תשובה בפורום
תשובת הרב יעקב שכטר: א. המנהג הנפוץ הוא שכל הציבור אומר את ה"הדרן" עד הקדיש. ידוע ומקובל מכמה גדולי עולם שזמן הסיום הוא עת רצון גדולה בשמיים, וכל אחד רוצה ומעוניין לומר את התפילות הנפלאות הנאמרות במעמד זה ולהתרגש באופן אישי. קשה לשלוח מישהו לעשות זאת עבורך. ב. עוד זאת, היות שאמירה זו איננה חיוב, אין חל בה הכלל של שומע כעונה, או של הוצאת חבירו מדין ערבות, ואין אפשרות שאחד יוציא את השאר באמירה זו, דווקא מפני שהיא איננה חובה. ועל כן הרוצה להיות שותף לאמירת כל חלקי ה"הדרן" עליו לאומרם בעצמו. ג. יש רבים הנוהגים שאף אם לא למדו כלל את המסכת, ונזדמנו רק לסיום, גם המה אומרים את כל התפילות, חוץ מהמשפט "שזכיתי לסיים". אין בכל הקטעים הנ"ל שום קטע שיש בו משום ברכה לבטלה או כדומה, ועל כן יש עניין שלא לפרוש מהציבור ולומר את ה"הדרן" איתו. (הרב צדקה זצ"ל היה דורש כמין חומר; הדרן עלך - נחזור עלייך, על המסכת, זה נאמר על ידי הלומדים הקבועים. לעומתם, יש הבאים לשיעור רק לפרקים, הם אומרים, דעתן עלך, דעתנו עלייך, מדי פעם. וישנם כאלו שרק לסעודת הסיום הם מגיעים... גם הם יאמרו "לא נתנשי מינך" לא נעזוב אותך לגמרי...). ד. יש לציין שבעל ה'שאגת אריה' כשהיו באים לבקש ממנו להתפלל ולברך על חולה מסוכן וכדומה ("תיק קשה" בלשוננו) הוא היה אומר לבוא אליו בשעה שהוא מסיים מסכת ולהתברך אז מפיו. וכך נהג הרב מבריסק אחריו. ה. הקדיש נאמר על ידי אחד, מגיד השיעור, או מי שיש לו חיוב. מובא בספרים שקדיש זה יש בו עניין גדול ומיוחד (עלמא קאי אאמן יהא שמיה רבא דאגדתא), וראוי למי שיש לו חיוב להשתדל לזכות לאומרו.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. המנהג הוא אכן להסמיך את אמירת ה"הדרן" והקדיש לסיום עצמו. ב. אכן נהגו לא לסיים את סוף המסכת עד קרוב לסעודת הסיום ורק אז לסיים. היה רצוי לא לסיים אפילו במחשבה, אלא שמגיד השיעור בפני אחרים ראוי לו להיות מוכן קודם. (למען האמת, מגיד השיעור הרי לומד פעמיים את כל המסכת. פעם אחת בהכנת השיעור ופעם שניה במסירתו. כשהוא מסיים להכין, הוא עושה סיום ראשון, וכשהוא מסיים את המסירה, זה בשבילו הסיום השני). ג. אם כבר סיים: יש שנוהגים שאפשר לערוך סעודה עד תום שלושת ימים מהסיום עצמו. במקרה כזה כדאי לסיים שוב כמה שורות בפני הציבור כדי שלא יהא הדבר מוזר, סעודה ללא סיום, וכן לומר את ה"הדרן", שאין באמירתו שום בעיה, אבל את הקדיש המיוחד לסיום אין ראוי לומר. אם למדו כמה שורות והסבירו היטב באופן שהשומעים הבינו את הדברים ניתן לומר קדיש דרבנן רגיל כמו אחרי כל לימוד תורה שבעל פה. ד. סיום כזה הנערך לא בזמן אמת, לא ראוי לסמוך עליו לאכול לחייבי תענית, כמו בכורים בערב הפסח, או לנוהגים להתענות ביום היארצייט להוריהם, או לעניין אכילת בשר בתשעת הימים.
