שלום רב,
לדעתנו, הכי חשוב שתהיה לך הרגשה טובה בלימוד.
אם אתה מרגיש לא טוב אם המצב הנוכחי אז מומלץ לערוך שינוי -
או בסגנון וקצב הלימוד
או שינוי בתודעה שלך ולהשתדל להגיע למסקנה שלא נורא שלא מבינים הכל והעיקר זה הלימוד והקביעות.
בהצלחה רבה!
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך):
מעיקר הדין אדם הלומד תורה, עליו להוציא בשפתיו את מה שלומד, כדברי הגמרא בעירובין (נד, א): "איתא א"ל שמואל לרב יהודה פתח פיך ותני דכתיב כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה", ומצינו במשנה באבות (ו, ו) כי התורה נקנית בעריכת שפתיים. וכן העלה השולחן ערוך (או"ח מז, ד) ועיין בחיי אדם (כלל ט, י) ובפנ"י (ברכות טו, ב על רש"י ד"ה 'האי').
ומצינו מחלוקת אם למד בהרהור אם יצא ידי חובה, דיש שהורו דהרהור כדיבור, הכי העלה בשו"ת הלכות קטנות (ב, קנט), הגר"א בביאורו (מז, סק"ב) והובא במשנה ברורה (שם סק"ז), ישועת יעקב (מז, סק"ד), מנחת חינוך (מצוה תל סק"ה), שו"ת משכנות יעקב (אורח-חיים סד), ציונים לתורה לגר"י אנגל (כלל ט) ועיין בדעת תורה (מז, ד). וכן העלה בשיטה מקובצת (ברכות טו). ועיין במג"א (רלט, סק"ו) דהרהור בד"ת מועיל לשמירה כמו לימוד תורה, וע"ע בש"ך (סו"ס רמו).
ומצינו כי ישנם פוסקים הסוברים דמי שלמד מסכת בהרהור, יכול לעשות על כך סיום מסכת, והכי העלו שו"ת אור לציון (ח"ג יב), הליכות שלמה (פסח ח, ב), וע"ע בזה בספר בית מתתיהו (א, ח אות כז). וממילא עולה כי אדם זה מהחבורה יכול בעצמו לעשות סיום מסכת.
אלא דיל"ע בשאלתנו, דהרי הוא כבר שמע את הסיום ביחד עם כולם. ונראה דדין זה תלוי אם אמרינן שומע כעונה בלימוד תורה. אמנם רבים העלו כי אמרינן שומע כעונה בד"ת, והכי מבואר בשערי תשובה (מז, סק"ג), בשו"ע הרב (הל' ת"ת ב, יב), במקור חיים לחוו"י (או"ח פה) ווע"ע בביאור הלכה (בהקדמתו לסי' עד אות א) שהזכיר כעי"ז ששומע כעונה הוי כדיבור. ומצינו (בבא-קמא פב, א) שמשה רבינו תיקן לישראל לקרוא בתורה (בשני ובחמישי ובשבת) כדי שלא יהיו ג' ימים בלא תורה והרי רוב האנשים רק שומעים ולא קוראים בפה. ולפי זה נימא דאינו יכול לעשות סיום כעת לבני ביתו כיוון שיצא מדין שומע כעונה.
אלא שבשו"ת האלף לך שלמה (אורח-חיים לה) העלה דלא אמרינן שומע כעונה, ולכן כתב שאין צריך לברך ברכות התורה על שומע כעונה. וכ"כ גם בצל"ח (ברכות כא). וכתב הט"ז (קמא, סק"ב) שא"א לברך בלי לקרוא בתורה והובא בשער הציון (שם סק"ג בשם שו"ת הרא"ש כלל ג סי' יב). וע"ע בכל זה בספר ארחות ישראל (נה, א-ב). ולטעם זה אינו יוצא מדין שומע כעונה, בעת ששמע את הסיום מסכת ויכול לעשות לבני ביתו.
וממילא יכול הוא לומר לפני ששומע בסעודה דאינו מתכוין לצאת בזה ידי סיומו, ולא להחשיב לעצמו כשומע כעונה. ואז יכול לעשות לבני ביתו את הסיום (עם הקדיש) וסעודת מצווה (אך אם מיירי בתשעת הימים, קשה להקל שיוכל להתיר ע"י זה לאכול בשר לכל בני ביתו, דהרי דין זה תלוי בכמה וכמה צירופים).
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כג סימן קפט):
ראשית, המקור הוא בגמרא בברכות (יא, ב): "ר' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך".
נאמר בגמרא במסכת בבא מציעא (פה, א): "אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר: ... לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". כלומר, קיימת הבטחה למשפחה, אשר שלושה דורות רצופים הינם תלמידי חכמים, כי התורה ''לא תעזוב'' את המשפחה לעולם. ועפי"ז ביאר הב"ח שיש לומר בברכות התורה "וצאצאינו וצאצאי צאצאינו". וכן הוא בסידור יעב"ץ (בית-יעקב ח"א עמודי שמים בית ג), וכן בבן איש חי (מקבציאל, פרשת וישב אות כה) ובכף החיים (מז, סקי"א). וע"ע בסידור מהרש"ם (עמוד 11).
