הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: אוריתא, כרך כ, עמ' קצה): אין ראוי.
הרב יצחק זילברשטיין (הובא ב: אוריתא, כרך כ, עמ' רלו): נאמר במשנ"ב סימן צ' סקנ"ו: וכל שכן דלומד תורה ברבים עם תלמידים שאין לו לבטל מלימודו לילך לבית הכנסת. וכתב שם הרמ"א ואפי' הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן (לבטל תפילה בציבור בשביל לימודו) כדי שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת עכ"ל. ולכן באקראי מותר למגיד שיעור להתבטל מתפילה בציבור כדי ללמד תורה ברבים. וכתב הרמב"ם (בהל' ת"ת פ"ג הי"ג) וז"ל: לפיכך מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן... אלא בת"ת. והסביר מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל, את דברי הרמב"ם במשל: מלך שעשו לו בני מדינתו כתר יהלומים, אך במרכז הכתר חסר יהלום, כתר זה אינו ראוי להניחו על ראש המלך כי חסר ברצף היהלומים. וכך העוסק בלילות בתורה מכל לילה נוצר יהלום, ונעשה מהיהלומים כתר למלכו של עולם, אולם רק אם לא החסיר ואפי' לילה אחד (משנת ר"א ח"א ע' כ"ט וע' ס"ח). מעלה זו שלא יחסיר לילה נאמרה על לימוד התורה, אבל לא על תפילה בציבור - ולכן בדיעבד ובאקראי יבטל תפילה בציבור, ולא לימוד תורה בציבור.
הרב אהרן לעווין (שו"ת אבני חפץ, סימן נג): נשאלתי ממרכז קרן התורה אשר בווארשא, אודות סידור לימוד דף היומי שנתפרסם כעת בכל תפוצות ישראל, כפי החלטת הכנסי' הגדולה בווינא בשנת תרפ"ג שנקבע סדר המסכתות בסדר נשים כזה: יבמות כתובות גיטין קידושין נדרים נזיר סוטה, ועתה קמו מפקפקים ע"ז, אם יש להניח הסדר כמו שהוא או יש לשנותו, וזה אשר השבתי: א) הנה אמנם כן הוא, שלהרמב"ם יש סדר אחר בנוגע לשבע המסכתות אשר בסדר נשים, ודעתו בפתיחה לפירוש המשנה זרעים, שסדר המסכתות בסדר נשים הוא, יבמות כתובות נדרים נזיר גיטין סוטה קידושין (בתוספות יו"ט ריש סוטה כתב, שיש להקדים סוטה לפני גיטין), אכן הסדר הנהוג אצלנו בש"ס בבלי הוא, יבמות כתובות גטין קידושין נדרים נזיר סוטה, וא"כ הטיבו את אשר עשו לקבוע ללימוד דף היומי בסדר המסכתות כמו שהוא לפנינו בגמרא, ואדרבה אלו הי' נוטים מזה הסדר וקבעו סדר אחר כפי סדרו של הרמב"ם, הי' מקום לפקפק, מדוע נטה מסדר הנהוג והרגיל בגמרא ובחרו בסדר אחר: ב) ואם כי הדברים פשוטים מצד עצמם יש להביא סמוכין להם, דכל עיקר ענין לימוד הדף היומי הוא כנדר (...) וא"כ ה"נ כל מי שקיבל עליו ללמוד דף היומי, בודאי לפי המנהג קבל עליו, והמנהג הוא לסדר המסכתות כמו שהן סדורות בגמרא, ולכן כפי הסדר הזה מהראוי הי' לקבוע גם סדר הלימוד של דף היומי. ג) בר מן דין נראה, דאפי' אם לכתחלה הי' איזה פקפוק, איך לקבוע הסדר אם כפי הסדר של הרמב"ם או כפי הסדר הנהוג בגמרא, הנה עתה שכבר נתפרסם הסדר כמו שהוא בגמרא בודאי לא נכון לשנותו, כי אחר שנתפרסם הסדר הזה, הנה בודאי נחשב לקבלה מצד הלומדים, והוה כאומר אשנה פרק זה בזמן פלוני כפי שנתפרסם זמן לימוד המסכתות, ואין לשנות, ויש לדמות זאת קצת להא דאיתא בב"ב (ט' ע"א) ר' אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא, דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי, וה"נ כל הלומדים את דף היומי כפי החלטת הכנסי' הגדולה, מסתמא קבלו עליהם ללמוד אותו כפי דעת חכמי התורה שיסדרו הלימוד, למען יחוגו בכל תפוצות ישראל בזמן אחד את סיומי המסכתות וגם את הסיום הגדול, ועי"ז יתרבה כבוד התורה, וכיון שנסדר סדר הלימוד ונתפרסם זה זמן רב, ואיש לא מחה כנגדו אין לשנותו עוד. ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הגמרא בגיטין (ט' ע"א), בשכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, וכתבו התוס' שם בד"ה ואינו, דכל תקנת חכמים הוא, גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד, דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים עיי"ש, וה"נ מסתמא הי' דעתם של הלומדים כמו שיאמרו חכמים ויסדרו סדר הלימוד, ועיין תוס' כתובות (ק"ו ע"ב) ד"ה וכי שכתבו דענין לב ב"ד מתנה עליהן הוא, משום דסתמא מקדישין על דעת ב"ד, וזה מתאים ג"כ לעניננו. אכן כבר כתבתי דא"צ לזה, כי גם לכתחלה מהראוי הי' לקבוע סדר הלימוד כמו שנקבע, כיון שהוא הסדר הנהוג והרגיל, ומכ"ש שאין לשנותו אחר שכבר נתפרסם, והאריכות בזה אך למותר:
הרב מאיר אליהו (האתר הרשמי, שאלה מס' 551): אכתוב לך כאן כלל "ברזל" שכדאי מאוד שתחרוט אותו היטב בזיכרונך, והוא, שכל הספקות שיש לאדם בעניין הלימוד והסדרים, הן בשעות הלימוד, הן בדרך הלימוד, הן באופן החזרה והן בתוכן הלימוד, הקו המנחה אותנו הוא אך ורק הכלל שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, ר"ל שכל אדם צריך למוד עצמו מה יקרב אותו יותר למטרה הנחשפת שיהיו דברי תורה משוננים בפיך. ומה שטוב לפלוני אינו נכון לאלמוני, אלא אדם צריך להרגיש בעצמו צמיחה וגדילה בתורה, ואם אינו מרגיש כך חייב לשנות סדריו עד שירגיש שמתעלה בתורה, וזה בדוק ומנוסה.
הרב שלמה אבינר (פסקי שלמה, חלק ו, ערך תלמוד תורה, עמ' 146-147): אין ספק שהדף היומי הוא דבר מופלא, אדיר. כך כולם לומדים את אותו הדף ומתקדמים, והמון המון אנשים בזכות הדף היומי לומדים. הם אומרים בגלוי: אם לא היה דף היומי לא הייתי לומד. א"כ זו יוזמה אדירה של רבי מאיר שפירא. אי אפשר לתאר את הזכות הזאת. כמה בתי כנסת שעמוד השדרה של היום הוא לימוד הדף היומי! יחד עם זה, צריך לדעת, שלימוד בעיון הוא גדול יותר מלימוד בבקיאות. כמובן, אפשר גם ללמוד את הדף היומי בעיון, אבל זה לא פשוט. לימוד בעיון הוא לימוד עד גבול היכולת השכלית של האדם. כל דבר אנו עושים בעיון: כשאדם קונה אוטו, הוא לומד על כל העניין בעיון. אדם לפני הבחירות, דן בעיון איזו מפלגה לבחור. על כל דבר אדם מעיין ומעמיק, ופתאום בתורה לא מעיינים. יש ביטוי אצל חז"ל: "ולא תהא כהנת כפונדקאית"? (משנה יבמות טז, ז). לכן הלימוד האידיאלי הוא לימוד בעיון. הקב"ה לא סופר דברים, אלא סופר שעות ומאמצים. זה נאמר על מי שכן לומד בעיון, אבל הרבה אנשים לא ילמדו בעיון, לכן ודאי שילמדו בבקיאות את הדף היומי, וד' יברך אותם.