תשובת הרב יעקב שכטר: השאלה לא הייתה מספיק ברורה והיא מתפרשת בשני אופנים. א. אם הכוונה היא שבעבר למדת את אותה המסכת וסיימת אותה וכעת למדת אותה שוב מתחילתה ועד סופה, ברור שהיא ראויה לסיום נוסף. (הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א עורך כל שנה בערב פסח סיום מחדש על כל הבבלי והירושלמי. כמו כן, לומדי הדף היומי בקביעות, מסיימים שוב ושוב את אותן המסכתות בכל מחזור, וחוגגים מחדש כל מסכת ואת סיום הש"ס כולו). ג. אם הכוונה היא שבעבר למדת את המסכת ולא ערכת עליה סעודת סיום, וכעת רוצה לערוך סעודת סיום על מסכת שנלמדה לפני זמן רב, התשובה היא שאין אפשרות כזו (אלא אם כן לא עברו עדיין ג' ימים שיש נוהגים שעדיין יש מקום לסעודת הסיום).
תשובת הרב יעקב שכטר: א. דבר טוב לא דוחים! על זה הרי למדנו אשרי אדם מפחד תמיד, בדברי תורה כתיב, שיתחיל מהר לחזור טרם ישכח מדי הרבה ויהא זה לימוד חדש ולא חזרה. ב. סיום מסכת אינו מהווה חלילה הפרעה ל"רצף". כמו שתפילות ושאר מיני לימודים ומצוות ואכילות ופרנסה וכדומה אינם הפרעות. כך שתוכל לעשות את סעודת הסיום על הפעם הראשונה, ולכשתסיים את הפעם השנייה (והשלישית, כן ירבו מספר החזרות) תוכל לעשות שוב סיום. ג. ראוי השואל לשבח מיוחד על קביעותו לחזור. הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ולוואי ממנו נלמד כולנו וכן נעשה.
תשובת הרב דוד ספרלינג (מתוך: גליון "דרך אמונה" מס' 85): לכאורה כשהתחלת ללמוד דף יומי, היה לזה תוקף של נדר שתלמד כל יום דף אחד מן הש"ס, וגם שתלמד את כל הדפים שבש"ס – זאת אומרת, קבלת ללמוד גם כל ה"דף" וגם כל "יומי[י]". הרי אפילו אם לא אמרת בלשון נדר, כשאדם סתם אומר שהוא ילמד דבר מסוים, זה עצמו מספיק לחייבו כנדר, כמו שכתוב בגמרא (נדרים ח ע"א) "אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלקי ישראל". וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד, ריג, ב; רג, ו וש"ך ה). לכן, נראה שכל אדם שלוקח על עצמו לימוד מסוים, ואומר שילמד דף יומי או פרק תנ"ך כל יום וכו', כבר חייב בדבר בתוקף של נדר. לכן נראה שאתה חייב להשלים כל יום את הדף, ואם לא למדת את זה ביום, יש להשלימו מיד בלילה, כמו שכתוב בשולחן ערוך (או"ח רלח, ב) "אם יש לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביומו ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד". והסיבה לכך היא שלמחרת בבוקר כבר עבר ה"יום" של הנדר (שהוא מהבוקר עד למחרת בבוקר), ונמצא שביום זה לא השלמת חובך, ועברת על הנדר. האם נשאר חיוב להשלים את הלימוד אם גם עבר הלילה שאחרי יום חיובו? בזה נחלקו הדעות. יש אומרים שזה כאילו נדרת ללמוד את הדף דווקא ביומו, וכמו מי שנדר להביא קרבן ביום מסוים, אם עבר זמנו בטל קרבנו, ואינו יכול להשלימו. אבל יש אומרים שזה אינו כן, ולמרות שנדרת ללמוד את הדף בכל יום, המשמעות הייתה שסוף כל סוף תלמד כל דף (ע' פתחי תשובה, יו"ד רמו, א, שנראה שדעתו נוטה שאכן חייב להשלים). ונראה לומר שבלימוד הדף היומי, כשהרבה מגידי שיעורים "מאחרים" בלימוד לפעמים, ואז משלימים כמה דפים קלים בפעם אחרת, שכוונת הקבלה הייתה ודאי להשלים את הדפים בסך הכל, ולאו דווקא ביום של