תשובת הראל שפירא: שלום רב, מעלה גדולה היא ללמד אחרים תורה, ובפרט תלמידים צעירים, בהם חשוב מאוד להשריש הרגלי לימוד, אהבת תורה וידיעות בסיסיות ראשוניות. לכן, גם אם אינך מצליח למצוא זמן פנוי ללימוד עצמי, אל ירך לבבך, כיון שעיסוקך חשוב לאין ערוך. זאת ועוד, הנסיון מורה על כך שכדי ללמד אחרים כראוי, הרי שעליך ללמוד היטב, בהעמקה ובהיקף, את מה שאתה אמור ללמד אותם, ולימוד זה נחרט בזיכרון טוב יותר מאשר לימוד רגיל שלא על מנת ללמד. בנוסף, הלומד על מנת ללמד זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, כיון שרבים תלויים בו, וגדול שכרו של המזכה את הרבים. כמובן, שכדאי וחשוב מאוד להוסיף מסגרת לימוד פרטית אחרת, באופן קבוע על בסיס יומי. יש לכך חשיבות במספר היבטים: לימוד זה יאפשר לך להתפתח עוד בלימוד ולהרחיב ידיעות בתורה; לימוד זה יהיה לימוד "לשמה" ולא במסגרת של מחוייבויות עבור פרנסה וכדומה; תלמידים שיראו את ה'מלמד' שלהם לומד בעצמו תורה יספגו בכך את אהבת וחשיבות לימוד התורה, שהרי אף ה'מלמד' שלהם יושב וקובע עיתים לתורה ואינו בן חורין להיבטל ממנה. במידה וזמנך מצומצם, כדאי למצוא ולקבוע מסגרת לימודים קבועה וסדורה (עמוד גמרא יומי, לימוד רי"ף יומי, לימוד משניות יומיות וכדומה), אך כפי העולה משאלתך, רצונך ללמוד דווקא דף יומי. היתרונות הגדולים בהצטרפות ללימוד הדף היומי ידועים ומפורסמים, ובכללם: חשיבות הלימוד בכל חלקי התורה (כדוגמת מסכתות מסדר קדשים), וכן ההשתתפות בלימוד עם ציבור גדול של עשרות אלפי יהודים נוספים, ותחושה של שותפות לכלל ישראל. אך דא עקא, שכפי העולה משאלתך, יתכן ואין לך מספיק זמן וישוב הדעת ללימוד דף יומי, ולכן נראה לענ"ד שהעצה היא להסתפק בתקצירים ובסיכומים. ניתן היום למצוא שיעורים מוקלטים רבים שאורכם לא עולה על חצי שעה, וחלקם אף לא עולה על עשר דקות, ובכך לספוג משהו - אך משהו קבוע וסדיר - מהדף היומי. ישנם גם תקצירים וסיכומים הכתובים בסגנונות שונים, ובאמצעותם ניתן ללמוד בכל יום בדקות בודדות את עיקרי הדף היומי, ובכך גם לשמור על קביעות יומית בלימוד וגם להיות חלק מהמסגרת הגדולה והחשובה של לומדי הדף היומי. סביר אף להניח שלאחר תקופת התמדה בלימוד, תגלה שיש לך למעשה עוד קצת זמן ללימוד קבוע בכל יום, וכך אף תוכל בסופו של דבר ללמוד את הדף עצמו ולא להסתפק בתחליפים. בהצלחה רבה.
תשובת הרב יעקב שכטר: לכאורה אין ענין שאשה תערוך סיום. ראשית היות שכל ענין הסיום יסודו במנהג ובודאי מעולם לא היה שכיח שאשה לומדת ומסיימת וממילא לא נהגו בכך. שנית, כל ענין הסיום הוא כדי להחשיב את הלימוד ולעודד את הלומד עצמו או לומדים אחרים להשתדל ולסיים מסכתות שלמות וסדרים שלמים. ומכיון שבקושי התירו לנשים שליבן חפץ בכך ללמוד באופן של קביעות, א"כ אין כל ענין לעודד עריכת סיום על לימוד של אשה. ועדיין יש לדון אם האשה חפצה בכך האם ראוי למונעה. נראה שהיה ראוי להנהיג שסיום כזה ייערך בקרב נשים בלבד, גם ללא בעיה של צניעות, כגון שזה נערך בקרב בני משפחה קרובים ממש, מכיון שבדור האחרון פעולות מסוג זה של אשה המופיעה בפני גברים בשעת עשייה של דברים המסורים לפי המסורת לגברים, [כגון להיות ש"ץ ובעל קריאה או מסירת שיעורי תורה וכדומה], בדרך כלל נעשות על ידי חוגים וזרמים שמטרתם לנגח את המסורת, לכן לא כדאי שזה ייערך בהשתתפות גברים, כדי להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו.