הרב שלמה אבינר (אתר ספריית חוה): אין עניין ללמוד במהירות בלי העמקה. כל זה נובע מנטייה יתרה לשטחיות וריבוי אינפורמציה. אך איפה ישתמש האדם באינטלקט שלו? רק בבחינות הבגרות במתמטיקה? ובתורה לא יתאמץ! הרי עיקרו של האדם הוא השכל, כדברי הרמב"ם בהתחלת מורה נבוכים, ואם אדם מעולם לא נגע בתורה עם עומק חייו, אז התורה אינה החיים שלו, אלא קישוט חיצוני, היא אינה מקדשת חייו, היא אינה "תורה דיליה". האדם צריך להתקשר עם התורה בחלק המובחר שבחלק המובחר שבו, ואז יהיה כולו תורה, וגם יצא לפועל כוח החידוש שבו. לימוד שטחי וידיעה בעלמא של הגמרא בעל-פה, הם חיצוניים, ואינם נותנים שכל של תורה ולא הרגשה של תורה. אלה באים רק על-ידי התעמקות והתאמצות להבין את הסברא.
הרב שלמה אבינר (ספריית חוה): ודאי לא. לכן להשתדל לצרף לנלמד כמה שאפשר דברי הלכה ומוסר. פס"ת קנה הערה 16.
הרב שמואל אליעזר שטרן (שערי הוראה, קובץ א, עמ' קכג): הנה נשאלתי מראשי מערכת "מאורות הדף היומי", הפועלים גדולות ונצורות בקירוב לבבות למעגל הדף היומי, ובאחד מהשיעורים המתקיים עבור עורכי דינים משתתפים גם נשים, האם מותר ללמד את השיעור באופן כזה, או שעליהם לעמוד על כך שעליהן לצאת ממקום הלימוד. והנה כבר הארכתי טובא במקום אחר לעניין לימוד תורה בכיתה שיש בין התלמידים תלמיד אחד גוי, האם מותר ללמד באותו שיעור ואף שיש גוי ששומע כיוון שהשיעור בעיקרו מיועד לבני ישראל. והנה למסקנת הדברים נתברר התם דבוודאי אין לאסור את אמירת השיעור ומה שהלה שומע ממילא אינו נחשב איסור כלפי המשמיעו ולזה הסכים עימדי מרן בעל שבט הלוי שליט"א, יעויין היטב בשו"ת שבה"ל ח"י סי' ל"ב. [אלא שאם הלה שואל שאלה בלימוד אינו רשאי לענות לו באופן מיוחד, ואם אינו יכול לעמוד בזה ראוי להימנע מזה]. מלבד אם ההוא עומד להתגייר אז דינו שונה, וראה בזה להלן, ואכמ"ל. ובנידון דילן נראה ביותר, דכיוון דבדרך כלל על ידי מסגרת השיעורים של "דף היומי" וכדומה, נפתחים עיניהם של הבנים התועים אשר חבקו אשפתות לראות מאורות, ובמסגרת זו המה זוכים לחזות באורה הבהיר של תורתנו הקדושה ובגין זה בדרך כלל משתנים אורחות חייהם מן הקצה אל הקצה ומתקרבים לחיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים הרי יש בכך משום הצלת נפשות ולא תעמוד על דם רעך, וכיוון שכן נראה דיש מקום רב לומר דאין זה בכלל האיסור ללמד תורה לבנות. [ובתנאי שלא יתערבו האנשים והנשים ולא יופיעו בבגדים שאינם צנועים].