אולם המג"א (פתיחה סי' מז) כתב: "ול"נ דצאצאינו היינו יוצאי חלצינו... לכן אין לשנות הנוסחא". וכן העלה גם המשנה ברורה (מז, סק"ט). היינו שצאצאינו כולל גם את בני הבנים. וכן מבואר גם בגר"א במעשה רב.
אך לגבי סיום מסכת, בסידור צלותא דאברהם מובא שיש לומר "וצאצאי צאצאינו" גם בסיום מסכת כדי להחיל את הסגולה של ג' דורות. ובספר יומא טבא לרבנן (מהדורת תשע"ב עמוד רנ אות כט) העיר: "ויל"ע אם לנוסח ספרד לומר כן גם בסיום מסכת".
בקונטרס דקדוקי מצוות (עמוד כו אות לג) כתב שהגרח"ק היה אומר בתפילה שבסיום מסכת: "וצאצאי צאצאינו". וכתבו בהערה שאף שבנוסח ברכת התורה שבכל יום היה אומר רבינו וצאצאינו לחוד (כמו שכתב רבינו בתשובתו תשובות הגר"ח סי' תת"פ שמנהגו לומר אנחנו וצאצאינו והוא ע"פ המשנ"ב מז, ט שכתב שיש מדקדקין להוסיף וצאצאי צאצאינו, ואי"צ לכך כי בכלל וצאצאינו הוא ג"כ בני בנים) מ"מ בהדרן של סיום מסכת היה מוסיף וצאצאי צאצאינו, וצ"ב טעמו לזה. ואולי שאני נוסח בקשה מנוסח ברכה, ומה שכתב המשנ"ב הוא כלפי נוסח ברכה, שהוא יתור לשון לומר וצאצאי צאצאינו כיון שנכלל בצאצאינו, אבל בנוסח ההדרן שהוא בקשה יכול להוסיף בלשונו ולפרט בלישנא יתירא. ובספר אלא ד' אמות (הנהגות ממרן הגרח"ק עמוד כא) מובא שבנוסח והערב נא אומר וצאצאי צאצאינו (אבל לא ברירא לן שהיה אומר כן מקדמת דנא).
השינוי בין נוסח ברכת התורה לנוסח ביום מסכת:
בסיום מסכת מבקשים "הערב נא... ונהיה כולנו אנחנו...", יש לעיין מהו הבקשה הכפולה "כולנו" ו"אנחנו". ומדוע בברכות התורה לא אומרים נוסח כזה.
ישנם שני סיבות שראיתי להבדל. הסיבה הראשונה: אחדות הקהל המסיימת. בספר אמרי פנחס, מוסבר כי ה"הדרן" נאמר בדרך כלל בציבור. המילה "כולנו" כוללת את כל הנאספים בסעודת המצווה, והמילה "אנחנו" מתייחסת ללומד עצמו ולמשפחתו. הסיבה השניה: הכללת כל כוחות הנפש. בפירוש ענף יוסף (על עין יעקב, סיום מסכת) ובספרים נוספים מוסבר כי "כולנו" בא לרבות את כל חלקי האדם. היינו שהתורה לא תהיה רק "על שפתו" אלא תחדור לכל איבריו וחושיו.
וכן ניתן עוד לומר כי "אנחנו" מתייחס ללומד הספציפי שסיים כעת את המסכת. והמילה "כולנו" באה לכלול את כל כנסת ישראל. בספרים מובא שהתורה היא "מורשה קהילת יעקב", ולכן בסיום לימוד מבקשים שהערבות של התורה תהיה על "כולנו" - כגוף אחד של עם ישראל. וכן מוצאים אנו בתפילת 'שים שלום' שאנו אומרים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד". כיוון שהדרן הוא מעין תפילה על העתיד, אנו משתמשים בלשון של "ברכת הקהל". הכפילות "כולנו אנחנו" יוצרת הדגשה של "כאיש אחד בלב אחד", רגע הסיום הוא רגע של אחדות גמורה, ולכן הנוסח משתנה מנוסח היחיד של הבוקר לנוסח הרבים של הסיום.
בספר דברי קדשו על בין המצרים (עמוד שעא) כתב: בעת סיום מסכת אומרים, ונהיה כולנו אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, יש לבאר הרי כאומרים כולנו זה כולל את כל צאצאינו. וכן להיפך כשאומרים אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, ממילא זה כולל את כולנו.
ומביא ששמע לבאר דכתב הגר"א בשנות אליהו (סוף פ"א דברכות) על המשנה במחלוקת ר"א ורבנן בפירוש המילה כל, האם בא לומר כל היינו הלילות או כל להביא לימות המשיח. וביאר, כי כל בא להוסיף שיהיה עוד, ואו כל היממה דהיינו גם הלילות, או דכל בא לומר כל הימים דהיינו לעתיד לבוא ימי המשיח. ולפי"ז, הכא נמי, דכולנו בא להוסיף בשלמות הענין, שלא רק אנחנו וצאצאינו וכו' אלא כולנו בצורה מושלמת באיכות הענין.
