הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כג סימן קפט):

ראשית, המקור הוא בגמרא בברכות (יא, ב): "ר' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך".

נאמר בגמרא במסכת בבא מציעא (פה, א): "אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר: ... לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".  כלומר, קיימת הבטחה למשפחה, אשר שלושה דורות רצופים הינם תלמידי חכמים, כי התורה ''לא תעזוב'' את המשפחה לעולם. ועפי"ז ביאר הב"ח שיש לומר בברכות התורה "וצאצאינו וצאצאי צאצאינו". וכן הוא בסידור יעב"ץ (בית-יעקב ח"א עמודי שמים בית ג), וכן בבן איש חי (מקבציאל, פרשת וישב אות כה) ובכף החיים (מז, סקי"א). וע"ע בסידור מהרש"ם (עמוד 11).

אולם המג"א (פתיחה סי' מז) כתב: "ול"נ דצאצאינו היינו יוצאי חלצינו... לכן אין לשנות הנוסחא". וכן העלה גם המשנה ברורה (מז, סק"ט). היינו שצאצאינו כולל גם את בני הבנים. וכן מבואר גם בגר"א במעשה רב.

אך לגבי סיום מסכת, בסידור צלותא דאברהם מובא שיש לומר "וצאצאי צאצאינו" גם בסיום מסכת כדי להחיל את הסגולה של ג' דורות. ובספר יומא טבא לרבנן (מהדורת תשע"ב עמוד רנ אות כט) העיר: "ויל"ע אם לנוסח ספרד לומר כן גם בסיום מסכת".

בקונטרס דקדוקי מצוות (עמוד כו אות לג) כתב שהגרח"ק היה אומר בתפילה שבסיום מסכת: "וצאצאי צאצאינו". וכתבו בהערה שאף שבנוסח ברכת התורה שבכל יום היה אומר רבינו וצאצאינו לחוד (כמו שכתב רבינו בתשובתו תשובות הגר"ח סי' תת"פ שמנהגו לומר אנחנו וצאצאינו והוא ע"פ המשנ"ב מז, ט שכתב שיש מדקדקין להוסיף וצאצאי צאצאינו, ואי"צ לכך כי בכלל וצאצאינו הוא ג"כ בני בנים) מ"מ בהדרן של סיום מסכת היה מוסיף וצאצאי צאצאינו, וצ"ב טעמו לזה. ואולי שאני נוסח בקשה מנוסח ברכה, ומה שכתב המשנ"ב הוא כלפי נוסח ברכה, שהוא יתור לשון לומר וצאצאי צאצאינו כיון שנכלל בצאצאינו, אבל בנוסח ההדרן שהוא בקשה יכול להוסיף בלשונו ולפרט בלישנא יתירא. ובספר אלא ד' אמות (הנהגות ממרן הגרח"ק עמוד כא) מובא שבנוסח והערב נא אומר וצאצאי צאצאינו (אבל לא ברירא לן שהיה אומר כן מקדמת דנא).

השינוי בין נוסח ברכת התורה לנוסח ביום מסכת:

בסיום מסכת מבקשים "הערב נא... ונהיה כולנו אנחנו...", יש לעיין מהו הבקשה הכפולה "כולנו" ו"אנחנו". ומדוע בברכות התורה לא אומרים נוסח כזה.

ישנם שני סיבות שראיתי להבדל. הסיבה הראשונה: אחדות הקהל המסיימת. בספר אמרי פנחס, מוסבר כי ה"הדרן" נאמר בדרך כלל בציבור. המילה "כולנו" כוללת את כל הנאספים בסעודת המצווה, והמילה "אנחנו" מתייחסת ללומד עצמו ולמשפחתו. הסיבה השניה: הכללת כל כוחות הנפש. בפירוש ענף יוסף (על עין יעקב, סיום מסכת) ובספרים נוספים מוסבר כי "כולנו" בא לרבות את כל חלקי האדם. היינו שהתורה לא תהיה רק "על שפתו" אלא תחדור לכל איבריו וחושיו.

וכן ניתן עוד לומר כי "אנחנו" מתייחס ללומד הספציפי שסיים כעת את המסכת. והמילה "כולנו" באה לכלול את כל כנסת ישראל. בספרים מובא שהתורה היא "מורשה קהילת יעקב", ולכן בסיום לימוד מבקשים שהערבות של התורה תהיה על "כולנו" - כגוף אחד של עם ישראל. וכן מוצאים אנו בתפילת 'שים שלום' שאנו אומרים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד". כיוון שהדרן הוא מעין תפילה על העתיד, אנו משתמשים בלשון של "ברכת הקהל". הכפילות "כולנו אנחנו" יוצרת הדגשה של "כאיש אחד בלב אחד", רגע הסיום הוא רגע של אחדות גמורה, ולכן הנוסח משתנה מנוסח היחיד של הבוקר לנוסח הרבים של הסיום.

