, ואם מצטער בלימוד דברים הרעים, הלא לפמש"כ יש היתר לקרוא במזמורי דוד המלך ע"ה אשר שוב לא יצטער, ולא יעבור על שום נדנוד איסור. ע"כ. וע"ע בשו"ת יעלת חן (ח"א עמוד שעט). ובערוך השלחן (יורה-דעה שפד, ג) כתב לבאר "אם היה להוט אחר התורה כמו הרעב כשהוא להוט אחר איזה מאכל ואם לא יתנו לו יאחזו בולמוס ויסתכן, כמו כן הוא להוט אחר התורה ונחשב כקצת סכנה, ולכן לא הביאו הפוסקים משום דלא שכיח זה כלל בזמנינו".
תשובת הרב יוסף צבי רימון (ע"פ ספרו "ערב פסח שחל בשבת" (מהדורת ה'תשפ"א), עמ' 163-166): נחלקו הפוסקים האם מותר ללמוד בערב תשעה באב לאחר חצות (כשחל בחול). בשו"ת תרומת הדשן (סימן מ"ד) כתב שאסור ללמוד תורה לאחר חצות, ואילו המהרש"ל (הובא בט"ז, תקנ"ג, ס"ק ב) כתב שמותר ללמוד תורה. להלכה, הרמ"א (תקנ"ג, ב) כותב שנוהגים שלא ללמוד לאחר חצות אלא בדברים שמותרים בתשעה באב. כאשר תשעה באב חל בשבת, כתב הלקט יושר (ח"א עמ' קי) שאין ללמוד במשך כל השבת, ואילו המהרי"ל (סימן מ"ד) כתב שאסור ללמוד לאחר חצות היום. מה הדין כאשר תשעה באב חל ביום ראשון? בדברי המהרי"ל עצמו יש מקום להתלבט מה הדין (עיינו שו"ת כתב סופר, או"ח, סימן ק"א ד"ה ולתשלום), אולם הרמ"א (דרכי משה תקנ"ד, ס"ק א) כותב בשמו שאם תשעה באב חל ביום ראשון אסור ללמוד בתורה בשבת אחר חצות. להלכה פוסק הרמ"א בלשון הזו (תקנ"ג, ב): "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בתשעה באב. ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות". ונחלקו האחרונים בהבנת פסיקת הרמ"א. לדעת כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף, תקנ"ד, ב), המילים "אם חל בשבת" מתייחסות למקרה שתשעה באב עצמו חל בשבת, ורק אז אסור ללמוד תורה בשבת, אך אם תשעה באב חל ביום ראשון - מותר ללמוד תורה כל השבת. לעומתו, הלבוש (תקנ"ג, ב) הבין שהמילים "אם חל בשבת" מתייחסות לערב תשעה באב (מפני שזהו הנושא שבו עסק הרמ"א), והסיק מכאן שגם כאשר תשעה באב חל ביום ראשון – אסור ללמוד תורה בשבת החל מחצות היום (וכך הבין גם המשנה ברורה (ס"ק ט) את פסיקת הרמ"א). כיצד ייתכן שאסור ללמוד תורה בשבת? כיצד אסרו ללמוד בשבת ולא החשיבו זאת כאבלות בפרהסיה בשבת? באופן פשוט הסיבה לכך היא שבהלכות אבלות פוסק השולחן ערוך (יו"ד ת', א; על פי הרא"ש, מועד קטן פ"ג, סימן כ"ח) שלימוד תורה נחשב אבלות בצנעה, שהרי גם אם אדם לא לומד או שהוא עוסק בדברים הרעים – לא ניכר שהוא עושה זאת מחמת האבלות (לבוש שם; דברי סופרים השלם שם, ס"ק יח ועמ"ד ס"ק מו). אולם בשו"ת חתם סופר (או"ח, סימן קנ"ו) ביאר את איסור הלימוד באופן שונה. לדעתו, האיסור ללמוד בערב תשעה באב לא נובע מדין אבלות שמתחיל מעט לפני תשעה באב, אלא טעם הדבר הוא שמי שלומד ביום מהרהר בלילה במה שלמד, ונמצא שהאדם שמח בדברי התורה בתשעה באב עצמו: "ולפע"ד משום דכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה בלילה, ונכנס לאבל כשהוא שמח, אם כן גם בשבת אחר חצות אסור, שאיננו משום אבילות דעצמו אלא משום לילה שאחריה, ומשום הכי נוהג גם בשבת". לכן, גם אם נאמר שאין שום אבלות בשבת, הרי שכאשר תשעה באב חל במוצאי שבת אסור יהיה ללמוד בשבת כדי לא להרהר בדברי תורה ולשמוח בהם בתשעה באב עצמו. הלכה למעשה: להלכה, המגן אברהם (תקנ"ג, ס"ק ז), האליה רבה (ס"ק ד) וכף החיים (תקנ"ג, ס"ק יח) החמירו ואסרו ללמוד החל מחצות היום בשבת (פרט לדברים המותרים), בין אם תשעה באב עצמו חל בשבת ובין אם הוא חל ביום ראשון. אולם אחרונים רבים חולקים על כך וסוברים שאפילו כאשר תשעה באב עצמו חל בשבת (וקל וחומר כאשר תשעה באב חל ביום ראשון) מותר ללמוד תורה במשך כל השבת כולה, וכך פוסק המשנה ברורה (ס"ק י) למעשה: והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו, והיינו אפילו כשחל ט' באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב ט' באב בשבת. ונראה דיש לסמוך על זה אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ"ל. לאור זאת בוודאי שיש להקל כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, שניתן ללמוד כרגיל במשך כל השבת (ועיינו ביאור הלכה שם ד"ה ולכן).