תשובת הראל שפירא: מדוע שלא? אם לומדים מסכת שלמה, ניתן לערוך "סיום". לא נראה שיש סברה לחלק בין השתתפות בשיעור לבין לימוד בחברותא לבין לימוד עצמאי לבין לימוד באמצעות שיעור מוקלט. בהצלחה, ושתזכה לסיים עוד ועוד.
תשובת הראל שפירא: שלום לשואל היקר. כידוע, "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" (עבודה זרה יט ע"א), ולכן אם אתה מרגיש שאתה חפץ יותר בלימוד דף יומי ובקיאות מאשר בלימוד עיון, מומלץ מאוד ללכת אחר נטיית ליבך, מאשר להכריח את עצמך ללמוד דבר שאינך חפץ בו ואולי אף אינך מתאים אליו, ובכך עלולה להיגרם לך הרגשת תסכול וחוסר סיפוק אישי. מאידך, כל עוד אתה לומד במסגרת ישיבתית, חשוב שלא תהיה לכך התנגדות של רבותיך בישיבה, וכן חשוב מאוד שלא תהיה חריג מיתר החברים שלומדים איתך, ולכן אם הדבר יפגע במרקם החברתי שלך, הרי שמומלץ לחשוב פעמיים כיצד נכון לנהוג. בנוגע להתלבטות איזה לימוד מבין השנים להעדיף, לימוד עיון או לימוד בקיאות, הרי שהתלבטות זו היא עתיקת יומין, והדברים מפורסמים ורבו הדעות והגישות, אך בכל זאת חשוב לי להדגיש בפניך את היתרונות שבלימוד בקיאות ודף יומי אליהן אתה דווקא נוטה. לימוד רציף של מאות דפי גמרא יַקנה לך יכולת טובה מאוד להתמודד עם כל קטע גמרא אחר ועם כל קטע אחר בדברי הראשונים והאחרונים. בנוסף, בדרך זו תרכוש ידע נרחב מאוד של מושגים, נושאים ומחלוקות בים התלמוד. לאחר מכן, יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד עם כל סוגיה מורכבת ככל שתהא, מאשר לומד שמיומנותו ובקיאותו דלים. ההיגיון הפשוט אף מורה על כך ש"לעולם ליגמר איניש והדר ליסבר" (שבת סג ע"א). רק לאחר שימלא אדם את כרסו במאות דפי גמרא, יוכל לגשת בבִטחה לקומת לימוד נוספת הדורשת העמקה והתבוננות נוספת בסוגיות שלמד. בעלי התוספות, לדוגמא, מקשים שוב ושוב מגמרא במקום מסוים על גמרא במקום אחר, ומכך אתה למד, שלפני שהעמיקו בלימודם, הם עשו את המובן מאליו ולמדו את הגמרא לאורכה ולרוחבה, ונראה שנכון לאמץ את דרכם. יתירה מכך, הניסיון האישי מורה על כך, שקושיות רבות מאוד המצויות בדברי הראשונים והאחרונים עולות מאליהן למי שגורס מאות דפי גמרא בבקיאות, וכך למעשה, הלימוד שלו מעמיק מאליו לאט לאט ככל שצובר ולומד עוד ועוד דפי גמרא. אינה דומה קושיה העולה ללומד מעצמו, לקושיה שנלמדת אגב אורחא, וקושיה זו העולה מאליה ללומד היא המדד הטוב ביותר שלימודו נכון ויציב. יתרון נוסף הקיים במסגרת לימוד הדף היומי ובקיאות הוא הסיפוק האישי. פעמים רבות, הלומד בעיון חש תסכול לאור העובדה שההספק שלו מועט ביותר, לאחר שהשקיע ימים ולילות בסוגיה אחת בלבד בעיון, וזאת בתוספת לשכחה המצויה. לעומתו, לומד הדף היומי, מתקדם בקצב מדוד מידי יום ביומו, וכעבור זמן צובר עוד ועוד דפי גמרא ומסכתות, ובכך חש סיפוק רב בלימודו, המעודד ומחזק אותו להמשיך ולהתמיד בלימודו עוד ועוד.