בספר דברי קדשו על בין המצרים (עמוד שעא) כתב: בעת סיום מסכת אומרים, ונהיה כולנו אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, יש לבאר הרי כאומרים כולנו זה כולל את כל צאצאינו. וכן להיפך כשאומרים אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, ממילא זה כולל את כולנו.

ומביא ששמע לבאר דכתב הגר"א בשנות אליהו (סוף פ"א דברכות) על המשנה במחלוקת ר"א ורבנן בפירוש המילה כל, האם בא לומר כל היינו הלילות או כל להביא לימות המשיח. וביאר, כי כל בא להוסיף שיהיה עוד, ואו כל היממה דהיינו גם הלילות, או דכל בא לומר כל הימים דהיינו לעתיד לבוא ימי המשיח. ולפי"ז, הכא נמי, דכולנו בא להוסיף בשלמות הענין, שלא רק אנחנו וצאצאינו וכו' אלא כולנו בצורה מושלמת באיכות הענין.

תשובת הרב יובל שרלו:
שלום וברכה.
שאלת ההתמודדות עם המידות הרעות היא שאלה הנוגעת למשימת חיים, וקשה כמובן במסגרת זו לעסוק בה בצורה מלאה.
אני מבקש להציג בפניך את דרך תיקון המידות שאני מאמין בה, בקיצור נמרץ:
יותר טוב לא לעסוק כלל בציד מכשפות פנימי. כאשר עושים דבר טוב, כמו לסיים מסכת, שמחים באופן טבעי ואפילו מתגאים בכך שמסיימים מסכת, והדבר הזה שייך לעולמות הטובים ולא לעולמות הרעים.
ואם כן, היכן מתמודדים עם המידה הרעה של הגאווה?
ההתמודדות נעשית בצמתי הכרעה, לאמור: אדם נתקל בחייו בהרבה מצבים בהם יש עימות בין מידת הגאווה הרעה ובין הדברים הטובים שיש לעשות (שלא כמו בסיום מסכת). זו צומת הכרעה - האם הוא יבחר בהכרעה שתביא לו כבוד וגאווה, או שיעשה את הדבר הנכון. דוגמה לדבר: כשהוא מגלה שהוא טעה, והוא מתבייש להודות בטעותו בשל גאוותו, אך זה הדבר הנכון לעשות. זה המקום בו בא המאבק במידת הגאווה לידי ביטוי במלוא העוצמה.
צמתי הכרעה אלו עומדים בפני האדם לעתים מזומנות מאוד. עבודת המידות היא התכוננות מתמדת לקראת צמתי ההכרעה האלה, וקבלת ההחלטה הטובה והענוותנית באותם מקומות. זו דרך מאירה הרבה יותר מציד פנימי אחר נטיות רעות שעלולות להשתרבב לתוך מעשים טובים, ומניסיוני - הן האישי והן הרבני - היא מביאה לתיקון מידות הרבה יותר גדול.
כל טוב, וסיומים רבים.
 

פורום פורטל הדף היומי

תשובת הרב דוד כוכב:
כתב הרמב"ם בסדר תפילות - נוסח הקדיש:
קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן:
כָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַפִלּוּ בַּמִּדְרָשׁוֹת אוֹ בַּהַגָּדוֹת - כִּשְׁהֶן מְסַיְּמִין, אוֹמֵר אֶחָד מֵעוֹמֵד קַדִּישׁ בְּנֹסַח זֶה: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּה. דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא, וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא וּלְמִפְרַק חַיַיָּא... וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן.
מסורת יהודי תימן לאחוז בפסקי הרמב"ם. וכך הם נוהגים גם בהלכה זו, ואומרים נוסח זה בכל 'קדיש דרבנן' שלאחר לימוד. ומנהג שאר העדות לומר נוסח קדיש זה רק בקדיש הנאמר בסיום מסכת.
מכל מקום עולה מדברי הרמב"ם שהקדיש הנאמר בסיום מסכת, עיקרו אינו אלא קדיש דרבנן שרגילים לאומרו לאחר כל לימוד תורה בעשרה. והרי כאשר לומדים בציבור משנה ולאחר מכן גמרא, אין מקום לאמירת קדיש דרבנן אלא בסוף הלימוד כולו. כך איפוא הדין גם כאשר שני הלימודים השונים נעשים במסגרת סיומי סדר משנה ומסכת גמרא.
וכך אמנם נוהגים בבתי הכנסת בערב פסח לאחר תפילת שחרית, כאשר בכורות רבים מסיימים מסכתות שונות.
ואולם, כאשר מפסיקים בין שני הסיומים בדברים שאינם בכלל הלימוד, כל אחד מהסיומים הוא לימוד בפני עצמו, ויש לומר קדיש אחר כל אחד מהם.