תשובת הרב דוד לאו: הפוסקים דנו האם ישנו דין סיום מסכת (כגון תענית בכורות בערב פסח) במסכתות קצרות ובמסכתות משניות - ראה שו''ת פרי השדה ח''ב סי' צב אות ב וח''ג סי' צא, ושו''ת פני מבין או''ח סי' קג. ממוצא הדברים נראה ששמחת סיום אינה אלא על דבר שעמל עליו במשך זמן להבינו וכעת חש שמחה, ולא על לימוד יומיומי, שאף שנאמר בו ''פיקודי ה' ישרים משמחי לב'', אך אין בו שמחה מיוחדת שתפטור מתענית, ורק כשעמלים ומסיימים מסכת, אז ישנה שמחה מיוחדת. כמו שמצאנו שברכת שהחיינו מברכים על מאורע שמחה שבא מזמן לזמן, וכן ברכות הראיה נתקנו על מראות מיוחדים שמתחדשים מזמן לזמן, כי נפש האדם מתפעלת ומתרגשת מדבר שמתחדש, ולא ממאורע שמתרחש בתכיפות, אף אם הוא עניין גדול. אם כן, נראה היה לכאורה, שאין מקום לעשות סעודת סיום על שתי מסכתות אלו, שהרי זה משהו שכיח. מצד שני, שתי מסכתות אלו נקבעו בסדר הלימוד, ויש בהן קושי והן מצריכות עמל, ואף שלא זכינו לגמרא עליהן, אך מעיד אני על עצמי שכשסיימנו במחזור הקודם את המסכתות האלו חשתי שמחה רבה על הזכות לסיים ולהבין. לכן נראה לי, שאכן עושים סיום רגיל על מסכתות אלו, עם סעודת מצוה, כבכל מסכת מסדר הדף היומי.
תשובת הרב צבי יניר: לומדים חלק בח´ באב עד חצות וחלק במוצאי תשעה באב, אי אפשר בו ביום.
תשובת הרב דב ליאור
פורום הדף היומי
תשובת הרב יובל שרלו: שלום וברכה. שאלת ההתמודדות עם המידות הרעות היא שאלה הנוגעת למשימת חיים, וקשה כמובן במסגרת זו לעסוק בה בצורה מלאה. אני מבקש להציג בפניך את דרך תיקון המידות שאני מאמין בה, בקיצור נמרץ: יותר טוב לא לעסוק כלל בציד מכשפות פנימי. כאשר עושים דבר טוב, כמו לסיים מסכת, שמחים באופן טבעי ואפילו מתגאים בכך שמסיימים מסכת, והדבר הזה שייך לעולמות הטובים ולא לעולמות הרעים. ואם כן, היכן מתמודדים עם המידה הרעה של הגאווה? ההתמודדות נעשית בצמתי הכרעה, לאמור: אדם נתקל בחייו בהרבה מצבים בהם יש עימות בין מידת הגאווה הרעה ובין הדברים הטובים שיש לעשות (שלא כמו בסיום מסכת). זו צומת הכרעה - האם הוא יבחר בהכרעה שתביא לו כבוד וגאווה, או שיעשה את הדבר הנכון. דוגמה לדבר: כשהוא מגלה שהוא טעה, והוא מתבייש להודות בטעותו בשל גאוותו, אך זה הדבר הנכון לעשות. זה המקום בו בא המאבק במידת הגאווה לידי ביטוי במלוא העוצמה. צמתי הכרעה אלו עומדים בפני האדם לעתים מזומנות מאוד. עבודת המידות היא התכוננות מתמדת לקראת צמתי ההכרעה האלה, וקבלת ההחלטה הטובה והענוותנית באותם מקומות. זו דרך מאירה הרבה יותר מציד פנימי אחר נטיות רעות שעלולות להשתרבב לתוך מעשים טובים, ומניסיוני - הן האישי והן הרבני - היא מביאה לתיקון מידות הרבה יותר גדול. כל טוב, וסיומים רבים.
תשובת הרב בנימין במברגר:
אסור ללמוד גמרא בתשעה באב כל היום למעט הסוגיות העוסקות בחורבן וכד'.
בשאר השנה מותר ללמוד תורה כרגיל.
חזק ואמץ, הרב בנימין במברגר
תשובת הרב דוד כוכב: לא ידוע נוסח "הדרן" מיוחד עבור סיום הש"ס. גם לא עבור מי שסיים את כל הש"ס כולל המשניות שאינן נכללות בסדר הדף היומי. אומרים כרגיל את נוסח "הדרן עלך" על אותה מסכת שסיימו עתה. גם בנוסח סיום סדר משניות, מזכירים את שם אותו הסדר שסיימו, גם בסיום הסדר האחרון. אמנם, יש רבים המוסיפים בסיום הש"ס ואומרים: "הדרן עלך מסכת נדה וכל הש"ס וכו'". יישר כח למסיימים את הש"ס! ויהי רצון שתזכו לחזור ולסיימו שוב ושוב, כהנה וכהנה, הרי זהו פירוש המילה "הדרן עלך"!
תשובת הרב שלמה יוסף וייצן
