הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך יט סימן רג): גם סיום מסכת בשמע מועיל לכתחילה (וממילא אם שומע קבוע את השיעור ברדיו או באינטרנט) וחשיב סיום, דהרי שומע כעונה בפיו (עיין שו"ע הרב ת"ת ב, יב). וכבר כתב מו"ר הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה, בין המצרים עמוד רט) לגבי סיום בשמיעה מקלטת: "תלוי עד כמה נתן ליבו להבין, אם אכן הקשיב והשתדל להבין, יכול לערוך סיום". וכן התיר גם הגרח"ק זצ"ל כובא בספר נחמת ישראל (עמוד קלב). וע"ע בשו"ת ויברך דוד (ב, קעז) ובספר יומא טבא לרבנן (ב, ט). וכן ראיתי בהלכות תענית בכורות שכתב הפסקי תשובות על המשנ"ב (תע אות ט): "ואפילו אינו לומד בפיו אלא שומע באוזניו".
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ה, ל אות ב): הש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) הביא בשם המהר"ם מינץ "דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר" ואז יסיים ביחד עם כולם. אולם נראה לומר שיכול להכין את הסיום, שהרי מצינו שצריך האדם להשתדל לסיים בדבר טוב כדברי הגמרא במסכת ברכות (לא, א): "מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" ומדברי התוספות (נדה עג, א) ניתן להסיק שדין זה אמור גם לגבי סיום מסכת ואלו דבריו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות - אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש"י איתא ור"ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (כח, ב) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין" וכן כתב בשו"ת תורה-לשמה (שעו) ובספר יומא-טבא-לרבנן (א, ג) ועיין עוד בשו"ת רב-פעלים (ד, מב). להלכתא ראוי שישאיר קטע קצר שלא למד כלל, וילמדנו לציבור. אולם, אם חושש שבמעמד המכובד לא ידע לפרש אזי יש להקל ולהכין מראש שכידוע גדול כבוד הבריות, והבושה שתגרם למסיים אם לא ידע לקרוא כדבעי עלולה להעיב על שמחתה של תורה. נוהגים שהמסיים מתחיל בלימוד מסכת חדשה, מיד לאחר סיום אמירת סוף המסכת וזהו על-פי דברי לוי ור' שמעון במסכת עבודה-זרה (יט, א), שביקשו להביא לפניהם ספר חדש, לאחר שסיימו לעיין בספרם (מהרש"א). כתב בדברי-אמת שכיוון שהלב - באמצעו של האדם, כך על האדם להימצא באמצע לימודו ועל כן הוא מתחיל מיד עם הסיום דבר חדש ועיין עוד בספר רשימות-שיעורים (עמ"ס סוכה עמוד רצט) שהרחיב ברעיון זה בשם ר' משה סולובצ'יק.
תשובת דובי שחור: קודם כל, יישר כחך על ההתמדה בלימוד. העובדה שציינת שאתה אוהב ללמוד את הדף היומי היא נקודה משמעותית מאוד. אהבת הלימוד היא הנקודה המרכזית. מניסיוני כאדם עובד, משך שנים רבות, הדרך היחידה להתמיד בלימוד היא מסגרת מסודרת ומחייבת. הטרדות של היום יום הן גדולות מאוד. האתגרים שמציבים לנו החיים שואבים אותנו למגוון משימות. רק לימוד יומי מחייב יכול לשמור על קביעת עיתים מסודרת ללימוד תורה. למסגרת של ה"דף היומי" ישנם כמה יתרונות. קודם כל, מדובר על לימוד בכל יום. גם ביום שישי, ערב חג או בחול המועד, בחופשה או בסתם יום. בנוסף, ל"דף היומי" תוכל למצוא תמיד ובכל מקום שיעור. או בבית הכנסת המקומי, באפליקציה, בדרך לעבודה או בחברותא בזום. הרעיון של רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד "הדף היומי" היה, שבכל מקום אליו תגיע ותפגוש יהודי תוכל לפתוח ולדבר בלימוד על הסוגיה של "הדף". זה נותן המון ופותח לבבות. ההספק של דף ביום הוא מסע חיים, שלא קיים בלימוד ללא מסגרת מחייבת. אם אתה מרגיש שהסוגיה לא מספיק ברורה לך, נסה להיעזר בתרשימים, בשמיעת שיעור תקציר של הדף שיסכם את הדברים. וגם אם לא הבנת את הכל, בסבב הבא יהיה הרבה יותר קל. ההתמדה היום יומית היא סוד הקסם. לימוד גמרא בעיון הוא חשוב ומשמעותי. אבל ההתמדה בלימוד כזה קשה הרבה יותר בוודאי לאדם עובד. עצתי אליך, נסה לשלב לימוד עיוני בתוך סוגיות הדף היומי. הגעת לסוגיה שנוגעת בך? פתח ספר והתעמק כתיבול ללימוד היומי שלך. בהצלחה!
