תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך, ט, יח): בשו"ת פרי השדה (ג, קפב) נתן טעם למה לומר תחנון ביום סיום מסכת, וציין דמי יכול לומר שלמד את המסכת לשמה (והדגיש דזהו מפני שהלימוד אינו בעיון), וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר (יא, יז אות ו) דאומרים תחנון ביום סיום מסכת, וכן איתא בשו"ת רבבות אפרים (א, שסה). בשו"ת חתן סופר (שער-התפילה כב) כתב כי אין אומרים תחנון ביום סיום מסכת כיוון דהוא כמו יום טוב. וידוע דזהו לשון הגמרא במסכת שבת (קיח, ב): "אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן" (וכן דייק מגמרא זו השלחן-טהור קלא, יז דאין לומר ביום סיום מסכת). הנימוקי יוסף במסכת בבא בתרא (קכא) כותב: "וכתבתי זה, לשתי תועליות היוצאים מזה, להיות זריז להתחיל ולקבוע תלמודו בלילות אלו. וגם שהוא מצווה לשמוח בעניין מצוה עד שהשלימה שיעשה שמחה ומשתה ויו"ט". הרשב"ם (הובא בביאור הגר"א) הוסיף "ואותו היום שפסקו היו עושים שמחה לפי שבאותו יום משלימים מצווה גדולה כזאת". הרמ"א (יורה-דעה רמו, כו) ציין דהוי סעודת מצווה (בעניין המקור לסעודה עיין בדברינו בשו"ת אבני דרך ה, ל), וזו לשונו: "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה" וכן כתב המהר"ם מינץ (קיט). ומדבריו עולה דזהו ממש מצווה שלפיכך מקיימים סעודה הנחשבת לסעודת מצווה (והתירו אף לאבל אחר ל' להשתתף וע"ע בזה בשו"ת אבני דרך ב, נב). עוד על חשיבות סעודה זו עיין בשו"ת חתם סופר (אורח-חיים קנח), שו"ת מהר"ם שיק (יורה-דעה שסז), שו"ת מהר"ש (מח) ושו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז). לכאורה לא שמענו שבעת שמחת מצווה אומרים תחנון, כגון כשחתן (בתוך ימי המשתה) נמצא בבית הכנסת או ברית מילה המתקיימת באותו בית כנסת פשוט לכל שאין אומרים. לפי זה, נראה לומר שגם אצלנו בעת הסיום אין לומר כיוון שקיים חתן, חתן של תורה, אשר יש לשמוח בשמחתו הגדולה, ובייחוד שהוא משתף אותנו במצווה הגדולה. ברצוני להוסיף דכבר כתב הבה"ט (קלא, סקי"ג) בשם רבי נטרונאי גאון (הובא בטור סימן קלא) כי נפילת אפים רשות (עיין בדברינו ע"כ בשו"ת אבני דרך ג, נה). וע"כ נאה לומר דשמחה של תורה היא חובה לכל מי שחש יהודי, דהרי התורה היא משיבת נפש, והיא המשמחת ועל כך כבר אמר דוד המלך "פקודי ה' ישרים משמחי לב". כאשר הלימוד הוא אמת - ישר, אזי קיימת שמחה. אף שמצינו שע"י נפילת אפים זוכה לדברים הרבה (פרי עץ חיים דף סב ע"ד) ונותנים לו עוז ותעצומות ללחום נגד יצר הרע ותוספת שכל בתורה וסודותיה (עיין בשער הכוונות מז, א), בעת שאוחז ושמח עם התורה, הרי נמצא הוא במדרגה העליונה ביותר. ומצאתי שבשו"ת יביע אומר (ד, יג) כתב שבימינו יש לחזק ידיים רפות ולהרבות בכבוד תורה, ולכן אין לומר תחנון במקום שהתאספו לשמוח לכבוד התורה. חזיתי שמובא בספר נטעי גבריאל דכמו שבט"ו באב אין אומרים הוא הדין הכי שהרי שם סיימו את מצוות כריתת עצים למערכה, וה"ה בסיום מסכת (וכן הובא בספרים רבים). בספר מנהג ישראל תורה (קלא אות ג עמוד קעט) כתב ש"בדרכי חיים ושלום מביא דהמנח"א באמת לא אמר תחנון אם אחד עשה סיום מסכת". וכן פסקו הילקוט יוסף (קלא, לה) וספר הלכה ברורה (קלא, לה) וכן ראיתי שבספר בית מתתיהו (א הקדמה עמוד 22) העלה בפשטות דאין אומרים תחנון ביום סיום מסכת. וכ"כ לי הגר"א נבנצל (וע"ע בספר אשי ישראל כה הער' נז). העולה לדינא: בבית כנסת בו מתקיים סיום מסכת בתום התפילה אין אומרים תחנון בתפילה.