בספר "אשרי האיש" מובא הפסק הבא של הגרי"ש אלישיב: העורך סיום מסכת בימי הספירה, מותר לו לעשות תזמורת, אפילו אם לא היה רגיל עד היום לעשות תזמורת בסיום, דשמחת התורה אין לה גבול. (אשרי האיש, אורח חיים ג, מועדים, פרק סה סעיף כב)
תשובת הראל שפירא: בניגוד לעבר, בדורנו ישנן הוצאות גמרא משובחות ביותר, כמו: וגשל, טלמן, עוז והדר, ש"ס לובלין, ועוד. הוצאות אלו משובחות, ומודפסות באופן נעים לקריאה, ומועילות ללימוד – "הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכוונה מתעוררת, מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר" (רבי עקיבא איגר בהקדמתו לשו"ת). בין שלל היתרונות, נראה שהיתרון הגדול בהוצאות אלו הוא ההדגשה של ה"דיבור המתחיל" ברש"י, לעומת ההוצאות הישנות בהן ה"דיבור המתחיל" לא היה מודגש, וללומד היה קושי קל לעבור במהירות מהגמרא לפירוש רש"י. בנוסף, בהוצאות אלו יש מגוון של יתרונות ושכלולים נוספים לעומת ההוצאות הישנות, כמו: תורה אור השלם, מדור גרסאות, לעזי רש"י, ליקוטי רש"י, משנת ראשונים, מוסף תוספות, ועוד מדורים נוספים ומגוונים, שיש בהם להוסיף טעם ותועלת ללומד. לשאלתך, קשה להכריע איזו הוצאה היא הטובה מכולם. כולם נראים טובים ומשובחים. לכן, מומלץ למי שמתלבט באיזו הוצאה ללמוד, לנסות ללמוד כמה דפים מכל הוצאה ולקבל החלטה אישית לפי נטיית ליבו. ובכל מקרה, ללא ספק, ראוי לו ללומד הדף היומי, המשקיע שעת לימוד יומית, להשקיע ולרכוש גמרא מאירת עיניים, שתלווה אותו בכל יום בזמן לימודו.
תשובת הראל שפירא: רעיון "הדף היומי" הוכרז על ידי מחוללו הרב מאיר שפירא מלובלין (תרמ"ז-תרצ"ד, 1887-1933), ראש ישיבת "חכמי לובלין" שבפולין, לאחר שנועץ בגדולי הדור דאז, החפץ חיים, והרבי מגור (האמרי אמת), והם הביעו את תמיכתם וברכתם. ההכרזה הייתה ביום ט' באלול תרפ"ג (21 באוגוסט 1923), בכנסייה הגדולה של תנועת אגודת ישראל, והרעיון התקבל בהתלהבות. הוחלט להתחיל את הלימוד בראש השנה, א' בתשרי תרפ"ד. לפי המסופר בספר תולדותיו של רבי מאיר שפירא, היה חשש גדול להתחיל ליישם את תוכנית "הדף היומי" (מגודל המחויבות לרציפות בלימוד), עד שהאדמו"ר של חסידות גור, הרב אברהם מרדכי אלתר, אמר באותו ראש השנה: "אני הולך ללמוד דף יומי", דבר ששכנע את חסידיו הרבים ואחריהם את שאר הציבור. אמנם, למעשה כבר קדמו לרב מאיר שפירא ברעיון זה, כפי שנמצא במקורות הבאים: • בדברי השואל בשו"ת חוות יאיר (סימן קכד) מובא כך: "רבים אומרים שילמד כל יום דף א' או ב' בש"ס". • בספר "התקנות בישראל" (ישראל שציפנסקי, כרך ד, עמ' רלב) מובא, שבין התקנות משנת 1759 מפנקס חברת ש"ס בקהילת העלישויא (מורביא), אנו מוצאים לראשונה קביעת "דף היומי" בלימוד הש"ס: "ללמוד בעיון דף אחד גמרא פרש"י ותוס' ומהרש"א". • בספר "אדרת אליהו - פרקים בתולדות הישוב בירושלים במאה הי"ט" מאת א"ש שטיין מובא כך: "הדף היומי הונהג בתרל"ז (1877) ביוזמתו של ר' יושעה ריבלין, ונתקבל בישראל ובתפוצות ע"י הפרסומת והתעמולה שקיבל בהדוּ-שבועון "יהודה וירושלים" שנערך (תרל"ז–תרל"ח) ע"י יואל משה סלומון". • הרב ישעיהו שטינברגר (במאמר בעיתון הצופה, ו באדר ב תשס"ה) כתב כך: "ר' מאיר שפירא מלובלין נחשב כאבי ה"דף היומי", על אף שהוגה הרעיון היה רבו, האדמו"ר מצ'ורטקוב. אומרים שהאדמו"ר העדיף שאיש ציבור מוכר, רב חשוב וחבר ה"סיים" הפולני מטעם אגודת ישראל, יהיה המפיץ והמפרסם. הוא חשש שאם הדבר יבוא ממנו, יצטמצם הפרויקט בעל הפוטנציאל הענק להנהגה של חסידי צ'ורטקוב בלבד". • בספר אוריתא כרך כ עמ' רעב מובא כך: "בעל החוות דעת, הג"ר יעקב מליסא זצ"ל (נסתלק שנת תקצ"ב) הורה לבניו בצוואתו: "אם תזכו ותהיו לומדים, תקבעו לעצמכם שיעור פשוט בכל יום לא פחות מדף אחד גמרא כסדר ש"ס, מלבד שיעור עיון, ויהיה זה לחוק ולא יעבור" (...) הגר"ש וואזנר שליט"א, בעל שבט הלוי, מספר כי הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל היה לומד עם תלמידיו לאחר תפילת שחרית דף גמרא מידי יום ביומו, ומשיעור קבוע זה נוצר החיבור גליון הש"ס אשר נדפס על הדף. כותבי קורות העיתים מציינים את הג"ר משה מנחם שפיוואק זצ"ל שהגה רעיון זהה לרעיון הדף היומי ופירסמו בירחון דגלנו בשנת תרפ"א. וכן את הרב יחזקאל פרייזר איש מאריומפול ששנים אחדות קודם לכן שטח הצעה דומה (...) ברם כל ההצעות הללו היו בבחינת אותיות פורחות באויר. עד אשר הוקם על האיש שאותו הועידה ההשגחה להאדיר את כבוד התורה ולרוממה, ה"ה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל אב"ד ור"מ לובלין (תרמ"ז-תרצ"ד). הוא העלה על נס את רעיון הדף היומי במתכונתו הידועה, הפיח בו רוח חיים, גיבש אותו לכדי תכנית ממוסדת והעצים את משמעותו לכלל ישראל. את הרעיון ואת התכנית להגשמתו הציע בפני הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל שהתכנסה בוינה באלול תרפ"ג. באותה שעה היה הגר"מ שפירא בן שלשים ושש בלבד, וכיהן אז כרבה של העיר סאניק. אך שמו כבר הדהד למרחקים. הוא נודע כגאון נפלא, שניחן בכשרון ריטורי ובקסם אישי רב. הכנסיה הגדולה שנערכה אז, ותנועת אגודת ישראל שימשו אמצעי להגשמת התכנית הלכה למעשה, כך שמבחינת העיתוי והביטוי יכל הרעיון לקרום עור וגידים באותה עת". כפי שראינו במקורות הללו, היו לומדים בתקופות מסוימות שלמדו דף גמרא ביום, והיו אף כאלו שניסו להנחיל דרך זאת כדרך לרבים. אך מי שבסופו של דבר ייסד את מסגרת לימוד הדף היומי העולמי היה הרב מאיר שפירא מלובלין.