תשובת הראל שפירא: בספר האשכול הלכות ספר תורה (לרבי אברהם בן רבי יצחק מנרבונא) מובא כך: "עוד נשאל רב האי בעסק עשרה בני רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כד מסיימי פרקין, אם הם בני רב פפא, ואם אביהם אחד או רבים... והשיב לאו כולם בני רב פפא גאון תלמידיה דרבא הן... ונראה דבני שנים או שלשה הן... ואמרו כי יש בו קבלה להסיר שכחה... ומקמי דאדכירי בני רב פפא רגילי רבנן למימר: נהדר מר עלה, הדרנא עלך ודעתך עלן, לא תתנשי מנן, ולא ניתנשי מינך, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, יהי רצון מלפניך ה"א וא"א שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה ולא תשכח מפינו לעולם הבא". בביאור הטעם לכך שמזכירים את עשרת בני רב פפא בנוסח ההדרן נאמרו טעמים רבים, ונזכיר את חלקם: הרמ"א (מובא ביש"ש ב"ק סוף פרק ז) מבאר כך: "הנה מה שנוהגין ורגילין אנו להזכיר בסיום כל מסכתא רב פפא עם עשרה בניו, שהיו מאירים וגדולים בתורה, ע"י שהיה עושה להם סעודה בסיום המסכתא, כי עשיר היה, והיה מחזיק לעוסקי התורה. לכן זכה שמזכירין אותו עם עשרה בניו". ביאור נוסף שמביא הרמ"א הוא כך: הטעם שמתחילים בשמחת תורה אחר קריאת פרשת "וזאת הברכה" בקריאה בפרשת "בראשית" הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר שעם ישראל סיים את התורה וכעת הוא מתבטל ואינו לומדה. לדבר זה מרמזים בני רב פפא. הרמ"א מוצא קשר בין שמות בני רב פפא לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והעולם הרי נברא בעבור התורה; והנה כאשר יזכירו את שמות עשרת הבנים, ייזכרו בעשרת המאמרות, כלומר בבריאת העולם שהיא עבור התורה, וכך ייזכרו שעם סיום לימוד מסכת יש לחזור לתחילתה, כשם שעושים בשמחת תורה עם השלמת קריאתה. בשם החת"ס מובא כי בעשרה מקומות בתלמוד הבבלי רב פפא אומר שלהלכה יש לקיים את כל דעות החולקים ("הלכך נימרינהו לתרוויהו"). בהוראה זו הרבה רב פפא שלום בעולם. ומשום שהרבה שלום עשר פעמים זכה לעשרה בנים תלמידי חכמים, וזכה אף שיזכירום בסיום המסכת - להראות חשיבות השלום והערכת חז"ל לרודפי השלום.