בשם הרב מיכל יהודה ליפקוביץ (הובא ב: דרכי החיים, חלק ב, עמ' פח): שאלה ממג"ש ללימוד דף היומי: כשימי שישי הם קצרים, וישנן ב' אפשרויות לזמן מסירת השיעור ביום שישי: א. למסור את השיעור בשעה 1 בצהריים, שזה זמן שהלומדים אומרים שקשה להם מאד לבוא, עקב ההכנות לש"ק, אך אעפ"כ כולם באים. ואמנם א' מוותיקי וממייסדי השיעור, המגיע כמעט כל יום, קשה לו באופן מיוחד והוא מגיע לחלק מהשיעור של ימי שישי. ב. למסור את השיעור בליל ש"ק, ואז אומר הנ"ל שלא יהיה לו שום קושי לבוא. אך יש לומד אחר, שגם הוא ממייסדי השיעור ומגיע כל יום, שטוען שלא יוכל לבוא בכלל, היות והוא נכה ויכול להגיע לשיעור רק ברכב, אך מאידך, לשאר הלומדים יהיה יותר נח לבוא בליל ש"ק לשיעור, מה גם שכידוע יש מעלה גדולה ללמוד בש"ק. השיב מו"ר שליט"א: היה כדאי לקיים שני שיעורים, ביום שישי ובש"ק. והוסיף וסיפר עובדא מרבו מרן החזו"א זי"ע. באחד הימים שהה בביתו הרה"ג ר' ישראל אריה לישנסקי זצ"ל, ובאותה שעה ירד גשם זלעפות. שאל הרה"ג רי"א זצ"ל את מרן זי"ע באשר יש לו בשעה זו קביעות לומר שיעור במקום פלוני, האם עליו לצאת בשעה זו לטרוח לילך לומר שיעור, אשר בוודאי רוב משתתפי השיעור לא יבואו מחמת הגשם להשתתף בשיעור. מרן זיע"א שאל וכי אף אחד מלומדי השיעור לא יבוא. ענה הרה"ג רי"א זצ"ל כי אחד המשתתפים אפשר שיבוא. ענה מרן זיע"א: אם כך בוודאי יש לטרוח וללכת, אף בשביל משתתף אחד כדאי ללכת, ואף בגשם, ובלבד שלא לבטל הלימוד. [ואכן קיימו שני שיעורים א' בעש"ק וא' בליל שב"ק, וראו סייעתא מיוחדת שניתוספו לומדים ושני השיעורים הצליחו].
תשובת הראל שפירא: אין כלל אחיד בדבר, וקשה לקבוע בכך מסמרות. מחד גיסא, השימוש בכלי עזר שונים עלול לגרום ללימוד שטחי ומהיר, ללימוד ללא עמל, וכתוצאה מכך אף ללימוד שעלול להישכח מהר, וללימוד שלא מותיר רושם נפשי על הלומד. בהקשר זה כתב כך הרב קוק (עין איה, ברכות סג ע"ב אות שמד): "רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תמדדנה ע"פ כמותם כי אם ע"פ איכותם, ע"פ עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה ע"פ גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ד' הטהורה. ובזאת יהי' מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט (...) אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו (...) וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, ששמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש". מאידך גיסא, יש לומדים רבים שדווקא בזכות כלי העזר הללו מצליחים