הדף עצמו בלבד. לכן, למרות שלא קיימת את החלק של הדף "יומי", עדיין נשאר החיוב של ה"דף", ואתה חייב להשלים את הדפים החסרים. ומפני חומרת האיסור של נדרים, כותב המשנה ברורה (סימן רלח ס"ק ה) "טוב שיתנה בתחלה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר, פן יזדמן איזה פעם שלא יוכל להשלים". למרות שוודאי מן הראוי שתשלים את הדפים שחסרת – הרי בזה גם תזכה למצוות תלמוד תורה ביתר שלמות, וגם תזרז את עצמך להיות עקבי בעתיד ולא להפסיד – בכל זאת, כל מה שכתבנו היה רק בגדר "לכאורה". למעשה לא עברת (ב"ה) על איסור חמור של נדרים, גם אם לא אמרת בהתחלה "בלי נדר" כעצת המשנה ברורה. וזה מפני שבהתרת הנדרים שאמרת בערב ראש השנה, או בכל נדרי בערב יום הכיפורים, מסרת מודעה שאין ברצונך שהקבלות שלך יהיו בגדר נדרים. לא סומכים על התרת נדרים זו במקרה שבאמת אמרת נדר, שאז בוודאי צריך לקיימו, אבל במקרה הזה, אפשר לסמוך על התרת נדרים זו מפני צירוף של שתי סיבות: הראשונה היא שלא אמרת את הנדר במפורש אלא רק "אשנה פרק זה" (אף שהגמרא משווה זאת לנדר), והסיבה השנייה היא שבאמת לא התכוונת לנדר, ובמקרה כזה, התרת הנדרים של ערב ראש השנה מועילה, ואין הלקיחה על עצמך ללמוד דף יומי נחשבת לנדר שמחייב (ע' שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא, כ). לכן, למעשה, יש לעשות כל מאמץ להשלים את החסר, ותזכה באמת לסיים את כל הש"ס כראוי. אבל אין על זה חיוב של נדר, ואין בך חטא אם לא תצליח להשלים בסיבוב הזה של הדף היומי את כל הדפים. ואי"ה בסיבוב הבא בעוד שבע שנים (אם לא לפני זה) תזכה ללמוד כל דף ודף.
תשובת הרב יעקב שכטר: בעניין עניית אמן אחר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" שבקדיש הגדול הנהוג לאומרו בסיום מסכת: א. יש לציין שברמב"ם בסדר התפילות שבסוף ספר אהבה, הוא מציין היכן עונים אמן, ולמרות שגרסתו בקדיש (רגיל) היא עם "ויצמח פורקניה" אין אצלו עניית אמן במקום זה. ואכן הרב מבריסק זצ"ל, כשהיה מזדמן לו לשמוע קדיש מפי מתפלל בנוסח ספרד, היה נוהג שלא לענות אמן אחר "ויצמח" מטעם זה. אבל המנהג הוא לא כן, ובמקומות שנהגו לומר "ויצמח פורקניה" עונים אמן אחר "ויקרב משיחיה". ב. הטעם שהביא השואל הנכבד הוא רק אחד מן הטעמים הרבים, והוא טעם על פי הקבלה. ואילו על פי הפשט הנגלה, המקומות שעונים בהם אמן, הם מקומות שעניית אמן מתאימה שם לפי המבנה והתוכן. ולכן הטעם הפשוט לעניית אמן במקום זה נשאר גם בקדיש הגדול. וכלל בידינו שאין משנים הלכה לפי תהלוכות טעמי הנסתר שבה. ובוודאי שלא לפי אחד מהם. ג. להפיס דעת השואל, יש לציין עוד, שהמילים העיקריות של הקדיש נשארות גם כאן כרגיל, וההוספה היא רק הוספה, ועדיין יש מקום לאמירת אמן לאחר 10 המילים הבסיסיות של הקדיש. ידועים דברי הרב בעל התניא לגבי קידוש ליל שבת שיש בו מניין מילים מכוונות לעניינים רמים, ויש שנהגו להוסיף "כי בנו בחרת" וכו', שאין בזה לקלקל את המניין העיקרי, יעוי"ש שמביא דוגמאות נוספות. ד. בכל מקום שהלכה עמומה ורופפת בידך - פוק חזי מאי עמא דבר, וישראל עם קדושים מאז ומעולם נהגו לענות כאן אמן אחר "ויצמח" גם בקדיש הגדול. ולכן נראה שלמעשה אין כל מקום להימנע מעניית אמן זו.