(הרב יצחק זילברשטיין (קב ונקי, חלק ב, סימן רצב): שאלתי את השאלה למו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל והשיב לי, מאחר וכולם חייבים במצוות תלמוד תורה, לכן יש להשמיע את השיעור ולא לחוש מכך שהם עלולים בלב לחוש עוינות לתורה, מאחר ואנו צריכים לעשות את המוטל עלינו והמוטל עליהם.
הרב יוסף ליברמן (שו"ת משנת יוסף, חלק ח, סימן לה): בס"ד ח' כסלו תשס"ו שוכט"ס להאברך היקר והמופלג בתוי"ש הרב יוחאי אשר שליט"א, בק"ק בית-שמש. אחדשה"ט. ע"ד שאלתך שאנשים מזכי הרבים הנהיגו לימוד דף היומי באוטובוסים הנוסעים מבית שמש לירושלים ולבני ברק, וזכית גם אתה למסור שיעור ברבים, וסיימתם בס"ד כבר מס' ברכות ושבת, אשרי חלקך. – אכן ישנם אנשים חרדים הבאים בטענה שקול השיעור מפריע להם מלישן, והוא גזל שינה, לעומתם טוענים משתתפי השיעור שבבוקר בשעה 8-9 אינו זמן שינה, וה"ז דומה למי שאומר בקיץ שקר לו, דאמרינן בטלה דעתו, ואין צריך לסגור החלון בגללו. הנה עצם טענת גזל שינה. טענה היא, דאם צער בע"ח דאורייתא (ב"מ לב:) כש"כ צער אדם. והבאנו בס"ד בשו"ת משנ"י (ח"ו סי' כד) דלהעיר אדם ישן הוי צער, כדחזינן בגמ' (קידושין לא.) בדמא בן נתינה שהיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו "ולא ציערו", כלומר לא הקיצו. – והגם שכתב החות יאיר (סוס"י קצא) די"ל דהתורה הקפידה על צעב"ח דבהמה שאין לה דעת, משא"כ אדם איבעי ליה ליתובי דעתיה (כסוכה כה:), הברכ"י (יו"ד שעב, ב) השיג עליו, דמתשו' הרשב"א (ח"א סי' רנב) מבואר דאיכא פריקה וטעינה באדם משום צעב"ח, וגם שאר צעב"ח שייך באדם, עכ"פ מדרבנן, ובלא"ה כשיש לו אפשרות ליתובי דעתיה (כבאבל) אמרינן כן, אבל באופן אחר גם באדם צעב"ח דאורייתא עכתו"ד. אכן הני מילי להקיץ אדם ישן בחינם, אבל למנוע ממנו לכתחילה שלא יישן, אינו מצערו בזה ממש, דבגמ' (קידושין לא. הנ"ל) חזינן רק שלהקיץ הוי צער, ולא מניעה שלא ירדם. [וה"ז נכנס לענין גרמא וגרמי ואכמ"ל]. – ובפרט שמדובר כאן בת"ת דרבים, דהוי מצוה דרבים, שדוחה עשה שבתורה, כבגמ' (ברכות מז:) דר' אליעזר שיחרר עבדו כנעני, הגם שעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, מ"מ מצוה דרבים שאני. וא"כ מותר אפילו להקיץ ישן למצוה דרבים, כש"כ שאין לו טענה שגוזלים שינתו במה שמונעים ממנו להרדם. וגם מסתברים דבריך שבבוקר לאו זמן שינה הוא. – ואמנם חזינן מההלכה דתשב"ר (שבסמוך), שיש טענת שינה ביום, שהרי תשב"ר לומדים ביום וישנים בלילה, ואעפ"כ רק משום תשב"ר לא שמעינן ליה, הא לאו הכי יש טענת שינה ביום. מ"מ יבואר בס"ד שגם בנדו"ד לא שמעינן ליה. – הגם שבודאי לא בזדון רוצים לישן בעת השיעור, ויש ללמד זכות עליהם, אולי מופרעים בלילה מלישן ע"י תינוקות, או ע"י נידודי שינה. – אבל יש עצה לזה לסתום האוזנים בפקקי אזניים טובים המונעים שמיעת רעש. לנדו"ד יש להוכיח שאין להם טענת שינה, מהלכה רווחת (בשו"ע חו"מ סי' קנו ס"ג) שמותר ללמד תינוקות תורה בתוך ביתו (שבחצר המשותפת) ואין השכנים יכולים למחות בידו לומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו. – ויש