ללמוד גמרא, ובלעדיהם דפי הגמרא היו נותרים חתומים בפניהם. בזכות כלי העזר השונים, התרבו ספסלי לומדי הגמרא למאות ואלפים בשנים האחרונות. כך שבוודאי מומלץ ללומדים מתחילים ומתקשים להשתמש בכלי העזר השונים, ומתוך הנחה שלאחר שיתרגלו בלימוד הגמרא יוכלו לשוב וללמוד בקלות מהגמרות הרגילות וללא צורך בכלי עזר שונים. מי שלא מצליח ללמוד היטב מגמרא רגילה ללא כלי עזר, מוטב לו, שלא ימנע בגלל חשש בושה מחבריו, מלהשתמש בכלי עזר שונים וכך לימודו יהיה חסר הבנה ותועלת. פעמים רבות, השימוש בכלי עזר מסייע למתקשים להתגבר על המחסום הראשוני של פיענוח פשט הגמרא, ובכך אף מאפשר ללומדים להעמיק ולהרחיב עוד ועוד בלימוד הגמרא. בהקשר זה, שלמה קוק (בכתבה באתר כיכר השבת) מספר כך: "בעיניי ראיתי יותר מפעם אחת את גדול השקדנים, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, יושב ולומד בחדרו, בשעת קבלת הקהל, מתוך גמרא כחולה. כדי ללמד את הלומדים שלא צריך להתבייש, בבחינת: מכל מלמדי השכלתי, אפילו מההסברים של עורכי 'ארטסקרול'. ליהודי נכבד מחסידות סאטמר שבא לשאול אודות השימוש בגמרות של 'שוטנשטיין', השיב מרן: "למה לא ללמוד בזה? אדרבה, זה 'מכניס' ללימוד...". אומרים שזה פוגע ב'עמל התורה', טען האורח. הגרי"ש חייך. "גם אחרי שלומדים בגמרא של 'שוטנשטיין', עוד יש הרבה-הרבה מה לעמול". האם לקנות לבן ישיבה גמרא מבוארת? "אני לא רואה בזה שום חיסרון!" עד כדי כך היה נחרץ הרב אלישיב". למסקנה, נראה שחשוב מאוד, שכל לומד ימדוד בעצמו את גבולות היכולת שלו, ולא יתפתה לשימוש בכלי עזר כשאין בהם צורך כלל, ובכך יגרום לעצמו ללימוד שטחי וחסר תועלת, אך מאידך לא יירתע מלהשתמש בהם אם מרגיש שהדבר יסייע לו בלימוד ויקדם אותו, ובפרט בסוגיות קשות ומורכבות.
תשובת הראל שפירא: לכאורה נראה ששאלה זו משנית בחשיבותה. עיקר העיקרים הוא להתרכז בלימוד הגמרא עצמה, להשקיע ולהצליח בלימוד עצמו, ולכן לכאורה אין מקום להתנגד לגמרא המודפסת באופן שונה מהרגיל, למי שהדבר מסייע בעדו. ואדרבה "הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכוונה מתעוררת, מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר", כפי שנימק רבי עקיבא איגר לבנו (בהקדמתו לשו"ת) כאשר ביקש ממנו להדפיס את ספרו "על נייר יפה, דיו שחורה ואותיות נאותות". הרב קוק, בשנת תר"צ, שיבח מאוד את הוצאת הגמרא של הרב שבתי בורנשטיין, נכדו של האדמו"ר ה"אבני נזר" מסוכטשוב, שהוציא לאור גמרא עם סימני פיסוק ובעימוד שונה, כדי להקל על הלומדים, ונימק זאת בכך ש"הגורם היותר גדול