הראל שפירא: לכאורה שאלתך היא למעשה מה הנוהג שבעולם, שהרי אין בכך הלכה מחייבת. כמובן, מטרת המסגרת של הדף היומי היא שכולם ילמדו יחד את אותו דף גמרא באותו היום, וכך תהיה לכולם שפה אחידה ומשותפת כאשר כולם יעסקו יחד באותו דף גמרא באותו היום, אך אין בכך כדי לקבוע מסמרות מתי מתחיל היום לעניין הדף היומי ומתי הוא מסתיים. היתרון ללמוד בלילה את הדף של מחר הוא בכך שבמהלך כל היום, כאשר לומדים שונים ידברו ויעסקו בעניינים שונים שהופיעו בדף, תוכל להיות בעניינים ותוכל להשתתף, וזאת מכיוון שכבר למדת את הדף אמש. מאידך, אם תלמד את הדף של היום רק בלילה הבא (ולא אמש), הרי שתרגיש פחות שייך במידה ותיקלע לפורום זה או אחר בו יעסקו בדף היומי. יתרון נוסף הוא בכך שבמקרה ויום אחד תפספס את הלימוד השוטף, הרי שמבחינת הרגשתך לא תיקלע לפיגור ניכר, ואם עד היום הקדמת את כולם בדף אחד (בכמה שעות בלבד) הרי שמעתה והלאה תהיה מאוחר לכולם בדף אחד בלבד למשך שעות בודדות בלבד ועוד באותו היום תלמד את הדף כאשר יגיע הלילה. בנוסף, בהרבה תחומים בחיים עדיף תמיד להיות בין הראשונים ולא להיגרר בין האחרונים מסיבות שונות, ולכן עדיף ללמוד את הדף היומי מוקדם ככל האפשר ולא בין האחרונים. אגב, בראשית לימוד הדף היומי במחזור הראשון, מפורסם הדבר, שהאדמו"ר מגור אמר לחסידיו בליל ראש השנה לאחר תפילת ערבית, שהוא הולך ללמוד את הדף היומי (והיתה לכך השפעה רבה על חסידיו שהלכו גם הם ללמוד דף יומי). הרי לנו שהוא למד בלילה את הדף של מחר... מאידך, נראה שהנוהג הרווח בעולם הוא שלומדים בלילה את הדף היומי שאחרים למדו באותו היום שחלף, ו"בקדשים הלילה הולך אחרי היום"... גם בסקר שערכנו בפורטל הדף היומי התברר לנו כי 79% מהלומדים (הלומדים דף יומי בלילה) לומדים את הדף שאחרים למדו במהלך היום שחלף, ורק 21% מהלומדים השיבו שהם לומדים בלילה את הדף היומי שאחרים ילמדו מחר במהלך היום. כמובן, שהדבר החשוב הוא להצליח לקבוע מסגרת קבועה ללימוד הדף היומי ולהתמיד בה בכל יום ויום/לילה, בין אם מחליטים ללמוד את הדף הקודם ובין אם מחליטים ללמוד את הדף הבא, ו"אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם".
אם אתה מתכוון לסיום ש"ס גמרא (בבלי), אז אין בבלי על מסכתות אלו, ולכן ממילא ניתן לערוך סיום על ש"ס בבלי לאחר שסיימת את כל המסכתות שיש עליהן בבלי.
תשובת הרב אלחנן פרינץ: ידועה המחל' אם בת"ב פטורים מת"ת או שיש ללמוד בדברים הרעים. ודוגמא לדברים הרעים זה ענייני החורבן במסכת גיטין. ולכן זה תלוי בזה. לדינא, לענ"ד ניתן להתיר. ולהרחבת הנושא הנני מצרף משו"ת אבני דרך (יט, קכה) בעניין ארגון שיעור בתשעה באב. קכה. ארגון שיעורי תורה לתשעה באב האם מותר להעביר שיעורים לציבור בתשעה באב. האם כדאי לארגן בשכונה שיעורים בתשעה באב על החורבן. נראה כי כיוון שגם ביום זה יש חיוב בלימוד תורה, יש מצווה לארגן ולזכות הרבים. ואף שקיימת סברא להחמיר והיא ע"פ דברי השולחן ערוך (יורה-דעה שפד) בהלכות אבלות הפוסק כי לאבל אסור ללמד תורה לאחרים אפילו בדברים שמותר לאבל ללמוד (אלא א"כ רבים צריכים לו). אולם יתכן למימר דכיוון שבתשעה באב כולם אבלים, הרי ממילא חשיבי כרבים צריכים לו. וכן מקובל במקומות רבים דהרבנים דורשים באגדות החורבן ובענייני דיומא (וע"ע בספר מקראי קודש הררי פ"ז הערה עו עמוד 289). וכ"כ לי בעל שו"ת ויען דוד ד"כן נהגו", היינו לארגן שיעורי תורה. וכן ציין לי בעל שו"ת מחקרי ארץ: "מנהג בהרבה בתי כנסיות והרבה קהילות לקבוע דרשות ושיעורים ביום תשעה באב בעניני אבלות וחרבן בית המקדש. וכיון שיש הרבה אנשים שיש להם תועלת בזה, ראוי לעודד את הענין". וכ"כ לי רבים דוודאי יש לארגן, דהרי באחרונים מבואר שיש חיוב תלמוד תורה גם בת"ב, עי' דגמ"ר (תקנא, י. והובא בפת"ש יו"ד שפד, סק"א), וכן כתבו החכם צבי (ק), במועד לכל חי (י, כא), בשד"ח (ח"ב מערכת ו כלל טו עמ' 100), בשו"ת מציון אורה (ב אורח-חיים כג) ועוד. וכן הוכיח בספר מועדים כהלכתם (נא הערה לה מהגמ' במנחות צט). וסברא יפה הוסיף בחזון עובדיה (ארבע תעניות עמוד שיג) דהרי אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ד"ת", ואילו היה פטור איך אנו מברכים "וצונו", ע"ש. ועוד, דהדבר ידוע לכל כי רבים סובלים בצום ומעבירים את זמנם בשינה ובדברים בטלים, וכשיש שיעורי תורה הם באים ויושבים ומחיים נפשם (פוק חזי בבתי מדרשות שיש שיעורי תורה ומלאים בקהל רב). ומה גם דבזמן זה מעטים הלומדים והלומד נוטל שכר כולם. וכל המזכה את הרבים אשרי חלקו. וכבר כתב בספר מאמר מרדכי (תקנד) דכמעט היה ראוי להתיר כל לימוד בת"ב כי הרי הולכים ושחים ולא מתאבלים. והוסיף כי הרה"ג אהרן זכאי מעביר שיעורים בליל ת"ב וביום. וכתב לי הרה"ג אליהו שלזינגר כי במשך שנים רבות הוא היה אומר שיעור בסוגיית קמצא ובר קמצא כשעתיים לפני מנחה בפני ציבור רחב. וכתב לי הרה"ג מרדכי פטרפרוינד כי גם "מו"ר הגר"ד כהן שליט"א מוסר שיעור בכל שנה בת"ב. וכן מו"ח הגר"מ נויגרשל שליט"א מוסר שיעור למאות אנשים בליל ת"ב וביומו". אלא שמובא כי הגר"ש דבליצקי (בשו"ת שומע ומוסיף, בין-המצרים עמוד קנח) כתב כנגד מה שנהגו כעת בדבר חדש לעשות כינוסים בליל ט"ב של המון עם. ואף שהמטרה שלשמה מתכנסים היא חשובה מאד, מ"מ אין לעשות זאת מכמה טעמים. [כגון שהעמידה בצפיפות וכדו' תזיק לתענית, ושלא ימלט שבשעת ההליכה והחזרה יבואו לדברים של מה בכך ויסיחו דעת מהאבלות, ולא ימלט שבתוך הדרשות יהיו דברי תורה האסורים בט"ב]. וסיים שם שכל יר"ש ימנע עצמו מזה ושב ואל תעשה עדיף, וישב בירכתי ביתו לקרוא בדברים המותרים בט"ב. אך רבים היום, מעבירים (ומשתתפים) בשיעורי תורה. וכ"כ לי ידידי הגרי"צ רימון: דנראה למעשה שהדבר מותר. ובלבד שעושים זאת בכובד ראש כיאה לתשעה באב. כמו כן, יש להשתדל שלא לגלוש יתר על המידה לנושאים שלא קשורים לעניין, למעט בבדיחות וכיו"ב. וללמד נושאים שקשורים במה שהותר ללמוד כמבואר בסימן תקנד (סעיפים א-ב). ונראה שטוב הדבר למסור שיעור, בהתחשב בעובדה שסביר להניח שחלק מהקהל, אילולא השיעור, יעביר את זמנו בדברים אחרים, שאפשר שיסיחו דעתם לגמרי מהאבל, ולכן בוודאי ששיעור מומלץ ועדיף. מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל נהג למסור בזמנו שיעור בהלכות אבלות או תשעה באב לאחר חצות היום בתשעה באב. כמובן, שהדברים ישתנו מקהילה לקהילה. וכן הסכים עם זה הגר"י בן מאיר: "מותר ואף מצווה. אנשים ואף בני נוער לא יודעים מה לעשות בט' באב. רצוי שיהיה מסגרת תורנית. כמובן שילמדו דברים המותרים בט' באב, כדי שלא ישיח דעתו מהאבלות. כך נהגו בהרבה ישיבות ואף בהרבה בתי כנסת". וכתב לי בעל הדברות מנחם כי "אדרבה ואדרבה, מה שאפשר להוסיף וכל המרבה הרי זה משובח, וכך הי' מקובל תמיד". וכ"כ בעל שו"ת תשובות ישראל. העולה לדינא: מותר להעביר שיעורים לציבור בתשעה באב בענייני דיומא, ומצווה גדולה לארגן ולפרסם ברבים על קיום שיעורים ביום זה.