בזה שני ענינים, תלמוד תורה דתשב"ר, ושאר מצות. – בתשב"ר יש תקנת יהושע בן גמלא (ב"ב כא.) להושיב מלמדים בכל מקום. – וכתב הרב"י (חו"מ סי' קנו החלק הא') בשם תשו' הריטב"א (סו"ס כז) דלאו דוקא מלמד תשב"ר, אלא הה"ד לעשות מדרש להרביץ תורה, או לדרוש בו לרבים, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולא תשתכח תורה מישראל, דכוליה חד טעמא הוא עכ"ד. וכן לימוד שיעור גמרא ברבים, אין לך ת"ת דרבים גדול מזה, שאלפים ורבבות מישראל בכל העולם לומדים דף גמ' בכל יום, והרבה אנשים זכו עי"ז לגמור הש"ס, שלולא כן הרבה מסכתות מעולם לא היו לומדים. – [ואפילו החוגים שלא לומדים דף היומי, הנהיגו אצלם עמוד יומי וכדומה, בכדי לזכות הרבים בת"ת דרבים]. ולשאר מצות התלויות בעוד אנשים, כמו תפלה בצבור, וכש"כ ת"ת דרבים, ג"כ אינו יכול למחות (טוש"ע קנו, ג וב"י אות ח). וכ"כ הרמ"ה (פרק לא יחפור אות נה) ומסתברא דהה"ד לשאר מילי, כגון מגרס אורייתא משנה ותלמוד, ולצלויי בצבורא, לא מצי למימר ליה איני יכול לישן עכ"ל. וכתב הערוך השלחן (קנו, ג) דאף אם עושה המצוה בשכר, מ"מ אין השכנים יכולין לעכב, דמ"מ המצוה נעשית עכ"ד. – כש"ש בנידו"ד שמוסרים השיעור בהתנדבות לזיכוי הרבים. ובשו"ת שלמת חיים (סי' תשסא) נשאל הגרי"ח זונענפעלד ז"ל אם שכנים יכולים למחות נגד קביעת בית ספר חרדי לבנות, אשר אינה בתקנת יהושע בן גמלא. והשיב, דאם נראה לב"ד שיש מצוה בלימוד הבנות, אין השכנים יכולים למחות עכ"ד. – הרי דכל מצוה דרבים אי אפשר למחות נגדה, ולימוד דף יומי, ידוע ומפורסם מגדולי ישראל שהוא ת"ת דרבים גדול מאד. ונהגו כן בארה"ב זה עשרות שנים, שבבוקר נוסעים לעסקיהם, ויושבים באוטובוסים, בנפרד אנשים ונשים, ולומדים במיקרופון שיעור תורה ברבים. – וכיון שהתוה"ק דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, היה טוב ששומעי השיעור ישבו קדימה סמוך למגיד השיעור, כדי שלא יצטרך להגביה קולו ביותר, ואלה החפצים לישן ישבו מרוחקים קצת ויסתמו אזניהם בפקקים, ושלום על ישראל. דושה"ט בברכה מרובה
הרב נחמן יחיאל מיכל שטיינמעטץ (שו"ת משיב נבונים, או"ח, סימן יז): איתא בגמרא (שבת קיח, ב) אמר אביי תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן ע"כ. ובבבא בתרא (קכא, א) איתא, לא היו ימים טובים לישראל וכיום הכיפורים וכו', בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא וכו', רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, ע"כ. וכתב הרשב"ם (שם) ואותו יום שפסקו היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת, ובנמוקי יוסף (שם) וז"ל, ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושין שמחה גדולה וכו', מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה, עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי"ט עכ"ל. ובשולחן ערוך יורה דעה (סימן רמו סעיף כו בהגהה) כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. וצוין שם למימרא הנ"ל דאביי, ולנמוקי יוסף פרק יש נוחלין, וכן בגר"א ציין למימרא דאביי בכל כתבי הנ"ל, ולפרק יש נוחלין עיי"ש. (ועיין בים של שלמה בבא קמא (פ"ז סימן לז) ז"ל, היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקב"ה, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח, א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג"כ לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ"ה לא מברכינן. ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא עכ"ל. וע"ע שו"ת באר שבע (סימן ע)) ובנידון דידן אם אפשר לעשות סיום ע"י כמה אנשים שסיימו כל אחד חלק מהמסכתא לכאורה נראה בפשטות דלא מהני, כדמבואר בגמרא פרק כל כתבי שם דכד הוי מסיימי מסכתא הוי עבידנא יומא טבא לרבנן, ומשמע בפשטות דבכל המסכתא מיירי. אלא דבמקור השני שהבאנו לעיל, מבבא בתרא פרק יש נוחלין, נראה להביא ראיה דאף כשסיימו שנים מסכתא אחת הוי סעודת מצוה, דהרי שם הושלמה המצווה ע"י הרבים, ואף עפ"כ עשו שמחה לגומרה של מצוה, הרי דאפילו אם נעשית המצוה ע"י כמה אנשים הוי שמחה. אבל אין זה ראיה מוכרחת דשם לא היה אפשרות לעשות הכל ע"י אחד, דהיו צריכין זה לזה, וכעין שמצינו לגבי שנים שעשאוהו דהיכא דאין האחד יכול לעשות לבדו ועשאוהו שנים ששניהם חייבים הרי דהוי כמו שכל אחד עשה מעשה שלם, משא"כ כאן בסיום מסכתא דכל אחד יוכל לסיים לבדו א"כ אין נחשב מעשה כל אחד למעשה שלם, ואין ראיה משם. עוד נראה לחלק דשם מבין כל אלה שנתעסקו בדבר נגמרה מלאכת כריתת העצים למערכה, וכבר לא היה צריך יותר לכרות, וכמו דאיתא שם דיום זה נקרא יום תבר מגל, שאפשר כבר לשבור את המגל כיון דאין צריכים לו יותר, וזה הוי שמחה גדולה שנגמרה המצוה, ואף שאין כאן אדם מסוים שגמר את המצווה מ"מ על כך שהמצווה נגמרה יש לעשות שמחה, אבל בנידון דידן לא הראשון גמר מסכתא ולא השני, ואף גם מבין שניהם לא נגמרה המסכתא דמה מצרפן, א"כ וודאי דאין ללמוד משם דכשסיימו שנים מסכתא אחת הוי סעודת מצוה. העולה לדינא: כמה אנשים שגמרו כל אחד חלק ממסכת ובין כולם גמרו את המסכתא, הסעודה שעושים אינו נחשב לסעודת מצוה. וה' יאיר עיני בתורתו.
הרב יוסף ליברמן (משנת יוסף, חי"ג, סימן שלא): והזכרתם שמכמה תשובות בשו"ת משנת יוסף (ח"ז פג. וח"י, פ. ועוד) כתבתי בס"ד בנוגע לשמיעת סיום דרך טלפון שרק בשעת הדחק יוצאים בכך, אך לא כשמתעצל מחמת סתם טרדה. וכתבתי שיאכל מסעודת המצוה, או שיקח בעצמו משלו ויאכל לשם מצות סעודה זו. – לכאורה כאשר אדם שומע ורואה ע"י המחשב את הסיום בשידור חי, זה עדיף מסיום שע"י שיחת טלפון, כי הוא נחשב כאחד מהמסיימים. א"כ אם ע"י הטלפון יוצא, ק"ו אם רואה ושומע דרך מסך בשידור חי. ע"פ הלכה (או"ח סי' תע) בכור צריך להתענות. וכן נהג כק"ז מרן החת"ס זי"ע שהיה בכור, לצום בערב פסח. אלא שנהגו זה הרבה דורות שאוכלים בסיום שאחד עושה ומחלק מסעודתו לשומעים, וזה מתירו שלא להתענות. [ואצל כ"ק גיסי הרה"ק ציס"ע מהר"א מבעלזא זי"ע נהגו לעשות הסיום ומנין אנשים נטלו ידיהם לסעודה עם פת]. והעולם מקילים עוד יותר שאין המסיים עושה סעודה והשומעים נהנים ממנו, אלא מביא עמו כמה חבילות תמרים יבשות וכדו' ומחלק מהם אחת אחת למשתתפים