להכבדת ההבנה של התלמוד הוא היותו מסור לנו כמו שהוא, בלא סימני הפסק ויתר הסימנים המטעימים ומקילים את ההבנה. הרבה חלמנו שיבוא זמן וימנה החסרון הזה, ואור חדש יאיר על שמי התלמוד ויתרבו לומדיו ומכיריו בקרבנו" (אוצרות הראי"ה ח"ב מכתבים עמוד 1069). יתרון נוסף בדפוס מנוקד ומפוסק הוא האפשרות ללומד המתחיל להתקדם צעד נוסף בלימודו ולהעמיק בסברות ובחידושים ולא להתעסק ולהתעכב רק בפיענוח טקסט הגמרא. בנוסף, לגמרא המודפסת באופן מאיר עיניים יש קהל יעד רחב יותר ותפוצה נרחבת יותר, ויעידו על כך גמרות הרב שטיינזלץ המונחות בספריות של רבים וטובים שאינם מחובשי בית המדרש יומם ולילה. מאידך, ניתן להעריך, שישנה רתיעה חזקה לעזוב את "צורת הדף" הרגילה לטובת עימוד שונה, בגלל הצורך בשינוי ההרגל הקבוע, ואולי אף מחשש ששינוי אחד יגרום לשינוי נוסף, ואחרית דבר מי ישורנה, ו"חדש אסור מן התורה". למעשה נראה, שרוב מוחלט של לומדי הדף היומי לומדים מצורת הדף הרגילה, ולכן גם מי שמעדיף ללמוד מגמרא המודפסת באופן שונה (מחולקת לפסקאות, מנוקדת וכדומה), נראה שכדאי לו שישאף בהמשך דרכו להצליח ללמוד גם מהגמרות הרגילות והמצויות בהן לומדים רוב מנין ובנין של הלומדים. נראה שזו גם הסיבה לכך, שפירוש הרב שטיינזלץ החל להיות מודפס משלב מסוים גם במהדורה של "צורת הדף", כאשר בצד אחד מובא הפירוש ובצד השני מובא צילום דף הגמרא הרגיל בעימוד המסורתי, וכפי הקיים גם בגמרות שוטנשטיין ואחרות.
תשובת הראל שפירא: אינני מכיר עדות ישירה בנושא זה מתקופתו של ר' מאיר שפירא מלובלין, ולכן אענה מסברה בלבד. לכאורה אכן נראה כפי שכתבת, שמסכתות קנים ומדות (וכן 3 הפרקים האחרונים של מסכת תמיד שאין עליהם גמרא) נכנסו לסבב לימוד הדף היומי, כדי להשלים את לימוד סדר קדשים כולו. למעט מסכתות אלו, יש תלמוד בבלי על כל סדר קדשים, ולכן כנראה הוחלט להכניס גם את המסכתות הללו למסגרת לימוד הדף היומי. ככל הנראה, באופן דומה, הוחלט על שילוב לימוד מסכת שקלים מן התלמוד הירושלמי בסבב לימוד הדף היומי, וזאת כדי להשלים את לימוד סדר מועד כולו. על מסכת שקלים יש תלמוד ירושלמי ולכן לא שילבו רק את לימוד המשניות של המסכת אלא אף את התלמוד הירושלמי, אך על מסכתות קנים ומדות אין תלמוד כלל (לא בבלי ולא ירושלמי) ולכן שילבו את לימוד המשניות בלבד של מסכתות אלו. לעומת זאת, על כל סדר נזיקין יש תלמוד בבלי למעט מסכתות אבות ועדויות, ואף על פי כן לא שילבו לימוד מסכתות אלו במסגרת הדף היומי עבור השלמת לימוד סדר נזיקין כולו, וזאת בניגוד לנעשה בסדר מועד וסדר קדשים