אם עושים ביחד את הקדיש - נראה שנוהג העולם הוא שרק אחד יגיד את הקדיש. אפשר כמובן לעשות 4 אירועים נפרדים.
תשובת הרב שבתי יגל (בסוד שיח, גליון 661): ניתן לעשות כך והרי זה ייחשב סעודת מצווה, וראיה מדברי הגמרא במסכת מועד קטן, שהגמרא שם מוכיחה שלא ניתן לערב שמחה בשמחה, מכך שבזמן סיום בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך, חגגו מאורע זה שבעה ימים, מז' תשרי עד חג הסוכות, ולאחר מכן היו ימי חג הסוכות ונמצאו העם בטלים ממלאכה שבועיים, ואילו היה אפשר לערב שמחה בשמחה שלמה המלך היה דוחה את שמחת סיום בניית בית המקדש לימי החג כדי למעט 'ביטול מלאכה', ושואלת הגמרא איך אפשר היה לדחות את השמחה, הרי מלאכת הבנייה הסתיימה בז' תשרי, ומתרצת הגמרא ששלמה המלך היה משייר את הסיום של הבנייה לערב חג הסוכות. ומוכח מכאן שלולי העניין של 'אין מערבין שמחה בשמחה' ניתן לשייר את קטע הסיום למועד אחר מתאים יותר, ואף לשמוח ולחגוג, וייחשב זה כסעודת מצווה ושמחת סיום מסכת.
תשובת הרב אוריאל פרנק: משמעות המילה "הדרן" מעורפלת מעט. ר' אליהו בחור במילון התלמודי "התשבי" (נדפס באיזנא שבגרמניה בשנת ש"א) הציע ש"הדרן" מלשון חזרה, ושני דרכים להסביר זאת: א. יתכן ש"הדרן" הוא שֵם בצירוף כינוי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), כדברי רבי יעקב עמדין. ב. יתכן שהוא הפועַל הארמי "הֲדַרַן", ופירושו: "חָזַרְנוּ", והסיומת "-ן" מציינת גוף ראשון, "מדברים" בזמן עבר (וכמופיע למשל בבבא בתרא עד, ב). בדומה לכך ניתן להציע שפירושו "הקפנו, סיימנו ללמוד מתחלה ועד סוף", או "חזרנו, התאמצנו ללמוד". מתשובה של רב האי גאון שמזכיר נוסח דומה לנוסח ה"הדרן" שלנו, משמע כהצעתו של ר' אליהו בחור שמדובר בלשון חזרה. יובל שנים מאוחר יותר הוצע פירוש אחר על ידי אחי המהר"ל מפראג, רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, מחבר ספר הדקדוק "עץ חיים", בספרו "ספר החיים" (נדפס בקראקא, בשנת שנ"ג), ש"הֲדָרַן" הוא שם עצם בצירוף כינוי: "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו). עד ימינו נחלקו הדעות האם פירוש "הדרן" הוא מלשון חזרה או מלשון כבוד והָדָר, או שזוהי לשון שמכוונת להיות דו משמעית. בדור האחרון מתפשט מנהג חדש: יש מוסיפים את המילים "בלי נדר" לפני "הדרן עלך". מי שמחמיר כן, מפרש "הדרן" במשמעות חדשה: הצהרה או הבטחה לחזור בעתיד על המסכת. פירוש זה הוצע לראשונה כתרגום ל"הדרן" לפני כתשעים שנה בלבד, ובימינו יש מי שסבורים שהוא הפירוש ה"פשוט". הבה נראה האם פירוש חדש זה עולה בקנה אחד עם מבנה השפה הארמית. האם "הדרן" יכול להיות פועַל בזמן עתיד, כלומר, "נחזור" בעתיד? כל מי שלמד פרק בדקדוק הלשון הארמי יודע שצורות הפועל הארמיות בזמן עתיד - כמו המקבילות להן בעברית - נוצרות על ידי הוספת תחיליות בכל הצורות: אותיות אית"ן. הפועַל למדברים בעתיד הוא "נהדר" (כמו בעברית: נחזור), ולא "הדרן". לכן העדר אות תחילית לציון זמן עתיד ("אותיות אית"ן+ל") בפועַל "הדרן" מלמד שאין זה לשון עתיד. למרות זאת, אפשר להצהיר הצהרת כוונות כלפי העתיד בשימוש בצורות פועל בזמנים אחרים: האם "הדרן" יכול להיות פועַל בזמן הווה ("צורת בינוני"), ופירושו: "אנו חוזרים", ומשמע שגם בעתיד נחזור? עיון בלוחות הנטייה של שורש הד"ר יגלה שהפועַל "חוזרים" בזמן הווה נכתב בארמית הבבלית עם יו"ד: "הדרין", או בקיצור: "הדרי"; אבל הצורה "הָדְרָן" היא צורת הבינוני לנקבות (= "חוזרות"; כגון בחולין נה, ב). כדי ליתן טעם דקדוקי לפירוש המחמירים, אפשר לטעון שגם אם בארמית המקורית של מתקני נוסח "הדרן עלך" משמעות צורת הבינוני "הָדְרָן" היא "חוזרות" ולא "חוזרים", חשוב לנו לא פחות הפירוש שמתכוונים אליו האומרים נוסח זה בימינו, למרות החלפת זכרים בנקבות המנוגדת לכללי הדקדוק. אפשרות נוספת ליישב את פירוש המחמירים היא להסכים שאכן באופן מילולי "הֲדַרַן" פירושו: "חָזַרְנוּ", בזמן עבר, אלא שכאן מתכוונים לעתיד. לשימוש בפעלים בזמן עבר במקום עתיד ניתן למצוא תקדימים בעברית המקראית. בשם הגר"ח קנייבסקי מובא שאין חשש שאמירת "הדרן עלך" תיחשב נדר, כי "הדרן" אינו בלשון עתיד אלא הוא לשון בקשה ותפילה, שנִזכה לחזור על המסכת. כדי ליישב מבחינה לשונית פירוש זה שזוהי תפילה, ניתן להסביר ש"הדרן" הוא צורת ציווי בבניין פַּעֵל (עם כינוי מושא למדברים), ובו מבקשים מהמסכת: חַזֵּר אותנו עליך! (מעין תפילת "השיבנו ה' אליך"). לסיכום: כדי לפרש את המילה "הדרן" במשמעות של הצהרה או הבטחה לעתיד ("אנו חוזרים" או "נחזור") צריך להידחק מבחינה דקדוקית. מי שחושש למשמעות של נדר ומוסיף "בלי נדר", עושה כן כנראה בגלל צירוף של שני גורמים: צמצום חשיבותם של כללי הלשון וההיגיון הדקדוקי, יחד עם "הידור" והרחקה מופלגים במצוַת "לא יחל דברו". כאמור, גם אם אין למילה "הדרן" במקורה משמעות של הצהרה לעתיד, הואיל וכיום יש המפרשים אותה כך, נוצר הצורך לחשוש שהמסיים יתכוון לפירוש זה וח"ו ייכשל בעוון נדרים. לעומת זאת, מי שאינו מוסיף "בלי נדר", ממשיך את מנהג אבותינו עד הדור האחרון, ויכול לבחור ממגוון הפירושים הנ"ל שההסבר הדקדוקי שלהם מרווח יותר: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), "חָזַרְנוּ", "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו) או תפילה: "חַזֵּר אותנו". יעשה כל אדם כמנהג אבותיו או כפי שיורוהו רבותיו, ובלבד שיירבו סיומים בישראל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. הדרן עלך סוגיית הדרן! למאמר מורחב בנושא זה - כאן.