תשובת הרב דב ליאור

תשובת הרב שרקי:
הבנה רציונלית מינימלית. קריאה בלי הבנה לא מועילה.

תשובת הרב יובל שרלו:
בוודאי.
מה ההבדל?

תשובת הרב יוסף אלנקווה:
שלום לכם,
מצות התפילה חשובה היא מאוד ובעיקר שיש עמה תורה וככה נהגו ישראל שבכל הדורות לחבר את עמודי העולם, תורה ועבודה זו תפילה וגמילות חסדים, ובבתי כנסיות צריכים להיות בתי מדרשות ואשרי כל מי שקובע שיעור ומזכה את הרבים.
וככה נהגו גדולי האמוראים שחברו והעדיפו להתפלל דווקא במקום הלימוד כדברי הגמרא במסכת ברכות ל ע"ב: "רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".
והנה בלימוד תורה חייבים כולם כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק א , והיום כ' בטבת יום הסתלקותו זכותו תגן עלינו אמן, שכתב כך: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".
ואכן כלל המתפללים צריכים ללמוד לפחות דף יומי, אבל אפשר שחלק לא יכולים באותה השעה או שלומדים במקום אחר או שאר מיני אונסין. וראוי שתשתדלו להרחיב היריעה ככל שתוכלו וחבר מביא חבר חברא חברא אית ליה.
הלימוד כולל סעודת סיום מהרבה בחינות: גם שעושין סעודה לגמרה של תורה כדברי חז"ל שזו מצוה בפני עצמה וגם לזכות את הרבים בדברי תורה וגם לעודד ולפרסם עושי מצוה שזה אינו לגאווה אלא להרחיב מעגל הלומדים.
כאשר מנורה דולקת למתפלל או ללומד תורה אף אם יחיד הוא הנה זה אור גדול וזה הייעוד של בית הכנסת וכולם ישמחו בלומד.
וברשותך אספר לך שני סיפורים:
על הנצי"ב עליו השלום מסופר שבלילה מאוחר ראה אור בישיבה, הלך וראה תלמיד אחד לומד, שאלו למה כל האורות דולקים הלא די בטור אחד של מנורות, כיבה חלק מהאורות וחזר לביתו והתלמיד נשאר ללמוד. כעבור כמה דקות חזר הרב לבית המדרש בשעה כל כך מאוחרת והדליק את כל האורות, שאלו התלמיד למה? אמר לו הנצי"ב: אחד שלומד בלילה שקול ככולם ואם אתה לומד יותר טוב עם יותר אור, זה חשוב וההוצאה משתלמת.
סיפור שני: שני תלמידי חכמים צנועים בירושלים בימי הצנע שבצנע למדו תורה בחצות לילה והרעב הציק להם ממש. אמר אחד לחברו: איך נלמד הרי אנו רעבים? חיפשו בבית הכנסת ומצאו בארון פרוסת לחם קשה ויבשה. איך נאכל פרוסה קשה? שאלו. ראו שבמנורת השמן - קאנדיל - נשאר קצת שמן, אמרו: נתבל הפרוסה בשמן, שאל אחד: והרי שמן זה הוקדש למאור ואיך נמעל בו? נענה חבירו ואמר: שמן למאור למה נתרם? כדי שילמדו תורה לאורו, אנו אוכלים למה? כדי ללמוד תורה. עשו מעשה, הטבילו פרוסה יבשה וקשה במעט שמן ולמדו תורה בקדושה וטהרה.
סעודת הסיום לכבוד כולם היא והנני מאמין ומשער שאתם מזמינים את כל הציבור ורבים שאינם לומדים באים, לכן הוצאה זו אינה פחותה מנרות החשמל והמזגן ושאר הוצאות בית הכנסת, ונר לאחד נר למאה. אדרבה, יבואו כולם ללמוד ולהתבשם אף אם ליום או יומיים לפתיח או לסיום ועמך כולם צדיקים.
וראוי שמצד הכרת הטוב תעשו מי שברך לכלל המתפללים ולגבאים והמשתדלים בכל דבר שבקדושה ובכלל תודיעו שמי שיש אצלו יולדת או חולה חלילה יתן שמו לברכה בימי הלימוד או אם יש יארצייט להורה של מישהו הלימוד יהיה לזכותו, וישתדלו הקהל כולו להיות שותפים כולם בלימוד איש איש לפי יכולתו.