חשוקי חמד זבחים, דף קט"ז: "יש להסתפק איך ינהג אדם שקבע לו חק נתן ולא יעבור ללמוד יום יום בבית המדרש דף היומי, וכמבואר בשו"ע (או"ח סימן קנה ס"א) אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. והנה באחד הימים הופיע בעיר דרשן מוכיח המשיב לב בנים לאביהם שבשמים, כיצד ינהג, האם יבטל את השיעור הקבוע כדי לשמוע את המוכיח, או שמא הקביעות שקבע עצמו לא להפסיד בשום אופן את שיעורו בקביעות זו, קדושה רבה יש לה, וכנאמר בחז"ל ויהי כדברם אליו יום יום, ולא שמע, ואולי החשיבות של יום יום בדף היומי, עולה על מעלת שמיעת המוכיח? תשובה: לימוד מוסר דומה למי שרופא קבע לו להוסיף לאכול איזה מאכל רפואי לבריאותו, ואסור לו לשכוח שעיקר האוכל הוא לחם ובשר, אלא כדי לקבל רפואה, צריך להוסיף עוד איזה מאכל בריא, כן גם לימוד המוסר היא רק קפסולה רפואית, ואי אפשר לחיות עמה, אבל התורה היא החיות של האדם, והיא גם עיקר המלחמה כנגד היצר הרע ... אמנם בכל זאת נראה, שאם יהודי זה היה מבטל מלימודו כדי ללכת לרופא, גם בעניננו יש לו לבטל את שיעורו, כדי ללכת לרופא נפש, שהוא הדרשן של בעלי המוסר. וכמו שאמר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל אבי יסוד שיטת המוסר, שלימוד חכמת המוסר היא בתורת רפואה. גם בעניננו אמנם התורה מחלחלת בו, אט אט ובוודאי ישתפר, וכמו שאבנים שחקו מים, כך המים של התורה מחלחלים לתוך לב אבן, ומחלחלים ומשפרים את מראהו, אבל שמיעת שיעור מפי מוכיח היא כקידוח, ולפעמים גם כדאי לקבל איזה קידוח, כדי שזה יחלחל במהירות יותר ... שאלתי שאלה זו את גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ואמר לי שלהישאר בשיעור עדיף, כי לתורה עצמה יש סגולה שהיא מחזירה למוטב, ואין צריך דווקא לימוד מוסר, וכיון שגם ללימוד גמרא יש את מעלת המוסר, ממילא הקביעות עדיפה. וכך מסופר (מעשה איש ח"ה עמוד קכג) שאחד אמר לחזו"א שבנובהרדוק למדו בחודש אלול יותר מוסר, הגיב החזו"א ואני באלול לומד יותר גמרא. וכך גם מסופר שהגאון רבי דב בעריש איינהורן זצ"ל אב"ד אמסטוב אחיינו של השפת אמת (חתנו של השפתי צדיק) נכנס באלול אל השפת אמת, ושאלו איזהו ספר מוסר שילמד בו בימים אלו שצריך לעורר הלב ליראה ולתשובה, אמר לו השפת אמת, שמעני בעריש'ל כל ספר מספרי יראים יקר וטוב, אבל מהתעמקות בסוגיא של "מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום" יכול אתה להגיע עד רום כל המעלות והמדרגות במוסר וביראה ... ולכאורה יש מחלוקת בין הפוסקים, אם לימוד מוסר דוחה לימוד גמרא, או שעדיף לימוד גמרא, ועל ידי הלימוד אפשר להגיע למדרגות רמות ונעלות. אך יש לומר, שאין כאן מחלוקת, ובוודאי שלכו"ע על ידי לימוד הגמרא אפשר להגיע לכל המעלות הרמות והנשגבות, ועל ידי לימוד "שור שנגח את הפרה" אפשר להגיע לקדושה וטהרה, ויש בתורה את כל התרופות לכל מחלות הנפש, ומי שזוכה להגיע על ידי לימוד מוסר לזה, אשריו. ומכל מקום דרך זה היא ליחידים בלבד, כי לא כל אדם זוכה לזה, וכל אחד