כאמור. ניתן להעלות מספר השערות מדוע לא שולבו מסכתות אבות ועדויות במסגרת הדף היומי: ייתכן שבמסכתות אלו אין תרומה הלכתית נוספת, ולכן לא שולבו במסגרת לימוד הדף היומי. מסכת אבות איננה עוסקת כלל בדברי הלכה, ואילו רוב הנושאים שבמסכת עדויות משולבים וכפולים במסכתות אחרות בש"ס, ולכן אין טעם לחזור שוב על לימוד משניות מסכת עדויות במסגרת הדף היומי. ייתכן גם, שתוכן מסכתות אבות ועדויות אינו משלים את סדר נזיקין מצד ענייני נזיקין, אלא דן בנושאים נפרדים לגמרי ביחס לשאר המסכתות שבסדר נזיקין, וזאת לעומת מסכתות תמיד ומדות שעוסקות לחלוטין בנושאי סדר קדשים, ולכן היה שייך לצרפם למסגרת לימוד הדף היומי. ייתכן עוד, שדווקא לגבי לימוד סדר קדשים ישנה חשיבות ללמוד את כל המסכתות שבסדר זה, וזאת בגלל חשיבות לימוד סדר קדשים מפני "ונשלמה פרים שפתינו", וכסגולה לקירוב הגאולה. ייתכן בהחלט גם לשער, והדבר צריך בדיקה, שבדפוסי הגמרא שעמדו לפני ר' מאיר שפירא, מסכתות קנים ומדות הודפסו כהמשך ישיר של מסכת מעילה (וכפי שאף מודפס בגמרות שלפנינו כיום - מסכתות אלו לא מתחילות בדף ב אלא ממשיכות ברצף מהמקום בו פסקה מסכת מעילה), ולכן לא ראה לנכון להוציא אותם ממסגרת לימוד הדף היומי. בדפוסי הגמרא, מסכתות אלו מופיעות (אולי בגלל אחת ההשערות שהעלינו קודם), ולכן ר' מאיר שפירא השאיר וקבע אותן בלימוד מסגרת הדף היומי.
תשובת הראל שפירא: על אף המובא בגמרא ש"כולה נזיקין חדא מסכתא היא" (ולפי פירוש רש"י הכוונה היא ל"תלתא בבי"), הרי שמעולם לא ראינו מי שנמנע מלעשות "סיום" לאחר שסיים ללמוד את אחת ה"בבות", ועל כגון זה נאמר: "פוק חזי מאי עמא דבר". וכך גם מובא בשמו של הגר"ח קנייבסקי (אורייתא, כרך כ, עמ' קצו): "המנהג לעשות סיום על כל אחת". אמנם בתחילה 3 ה"בבות" היו מסכת אחת של 30 פרקים, אך מאוחר יותר מסכת זו התפצלה ל-3 מסכתות (וסביר שכבר בתקופת האמוראים, שאלמלא כן, לא היה צורך לומר ולהדגיש כי כל שלוש הבבות חדא מסכתא היא), והשתרש הדבר שאלו 3 מסכתות נפרדות, ויחידות לימוד נפרדות וגדולות (אורכן של בבא קמא ובבא מציעא 118 דף כל אחד, ואורכה של בבא בתרא 175 דף). לכן נראה מסברה פשוטה, שמי שמסיים את אחת ה"בבות", שמחתו גדולה על כך שסיים חטיבת לימוד גדולה ועצמאית, וראוי לו לערוך על כך "סיום", ובפרט שחגיגת סיום מסכת ברוב עם מחזקת את הלומדים ואף מעודדת לומדים חדשים להצטרף. בנוסף, יתכן אולי, שבסיום 3 ה"בבות" כדאי לערוך "סיום" משמעותי יותר, וזאת לאחר סיום של תקופת לימוד של מעל שנה, וכפי שראיתי נהוג בכמה מסגרות של לומדים.
הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד עבודה זרה ה ע"ב): כתב הביאור הלכה (סימן קנה ס"א ד"ה ויקבע) וז"ל: והנה עצם הלמוד אף שכשהוא לומד ביחידי הוא ג"כ מקיים מצוות עשה של תלמוד תורה, מ"מ לכתחילה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה, שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר. וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות ברב עם הדרת מלך, וכבר אמרו חז"ל (ברכות דף ו) שיש נפקא מינה בין מי שלומד ביחידי, דאף שהקב"ה קובע לו שכר על זה מ"מ לא מכתבן מליה בספר הזכרונות, משא"כ כשלומד שלא ביחידי, נאמר עליהם בכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו', ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. וכל שכן כשלומדים בעשרה יחד, דאז קדמה שכינה ואתיא כדכתיב אלקים נצב בעדת א-ל, וגם אמרו חז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה. עוד אמרו חז"ל (ברכות דף סג) על הפסוק הסכת ושמע ישראל וגו' עשו כתות כתות ועסקו בתורה, גם עי"ז נושא הקדוש ברוך הוא פנים לישראל... ולא עוד אלא שהן מלמדים את התורה ויושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה..., יעו"ש. ויש להוסיף על כך מעלה נוספת בלימוד תורה ברבים, על פי הנאמר במסכת ע"ז דף ה ע"ב לא קאי איניש אדעתיה דרביה, והקשו התוס' (ד"ה עד ארבעין) אם כן למה קראם משה כפויי טובה, כיון שגם הוא לא עמד על זה כי אם בסוף. וכתב על כך בספר עבודת עבודה דכיון דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ג ע"ב) ת"ת דרבים עדיף מת"ת דיחיד, ולכך הך כלל דאין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנים היינו ביחיד, אבל ברבים הלומדים תורה בציבור נפישי זכותא, כי ת"ת דרבים גדול, ולכך הם עומדים על דעת רבם מיד, והרי הם כפויי טובה.
הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד, בכורות כט ע"א): נראה שאם מדובר בשיעור שנלמדים בו הלכות מעשיות, יש להניח לאבל להשתתף בשיעור, שהרי יש להפרישו מאיסורים, כגון מחילולי שבת, או מאכילה בלא ברכה וכדומה, והרי אלו דינים שהוא חייב בהם אף בימי אבלו. אלא שיש לדון במקרה שהסוגיא הנלמדת אינה עוסקת בענייני הלכה למעשה, האם גם אז יש להניח לו להיכנס לשיעור. והיה נראה שבכל מקרה לא יעיר לו, משום שבסגולת קדושת התורה והמאור שבה ניתן להחזירו למוטב. אך מאידך, יתכן שיש להעיר לו, ולא להתחשב בסברא הנ"ל, שהרי כלל נקוט בידינו שאין אנו עושים "מסחר" במצוות, והיאך נוכל לשמח אבל על ידי דברי תורה ערבים נגד פסק השולחן ערוך. ולמעשה נראה שאם מדובר במקרה שידוע לנו כי האיש יעסוק בביתו בדברי ליצנות ושחוק וכדו', בודאי שעדיף שיכנס לבית הכנסת, שכן ברור שעדיף לשמוח בדברי התורה הקדושה, ולא חלילה בדברים אחרים. וכעין דברי ה'מאמר מרדכי' (הו"ד בביאור הלכה סימן תקנג ד"ה ולכן) בנוגע ללימוד תורה בתשעה באב שכתב: "ואי לאו דמיסתפינא מחברייא הוה אמינא דאפילו ביום תשעה באב עצמו היה לנו להקל [וללמוד תורה], שבעוונותינו הרבים נתקלקלו הדורות, וביום תשעה באב מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין, ואפילו היודעים ספר וקצת הלומדים מקילין בזה, ופשיטא דבאופן זה יותר היה עדיף להו ללמוד", יעו"ש. ומסופר שפעם אחת הגיע יהודי אל בית הכנסת בשבת על ידי נסיעה ברכב, ורצו המתפללים לגעור בו, אך הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל מנעם, ונימק, שאם לא יבוא להתפלל בבית הכנסת, קיים חשש שיסע בשבת קודש לים, ואולי גם יגיע לידי התבוללות. ונראה שאף כאשר לא יעסוק בהבלים יש להניח לו להיכנס, משום שהמגיד שיעור אינו חוטא כשיושב האבל בין הציבור, מכיון שהוא לא מתכוין לשמח את האבל, אלא ללמוד תורה עם הציבור, אלא, שיכול למנוע אותו מללמוד ולרמוז לו שיעזוב את המקום, אך בזה הוא עלול להרחיקו לגמרי מהתורה, ויצא שכרו בהפסדו. ולכן נראה שיניח לו המגיד שיעור להיכנס לשיעור.