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך יט סימן רג): גם סיום מסכת בשמע מועיל לכתחילה (וממילא אם שומע קבוע את השיעור ברדיו או באינטרנט) וחשיב סיום, דהרי שומע כעונה בפיו (עיין שו"ע הרב ת"ת ב, יב). וכבר כתב מו"ר הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה, בין המצרים עמוד רט) לגבי סיום בשמיעה מקלטת: "תלוי עד כמה נתן ליבו להבין, אם אכן הקשיב והשתדל להבין, יכול לערוך סיום". וכן התיר גם הגרח"ק זצ"ל כובא בספר נחמת ישראל (עמוד קלב). וע"ע בשו"ת ויברך דוד (ב, קעז) ובספר יומא טבא לרבנן (ב, ט). וכן ראיתי בהלכות תענית בכורות שכתב הפסקי תשובות על המשנ"ב (תע אות ט): "ואפילו אינו לומד בפיו אלא שומע באוזניו".
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ה, ל אות ב): הש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) הביא בשם המהר"ם מינץ "דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר" ואז יסיים ביחד עם כולם. אולם נראה לומר שיכול להכין את הסיום, שהרי מצינו שצריך האדם להשתדל לסיים בדבר טוב כדברי הגמרא במסכת ברכות (לא, א): "מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" ומדברי התוספות (נדה עג, א) ניתן להסיק שדין זה אמור גם לגבי סיום מסכת ואלו דבריו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות - אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש"י איתא ור"ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (כח, ב) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין" וכן כתב בשו"ת תורה-לשמה (שעו) ובספר יומא-טבא-לרבנן (א, ג) ועיין עוד בשו"ת רב-פעלים (ד, מב). להלכתא ראוי שישאיר קטע קצר שלא למד כלל, וילמדנו לציבור. אולם, אם חושש שבמעמד המכובד לא ידע לפרש אזי יש להקל ולהכין מראש שכידוע גדול כבוד הבריות, והבושה שתגרם למסיים אם לא ידע לקרוא כדבעי עלולה להעיב על שמחתה של תורה. נוהגים שהמסיים מתחיל בלימוד מסכת חדשה, מיד לאחר סיום אמירת סוף המסכת וזהו על-פי דברי לוי ור' שמעון במסכת עבודה-זרה (יט, א), שביקשו להביא לפניהם ספר חדש, לאחר שסיימו לעיין בספרם (מהרש"א). כתב בדברי-אמת שכיוון שהלב - באמצעו של האדם, כך על האדם להימצא באמצע לימודו ועל כן הוא מתחיל מיד עם הסיום דבר חדש ועיין עוד בספר רשימות-שיעורים (עמ"ס סוכה עמוד רצט) שהרחיב ברעיון זה בשם ר' משה סולובצ'יק.