תשובת הרב יעקב שכטר: כל עניין המניין הוא רק לחבב המצווה ולעשות את הסעודה לגומרה של תורה ברוב עם, אבל השמחה היא בעצם הסיום וראוי לערוך על כך סעודה גם בינו לבין עצמו ודינה כסעודת מצווה לכל דבר ועניין. בדיוק כמו סעודת שבת וחג שאדם אוכלה לבדו, אין היא פחות סעודת מצווה מאדם שזוכה לאכול את סעודות השבת ברוב עם.
תשובת הרב עובדיה יוסף טולידאנו (אתר דין): שלום רב, זה לשון מו"ז מרן בספרו הליכות עולם (חלק ח' עמ' שלז): בעלי בתים בזמן הזה שאין להם פנאי ללמוד יותר משעתיים שלש בכל יום, לא ילמדו אלא הלכה למעשה מתוך השלחן ערוך, ונושאי כליו, שמפיהם אנו חיים, שזהו שורש ועיקר הלימוד בתורתנו הקדושה, לדעת מה יעשה ישראל, ואינם יוצאים כלל ידי חובת מצות תלמוד תורה, בלימוד המשנה והגמרא, כי אין למדים הלכה מפי תלמוד (נדה ז:). וכן מה שאמרו (בנדה עג.) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, היינו הלכות פסוקות. אבל הלומדים "דף יומי" בלבד מהתלמוד שלנו, אינם יוצאים בזה ידי חובת מצוות תלמוד תורה, שהרי כתב הגאון רבינו מהר"י בן מיגאש (סימן קיד), שאין בימינו מי שיוכל לפסוק הלכה מפי התלמוד, אלא רק על פי פסקי הגאונים, ואותם המדמים בנפשם להורות מחוזק עיונם בתלמוד, ראוי למונעם מזה, שאין בזמנינו מי שהוא ראוי לכך. ע"ש. אולם מי שיש לו ארבע שעות ביום, או יותר, ללמוד, יקבע שלש שעות מהן בלימוד ההלכה, והשאר ללימוד הגמרא והראשונים כאשר תשיג ידו. ע"כ. ובמקורות שם הביא דברי הש"ך (יו"ד סי' רמו ס"ק ה): כתב הדרישה, יש בעלי בתים שנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם רש"י ותוספות, ואינם לומדים בפוסקים, ומביאים ראיה ממה שאמרו (בסוף נדה), שכל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אבל האמת היא שצריכים ללמוד בספרי הפוסקים דיני התורה הלכה למעשה, כמו בהרי"ף והרא"ש, ודומיהן, שזהו שרש ועיקר לתורתנו, ואינם יוצאים ידי חובה כלל בלימוד התלמוד, ורק מי שיש לו פנאי גדול ללמוד, כמו תשע שעות, ילמוד בתלמוד, אבל בעלי בתים אלו שאינם לומדים אלא שלש או ארבע שעות, לא ילמדו תלמוד לחוד. עכ"ל בקיצור. וכ"כ בש"ע הגר"ז (הל' ת"ת פ"ב סעיף ט), שאדם שאין לו פנאי הרבה, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד הדינים המביאים לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לדעת אותם, כדי לקיים המצוות, ולהיזהר שלא להיכשל באיסורים ח"ו. דהיינו בשלחן ערוך אורח חיים, כמעט כולו, ומעט יורה דעה, ומעט באבן העזר וחושן משפט, כל הלכה ברורה בטעמה על פי הבית יוסף. ע"ש. וזה תורף דברי התשובה מאהבה בפתיחה לחלק ב', "וזה השלחן אשר לפני ה' שמו נאה לו שלחן ערוך אורח חיים, אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכתא רבתי לשבתא וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי כמה מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא ואינם יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת. וכמ"ש בש"ך יו"ד (סי' רמו סק"ה) [הנ"ל], שבכל כיוצא בזה צריכים ללמוד פוסקים". וכו'. עכת"ד. וכן כתב הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ בספר יערות דבש, כי מי שלא למד הלכות שבת על בוריים פעמים שלש, לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת, הן בדאורייתא והן בדרבנן. וכתב ע"ז הגאון מליסא בדרך החיים, ועל זה ידוו כל הדווים, כי יש כמה מופלגים בתורה שעוסקים בש"ס בפלפול ובחריפות, ואילו בהלכות שבת אינם בקיאים ובאים לידי ספק חילול שבת. [וכן הביאם הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סי' כט אות ח). וכ"כ גם בזכרונות אליהו א"ח (עמוד קכו). וכ"כ הגאון בעל משנה ברורה בהקדמתו להלכות שבת חלק ג]. ישמע חכם ויוסף לקח. עכ"ל. אולם, יש להדגיש, כי מה שהזהיר ללמוד הלכה, היינו דוקא הלכה במקורותיה, דהיינו לימוד ההלכה משורשה, שכן מי שלומד הלכות מספרי קיצורים, במהרה הוא שוכח. וכך הזהירנו רבות. ועל כן, טוב תעשה שתחפש לך רב ת"ח, או שיעור קבוע הניתן במקומך, שבו לומדים הלכה בצורה עיונית, כדי להבין את ההלכה ממקורותיה, ובתוך כדי כך גם לחדד את שכלך. ובאם לא תמצא רב שילמד אותך כך, אזי דומני שטוב תעשה אם תלמד שעה דף היומי מרב ת"ח, ובשעתיים הנותרות קח לך חברותא ת"ח, שילמד עמך הלכה במקורותיה. וה' יצליח דרכך, לדעת את הדרך אשר תלך בה.
תשובת הרב יעקב שכטר: לגבי המקור לכך שבשעת סיום מסכת הוא עת רצון, וברכותיו של המסיים יש בהן כח מסוים, אני הקטן מכיר לכך שני מקורות: האחד הוא מפי הרב מבריסק, הג"ר יצחק זאב זצ"ל, שהייתה בידו קבלה על כך מבעל ה"שאגת אריה" זי"ע, שכשהיו באים אליו לבקש ברכה על ענין "קשה", היה מודיע למבקש מתי הוא עומד לערוך סיום, ומזמין אותו לבוא להתברך מפיו בעת הסיום. ובעקבות השמועה הזו, נהג כך גם הרב מבריסק עצמו. [יש מספרים שנהג להפטיר שהשאגת אריה היה מסיים מסכתות כמעט דבר יום ביומו, מה שאין כן אצלו שהדבר נדיר יחסית]. המקור השני הוא מהספר החסידי "תפארת שלמה" להגה"ק רבי שלמה אב"ד רדומסק זצ"ל, שם נזכר רק מהות הכוח בשעה זו, אבל לא נזכר שם להדיא שיש כח סגולי למסיים [אבל ניתן לומר שהדבר מסתבר לאור דבריו שם]. וכך הוא כותב (פרשת כי תבוא, מוצ"ש קודם סליחות): "בשעת הסיום הוא מעורר הכח וזכות של כל התנאים והאמוראים שנזכרו בזאת המסכתא לעורר מדתם וההשפעות טובות שהשפיעו בלימוד תורתם בעולם". מכל מקום, זו אכן סגולה ידועה מאוד. הגר"ח קנייבסקי אפילו הרחיב אותה. הוא היה שומר יינות מהסיומים שלו, ונותן לשתות כסגולה מיוחדת מיין זה. יהי רצון שבעת רצון מופלאה זו שרבבות אלפי ישראל מסיימים מסכת יחדיו בלימוד הדף היומי, נזכה לאוקמי שכינתא מעפרא, ולישועת עם ישראל בכלל ובפרט.
