הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כא):
עם ישראל עמד בשעות קשות במהלך הדורות, ואעפ"כ לא נמנע מלעסוק בתורה ולסיים ספרים. ובימי השואה הארורה נשאל הרה"ק יששכר טייכטל (בעל אם הבנים שמחה ושו"ת משנה שכיר) כעין שאלה זו (בחודש תמוז ת"ש). והובא בשו"ת משנה שכיר (ב אורח-חיים יח) בהאי לישנא: "סיימנו מסכת מגילה, שלמדנו ברבים עם בעלי בתים המקשיבים לקולי, והיו איזה בעלי בתים שאמרו שלא לעשות סעודת סיום כעת, מחמת צרת הדור, ואין העת מוכשר להתאסף יחד לשמוח, וקצת מהם אמרו לבטל לגמרי אי אפשר כי היא סעודת מצוה... ונשאלתי בחוות דעתי בזה".
על שאלה זו השיב באופן נחרץ בעל המשנה שכיר כי אין לבטל חלילה את הסיום מסכת שכן זו מצווה רמה וחשובה (וציין כי אף לא יצמצמו במוזמנים) ולא ימעיטו במעדנים שיוגשו בסיום זה, כיון שהסעודה נועדה לפאר ולרומם את מלכו של עולם ובזכות מצווה גדולה זו יבוטלו גזירות קשות ורעות, ע"ש.
והביא שם ראיה מרש"י (סוכה נה, א ד"ה 'מי יקום') בסדר המזמורים בחג סוכות, בשלישי אמרו "מי יקום לי עם מרעים", וברביעי "בינו בוערים בעם", ופירש דהוי מזמור אחד, והפסוק "בינו בוערים" קודם, אלא שהיו מקדימים את המאוחר, מפני שפרשת מי יקום לי מדברת על צרותן, שהיו משועבדים בבית שני תחת מלכי פרס ומלכי יון ומלכי רומי, ואעפ"כ אינן נמנעים מלשמוח שמחת מלכם, ומתפללים 'מי יקום' לנו להצילנו מן הרעים. וממשיך רש"י כי בתוך מזמור זה נאמר: "לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, אם אמרתי מטה רגלי... שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי". כלומר" אף לפי צרותינו, אין אנו נמנעים מלבוא להשתעשע בתנחומיך". ומופרש רואים אנו כי גם בעת צרה אנו צריכים לשמוח בשמחת מלכנו מכוח הצרות ולהתאסף יחד ולשמוח בשמחה של מצווה.
וידוע כי האחיעזר (בהקדמתו) לשו"ת התלבט אם להוציא את ספרו בשעת חירום והעלה דגם בזמנים קשים יש להשתעשע בתורת ה', ע"ש (וזו לשונו: "מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב, האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור העולם. הלא ישאל השואל, עם ישראל תובע בים של דמעות, ואתם אומרים שירה?! מהרסינו ומחריבנו מבית ומבחוץ חותרים חתירה תחת יסודות התורה, בחומרים מורעלים ומפוצצים באים לקעקע את הבירה כולה, ואתם באים לפאר את היכליו בצעצועים ופרחים?! היכל ה' כולו בוער באש, הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים משוקעים באש, ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?! אולם, זה כח ישראל סבא לאלוקיו ולתורתו, בכל הדורות ובכל התקופות והזמנים, גם כשחרב חדה היתה מונחת על צווארו, תורת ה' היתה שעשועיו כל היום, גם בעת החורבן אשר כל קיום הלאום היה בסכנה, ובעת התחזקות הצדוקים בימים ההם, לא הסיחו הפרושים רגע מתורת ישראל"). וכדברי בעל המשנה שכיר דשרי לעשות סיום בשעת מלחמה הורה הרה"ג יצחק זילברשטיין (עיין בספר והערב נא ח"ב עמוד 521 ואילך).
ורבים האריכו על כך כי בשעת סיום מסכת ישנה שעת רצון (דוגמא: ספר מאור ושמש ח"ב מאמרים מלוקטים שבת קיח. ספר פניני משמר הלוי אות רמב עמוד קכט. משנת יוסף דרשות ומאמרים ח"א עמוד שלג אות ג) ובוודאי אנו זקוקים בשעות אלו לעת רצון.
וכתב הרה"ג רצון ערוסי לגבי סיום מסכת בימים אלו: "בוודאי, כי היא חיינו ואורך ימינו. והיא מקור שמחתנו, אבל בלי ריקודים, ובלי שירי קודש קצביים, אלא שירי קודש נשגבים, שיש בהם חרדת קודש בבחינת 'וגילו ברעדה' כמנהג אבותינו".
ואגב אציין כי מובא (בשו"ת שם שמעון פולק סי' יט. בספר ניצוצי אור לגר"א מרגליות עמוד 226) כי הטעם שמזכירים את בני רב פפא בסיום מסכת נובע מכך שהם נהרגו על קידוש השם. ויכולים לומר למשתתפים בסיום שיחשבו גם על הנהרגים בימים ובשעות אלו על קידוש השם.
העולה לדינא: מותר ואף זכות גדולה לעשות סיום מסכת בשעת המלחמה ולשמוח בשמחת מלכנו, ובשעת הסיום יתפללו אל הקב"ה, שירחם עלינו ויקום לנו להצילנו מן מבקשי רעתנו, ויחזיר את השבויים והחיילים בריאים ושלמים לביתם. ובזכות המצווה הקדושה ניוושע מצרותינו. ותחזינה עינינו בשוב ה' את שיבת ציון, וארמון על משפטו ישב וישראל ישכון לבטח.