תשובת הראל שפירא: בספר האשכול הלכות ספר תורה (לרבי אברהם בן רבי יצחק מנרבונא) מובא כך: "עוד נשאל רב האי בעסק עשרה בני רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כד מסיימי פרקין, אם הם בני רב פפא, ואם אביהם אחד או רבים... והשיב לאו כולם בני רב פפא גאון תלמידיה דרבא הן... ונראה דבני שנים או שלשה הן... ואמרו כי יש בו קבלה להסיר שכחה... ומקמי דאדכירי בני רב פפא רגילי רבנן למימר: נהדר מר עלה, הדרנא עלך ודעתך עלן, לא תתנשי מנן, ולא ניתנשי מינך, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, יהי רצון מלפניך ה"א וא"א שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה ולא תשכח מפינו לעולם הבא". בביאור הטעם לכך שמזכירים את עשרת בני רב פפא בנוסח ההדרן נאמרו טעמים רבים, ונזכיר את חלקם: הרמ"א (מובא ביש"ש ב"ק סוף פרק ז) מבאר כך: "הנה מה שנוהגין ורגילין אנו להזכיר בסיום כל מסכתא רב פפא עם עשרה בניו, שהיו מאירים וגדולים בתורה, ע"י שהיה עושה להם סעודה בסיום המסכתא, כי עשיר היה, והיה מחזיק לעוסקי התורה. לכן זכה שמזכירין אותו עם עשרה בניו". ביאור נוסף שמביא הרמ"א הוא כך: הטעם שמתחילים בשמחת תורה אחר קריאת פרשת "וזאת הברכה" בקריאה בפרשת "בראשית" הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר שעם ישראל סיים את התורה וכעת הוא מתבטל ואינו לומדה. לדבר זה מרמזים בני רב פפא. הרמ"א מוצא קשר בין שמות בני רב פפא לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והעולם הרי נברא בעבור התורה; והנה כאשר יזכירו את שמות עשרת הבנים, ייזכרו בעשרת המאמרות, כלומר בבריאת העולם שהיא עבור התורה, וכך ייזכרו שעם סיום לימוד מסכת יש לחזור לתחילתה, כשם שעושים בשמחת תורה עם השלמת קריאתה. בשם החת"ס מובא כי בעשרה מקומות בתלמוד הבבלי רב פפא אומר שלהלכה יש לקיים את כל דעות החולקים ("הלכך נימרינהו לתרוויהו"). בהוראה זו הרבה רב פפא שלום בעולם. ומשום שהרבה שלום עשר פעמים זכה לעשרה בנים תלמידי חכמים, וזכה אף שיזכירום בסיום המסכת - להראות חשיבות השלום והערכת חז"ל לרודפי השלום.
אם אתה מתכוון לסיום ש"ס גמרא (בבלי), אז אין בבלי על מסכתות אלו, ולכן ממילא ניתן לערוך סיום על ש"ס בבלי לאחר שסיימת את כל המסכתות שיש עליהן בבלי.
כן
תשובת הרב דוד לאו: הפוסקים דנו האם ישנו דין סיום מסכת (כגון תענית בכורות בערב פסח) במסכתות קצרות ובמסכתות משניות - ראה שו''ת פרי השדה ח''ב סי' צב אות ב וח''ג סי' צא, ושו''ת פני מבין או''ח סי' קג. ממוצא הדברים נראה ששמחת סיום אינה אלא על דבר שעמל עליו במשך זמן להבינו וכעת חש שמחה, ולא על לימוד יומיומי, שאף שנאמר בו ''פיקודי ה' ישרים משמחי לב'', אך אין בו שמחה מיוחדת שתפטור מתענית, ורק כשעמלים ומסיימים מסכת, אז ישנה שמחה מיוחדת. כמו שמצאנו שברכת שהחיינו מברכים על מאורע שמחה שבא מזמן לזמן, וכן ברכות הראיה נתקנו על מראות מיוחדים שמתחדשים מזמן לזמן, כי נפש האדם מתפעלת ומתרגשת מדבר שמתחדש, ולא ממאורע שמתרחש בתכיפות, אף אם הוא עניין גדול. אם כן, נראה היה לכאורה, שאין מקום לעשות סעודת סיום על שתי מסכתות אלו, שהרי זה משהו שכיח. מצד שני, שתי מסכתות אלו נקבעו בסדר הלימוד, ויש בהן קושי והן מצריכות עמל, ואף שלא זכינו לגמרא עליהן, אך מעיד אני על עצמי שכשסיימנו במחזור הקודם את המסכתות האלו חשתי שמחה רבה על הזכות לסיים ולהבין. לכן נראה לי, שאכן עושים סיום רגיל על מסכתות אלו, עם סעודת מצוה, כבכל מסכת מסדר הדף היומי.