תשובת הרב יעקב שכטר: לגבי סעודה בסיום מסכת האם ראוי לה להיערך בפת דווקא: כתבו הפוסקים (בעיקר בהלכות שמחת תורה) שנהגו לערוך שמחה בגמרה של מצווה, והביאו על כך מקורות מהשמחה שעשה שלמה המלך בסיום בניית בית ראשון, ומן השמחה שהיו עושים בט"ו באב לרגל גמר כריתת עצים למערכה. והרחיב בכך בספר "ים של שלמה" (בפרק מרובה במס' בבא קמא) שמנה את כל העניינים שהסעודה בהם היא סעודת מצוה וביניהם סיום מסכת. לכן לכתחילה נהגו להשתדל אם אפשר לערוך את סעודת הסיום בפת, וככל שאר סעודות מצווה, כסעודת נישואין, ברית מילה וכדומה. עם זאת, כנראה עקב הקושי הכרוך בדבר, במיוחד בתקופה שמסיימים מסכתות קטנות די בתכיפות זו לזו, נהגו העם להקל בשעת הדחק ולהסתפק במיני מזונות. הדבר בולט במיוחד בערב פסח בסיומים החפוזים הנערכים בבתי הכנסת עבור הבכורים, שבדרך כלל מסתפקים שם במזונות. יורשה לי לשתף בסיפור מדהים שהייתי לו עד שמיעה ממקור ראשון. בשיעור דף היומי בשכונתי, יצא לסיים מסכת ביום ערב פסח ממש. הציבור החליטו לסיים מיד אחר תפילת שחרית ולהסתפק באכילת מזונות עקב השעה הדוחקת ביום עמוס ולחוץ שכזה. אחד הלומדים, יהודי מבוגר שמאז כבר איננו איתנו (הרב חיים בן ציון מרמורשטיין ע"ה), התחנן בפני הלומדים שיעשו סיום מכובד בחצר בית הכנסת בהבטיחו להביא לחמניות טריות ודגים שאשתו תבשל במיוחד, והוא יהיה אחראי על העריכה והפינוי, והוא מבטיח שזה ייעשה במהירות מקסימלית. היה קשה לעמוד בהפצרותיו והסכמנו. בסעודה החפוזה, הוא ביקש את רשות הדיבור (תוך כדי שהצבור אוכל) וכך הוא אמר: בוודאי אתם תמהים מדוע כל כך התעקשתי על סיום מכובד ואני רוצה להסביר לכם את הרקע. אני נולדתי ברומניה בכפר נידח שבו אבי היה בעל בית מזיגה כמו אביו וסבו לפניו. משפחתנו מעולם לא נמנתה בין תלמידי החכמים, בלשון המעטה. אך היות שהייתי בכור, אבא ז"ל היה שוכר עבורי מלמד שהיה מגיע כמה חודשים לפני ערב פסח ומסיים איתי מסכת. בפסח לא היינו מוכרים יי"ש, והגויים היו קונים בערב בדיקת חמץ את היי"ש לכל השבוע. היה לחץ גדול מאד בחנות, ולאחר גמר המכירה היינו מנקים את בית המזיגה ככל הניתן. כל ההכנות לפסח בימים ההם היו קשות לאין ערוך מאשר היום. ללא מים בברזים, הגעלת כל הכלים לפסח מאין כלים מיוחדים לפסח וכן הלאה. ובכל זאת היות שבכפר לא היו עוד יהודים, אבא היה שוכר שתי עגלות, מעמיס עליהן את כל המשפחה עם אוכל כיד המלך ונוסע לעיר הגדולה כדי לערוך עבורי סיום במניין! כעת תבינו - סיים אותו זקן - היום בעידן מכונות הכביסה והייבוש, האוכל המוכן וכו' וכו', מה כבר קשה להקדיש חצי שעה ליטול ידיים בחצר בית הכנסת? זו הסיבה שהתעקשתי! יהיו הדברים לזכרו של אותו יהודי יקר, ואם יתעורר בעקבותם מישהו לקיים סעודת סיום באופן מכובד - יהא זה לעילוי נשמתו.