שבזה נחשב כחלק מהסעודה. אבל להקיל עוד יותר, שהשומע ישב בביתו ושומע ורואה הסיום דרך המסך, הגם שעדיף מטלפון ששם רק בשעת הדחק נקטינן להתיר, מ"מ בודאי אין זה לכתחילה. ונהי שמקיים בזה מצות ת"ת, אבל ת"ת "דרבים" לא מקיים בזה, ואי אפשר לצרפו לאמירת קדיש בסיום מסכת. א"כ גם להיות חלק מהיומא טבא לרבנן, אינו לכתחילה. כמו שבשבע ברכות אין מצרפין אותו למנין או לפנים חדשות. כ"ז לכתחילה, אבל בדיעבד ובלית ברירה אפשר להקל בזה.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: יומא טבא לרבנן, עמ' קט): מותר לעשות סעודת "סיום" בבית הכנסת משום דהוי סעודת מצווה, ואפילו באחד שסיים מתיר לאכילת כולם בבית המדרש גם אם לא למדו את המסכת, ומותר אף בבית הכנסת שהוקדש בפועל וגם בבית הכנסת של רבים.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: יומא טבא לרבנן, עמ' קיב): סיום זה רק כשהוא גומר את המסכת עם הציבור.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: קול התורה, חוברת ע"ד, עמ' סז): כתב השו"ע (או"ח סי' תקמ"ו) שמותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה, וכתב במ"ב (ס"ק י"א) דלא חשיבי שמחה אלא סעודת נישואין ואירוסין בלבד ע"ש, (וכ"כ פתחי תשובה או"ח סי' תרס"ט). ולפ"ז ה"ה דאפשר לעשות סיום מסכת בשבת ויו"ט, וכן אפשר לעשות שני סיומים ביחד.
הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד, ברכות, סד ע"א): ראשית דבר יש לדון אם ע"י לימוד דף קצר יקיים הנודר את נדרו ללמוד 'דף'. והנה מהר"ם שפירא מלובלין מייסד הדף היומי בספרו אור המאיר (ח"א תשובה ע"ה) הוכיח שהמקבל עליו ללמוד דף יומי יוצא ידי חובתו בדף האחרון למרות שהוא קצר, מהא דבתוס' במנחות (ל. ד"ה פסוק) נאמר דאע"ג דכל דף של ס"ת צריך להיות ס' שיטין כמבואר במסכת סופרים, בדף האחרון ליכא למיחש להאי, א"כ ה"ה בדף האחרון בגמרא ליכא למיחש, יעו"ש. ויש לחלק דמה שצריך ס' שורות הסיבה היא כדי שהתורה תיראה מלאה ולא מועטת, כל זה בדפי התורה פרט לדף האחרון שכל אחד מבין שהיא אינה יכולה להיות מלאה כי הוא סיום החומש, ומסתדר כך שהעמוד יכיל את כל מה שנשאר. אבל בקיבל עליו ללמוד דף יומי, אולי דף קצר שלפעמים הוא רק חצי עמוד אולי אין זה מספיק להחשב דף לקיום הנדר. אך כבר הורה הזקן מהר"ם שפירא זצ"ל דמועיל. ולעצם השאלה אם מותר לדחות את קיום הנדר לזמן מאוחר יותר, יעויין בשו"ע (או"ח סי' תקס"ח ס"ג) מי שנדר להתענות סך תעניות יכול לדחותם עד ימי החורף שהימים קצרים. וכתב שם המ"ב (ס"ק כ"ז-כ"ח) אף שהנדר היה בימי הקיץ מכל מקום מותר לו לדחותם לימי החורף, מאחר ולא התנה שהתעניות יהיו בימי הקיץ, וכתב המג"א דהיינו דוקא בנאנס שאינו יכול לקיים תיכף, אבל בלא"ה אינו רשאי לדחותם, דחייישינן שמא ימות, אם לא שהוא זמן מועט עד ימות החורף, וכן פסק במחנה אפרים שצריך לקיים מיד עכ"ל. לאור זאת גם בעניננו אם הנודר חולה שקשה לו לשהות זמן רב בבית הכנסת רשאי לבחור דף קצר וגם דף בסוגיא קלה, משא"כ אם אינו אנוס חייב לקיים נדרו מיד, אלא אם כן הוא זמן מועט לדף קצר או לסוגיא קלה.