תשובת הרב יובל שרלו: שלום וברכה. שאלת ההתמודדות עם המידות הרעות היא שאלה הנוגעת למשימת חיים, וקשה כמובן במסגרת זו לעסוק בה בצורה מלאה. אני מבקש להציג בפניך את דרך תיקון המידות שאני מאמין בה, בקיצור נמרץ: יותר טוב לא לעסוק כלל בציד מכשפות פנימי. כאשר עושים דבר טוב, כמו לסיים מסכת, שמחים באופן טבעי ואפילו מתגאים בכך שמסיימים מסכת, והדבר הזה שייך לעולמות הטובים ולא לעולמות הרעים. ואם כן, היכן מתמודדים עם המידה הרעה של הגאווה? ההתמודדות נעשית בצמתי הכרעה, לאמור: אדם נתקל בחייו בהרבה מצבים בהם יש עימות בין מידת הגאווה הרעה ובין הדברים הטובים שיש לעשות (שלא כמו בסיום מסכת). זו צומת הכרעה - האם הוא יבחר בהכרעה שתביא לו כבוד וגאווה, או שיעשה את הדבר הנכון. דוגמה לדבר: כשהוא מגלה שהוא טעה, והוא מתבייש להודות בטעותו בשל גאוותו, אך זה הדבר הנכון לעשות. זה המקום בו בא המאבק במידת הגאווה לידי ביטוי במלוא העוצמה. צמתי הכרעה אלו עומדים בפני האדם לעתים מזומנות מאוד. עבודת המידות היא התכוננות מתמדת לקראת צמתי ההכרעה האלה, וקבלת ההחלטה הטובה והענוותנית באותם מקומות. זו דרך מאירה הרבה יותר מציד פנימי אחר נטיות רעות שעלולות להשתרבב לתוך מעשים טובים, ומניסיוני - הן האישי והן הרבני - היא מביאה לתיקון מידות הרבה יותר גדול. כל טוב, וסיומים רבים.
תשובת הרב דוד כוכב: לא ידוע נוסח "הדרן" מיוחד עבור סיום הש"ס. גם לא עבור מי שסיים את כל הש"ס כולל המשניות שאינן נכללות בסדר הדף היומי. אומרים כרגיל את נוסח "הדרן עלך" על אותה מסכת שסיימו עתה. גם בנוסח סיום סדר משניות, מזכירים את שם אותו הסדר שסיימו, גם בסיום הסדר האחרון. אמנם, יש רבים המוסיפים בסיום הש"ס ואומרים: "הדרן עלך מסכת נדה וכל הש"ס וכו'". יישר כח למסיימים את הש"ס! ויהי רצון שתזכו לחזור ולסיימו שוב ושוב, כהנה וכהנה, הרי זהו פירוש המילה "הדרן עלך"!
פורום פורטל הדף היומי
תשובת הרב דוד כוכב: כתב הרמב"ם בסדר תפילות - נוסח הקדיש: קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן: כָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַפִלּוּ בַּמִּדְרָשׁוֹת אוֹ בַּהַגָּדוֹת - כִּשְׁהֶן מְסַיְּמִין, אוֹמֵר אֶחָד מֵעוֹמֵד קַדִּישׁ בְּנֹסַח זֶה: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּה. דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא, וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא וּלְמִפְרַק חַיַיָּא... וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן. מסורת יהודי תימן לאחוז בפסקי הרמב"ם. וכך הם נוהגים גם בהלכה זו, ואומרים נוסח זה בכל 'קדיש דרבנן' שלאחר לימוד. ומנהג שאר העדות לומר נוסח קדיש זה רק בקדיש הנאמר בסיום מסכת. מכל מקום עולה מדברי הרמב"ם שהקדיש הנאמר בסיום מסכת, עיקרו אינו אלא קדיש דרבנן שרגילים לאומרו לאחר כל לימוד תורה בעשרה. והרי כאשר לומדים בציבור משנה ולאחר מכן גמרא, אין מקום לאמירת קדיש דרבנן אלא בסוף הלימוד כולו. כך איפוא הדין גם כאשר שני הלימודים השונים נעשים במסגרת סיומי סדר משנה ומסכת גמרא. וכך אמנם נוהגים בבתי הכנסת בערב פסח לאחר תפילת שחרית, כאשר בכורות רבים מסיימים מסכתות שונות. ואולם, כאשר מפסיקים בין שני הסיומים בדברים שאינם בכלל הלימוד, כל אחד מהסיומים הוא לימוד בפני עצמו, ויש לומר קדיש אחר כל אחד מהם.