תשובת הרב יעקב שכטר: אם ישנם עוד מסיימים בלעדי השואל, אין מקום כלל לשאלה, מכיון שניתן לכבד באמירת הקדיש גם את מי שלא השתתף כלל בלימוד המסכת ובלבד שישתתף מעט בלימוד שלפני אמירת הקדיש. אם השואל הוא המסיים היחיד, אזי השאלה העיקרית איננה לגבי אמירת הקדיש אלא לגבי כל סעודת המצוה. אך למעשה נהגו לסמוך על המקילים שניתן לערוך סעודת מצוה עד היום השלישי מאז סיום המסכת. כמו כן, אם לומדים קטע שלם, מעין סוגיא קטנה, לפני אמירת הקדיש, ניתן לומר על כך קדיש, ובלבד שיהא פסוק כלשהוא בקטע הנלמד או יאמרו בקול רם רבי חנניה בן עקשיא וכו'. (היות ובעצם המנהג הוא לומר קדיש דרבנן לאחר כל לימוד אגדתא, ומספיק לזה שכלול בלימוד פסוק כלשהוא הנדרש במסגרת הלימוד. הקדיש הגדול הנאמר לאחר הסיום אינו אלא הרחבה של הקדיש דרבנן הרגיל, ולכן אין מניעה לאומרו בשעת הדחק גם במקרה שלפנינו). אם השואל סיים רק במחשבה. תלוי הדבר. אם דרכו במשך לימוד המסכת לקרוא במחשבה, ולקרוא בפה בנפרד, כלומר לא תוך כדי הקריאה בעיניים, אלא לאחר זמן, אזי נחשב הדבר כאילו הוא לומד את כל המסכת פעמיים, ולכן אף שסיים פעם אחת במחשבה, עדיין יש לו סיום נפרד על הלימוד בפיו, ודין סיום לזה לכל ענין. אך אם דרכו לאורך כל המסכת לומר בפה ממש בסמוך לקריאה בעיניו, הרי כבר סיים את המסכת ואין לצרף זאת לסניף.
תשובת הראל שפירא: אינני מכיר מקור שכזה. אם קבלה היא - נקבל, אך אם לדין - נראה שיש תשובה, שהרי מסברה פשוטה הדבר איננו מתקבל על הדעת, ואף נשמע תמוה. לכאורה אף נראה, שהחפץ-חיים כתב במפורש את ההיפך בנוגע לקיום התורה, בספר 'זכור למרים' פרק כב: "ואל יחשוב האדם שאף אם לא יקיים את כל התורה בשלימות לא יבוא הקב"ה עמו לחשבון, ויתן לו חלק בגן עדן כאילו קיים כל התורה, לפי שמשער בנפשו שימצא חן בעיני ה' יתברך עבור שמסר נפשו כמה פעמים על קיום מצוות התורה. לא כן הדבר, כי צריך אדם לדעת כי מכל מצוה ומצוה שאדם עושה בעולם הזה נבראת זריעה רוחנית, שממנה יצמח חלקו לעולם הבא שמזה תתעדן נפשו מאד". ואף בדבריו ב'שמירת הלשון' (חלק א, שער התורה, פרק ג) נראה שלא מקבל עמדה זו, שהרי כך כתב: "ומי שאין לו פנאי ללמוד תורה בתמידות, מחויב עכ"פ לקבוע עתים לתורה. שכן אחז"ל בשעה שמכניסין אדם לדין, שואלין לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה". בוודאי שמי שעובד לפרנסתו, ומצליח לקבוע מידי יום זמן ללימוד הדף היומי, ראוי להערכה ולהערצה מרובה, ואשרי חלקו וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא, אך לא נראה סביר, שגם השעות בהם עסק בפרנסתו נחשבים הם לשעות לימוד תורה, אך כמובן שיש לשעות אלו ערך בפני עצמם.
תשובת הרב יעקב שכטר: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שהוא עתיד להתחדש – כלומר בעולם שעתיד להתחדש על ידי הקב"ה לעתיד לבוא, שם יתגדל ויתקדש שמו הגדול. ולהחיות מתים – אכן זה מה שיקרה לעתיד לבוא. ולהעלות אותם לחיי עולם - המילה יתהון לא תורגמה. אותם, את המתים שיקומו לתחיה. ולבנות את העיר ירושלים (קרתא זו עיר לא קריה). ויקריה זה אכן כבודו. וימליך זה וימלוך והמשפט המלא הוא וימלוך הקדוש ברוך הוא במלכותו וכבודו. פורקניה זה ישועתו. (לפעמים זה פדיונו).
גם סיום של קטן נחשב סעודת מצוה ופוטר את הגדולים מלצום, ובודאי אם הוא בכור הוא פוטר בכך את אביו המתענה במקומו. מקורות: שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' י, וראה הגדת בריסק עמ' שפ. מקור: אתר דין