צריך להתייעץ עם רבותיו, אם הוא עומד במדריגה זו. אבל הדרך הסלולה לרבים היא, שעל ידי לימוד המוסר מגיעים ליראה, ועל ידי זה ינצל מהיצר הרע, ויזכה לעלות מעלות רמות. יהודי בא לרבי ישראל סלנטר זצ"ל, ושאלו היות ויש לו אך ורק זמן מועט ללימוד התורה, איזה לימוד עדיף לו ללמוד בזמן זה? אמר לו רבי ישראל שילמד בזמן זה ספרי מוסר! שאלו הלה היתכן? וכי זה עיקר לימוד התורה? ענה לו רבי ישראל כשתלמד ספרי מוסר ותדע מה חובתך בעולם, ועל מה באת לעולם, אזי תראה שבעצם יש לך הרבה יותר זמן ללימוד התורה, וזה ישנה לך את כל השקפת חייך ושאיפותיך, וממילא תשנה את כל הנהגותיך ואורחות חייך".
כן
סנהדרין צט ע"א: רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ויש לציין שרבים כתבו שלימוד 4 פעמים כל דף אינו נחשב לחזרה אלא ללימוד ראשוני, ורק לאחר מכן הדבר נחשב לחזרה.
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כ סימן סו): לענ"ד מעלה סעודת מצווה של סיום מסכת הינה חשובה ויש לערוך סעודה זו, אף שבעקבות כך יעדר באופן חד פעמי משיעור גמרא בו רגיל להשתתף. ואבאר. הגמרא במסכת שבת (קיח, ב) אומרת: "דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן" (בברכות מו, א מובא דיומא טבא זה סעודה). ומכאן דייק הים של שלמה (בבא קמא סו"פ ז): "אפילו מי שלא סיים מסכתא זו. מצוה רבה שישמוח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים. אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו". ורואים אנו כי ישנה מצווה לשמוח עם גמר המסכת. וע"ע ביש"ש (1) (ז, לז. ז, מו). ומובא בשיר השירים רבה (א, ט): "א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה". וכן מצינו בגמרא במסכת תענית (ל, ב) ובבא בתרא (קכא, א) המבארת למה ט"ו באב נחשב יום טוב, ומובא בגמרא: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה". וביאר הרשב"ם: "אותו יום שפסקו, היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת". והרחיב הר"ן (וכן הנמוקי יוסף): "שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב". ומכאן הבין בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז) דיש לעשות סיום כאשר אדם גומר דבר מצווה שהשקיע בו רבות. ומצינו דפסק הרמ"א (יורה-דעה רמו, סקכ"ו): "כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה והיא נקראת סעודת מצוה". וכ"כ רבים דסעודת סיום המסכת היא מצווה, ועיין בש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) שציין למהר"ם מינץ (קיט) דזו סעודת מצוה ולפיכך יכול אבל (תוך יב חודש) לסעוד שם (2) . ומצינו במפורש ברמ"א (אורח-חיים תקנא, י) כי בסעודת מצוה של סיום מסכת אוכלין בשר (ושותין יין) אף בתשעת הימים (3) . וכן התיר הביאור הלכה (רמט) לעשות סעודת סיום מסכת אף בערב שבת (4) כדין סעודת מצוה. ועוד על מהות השמחה בסיום המסכת עיין בקדושת לוי (שבועות ד"ה 'נשאלתי, אופן הב'). ואעיר כי מצינו דמי שאינו משתתף בסעודת מצווה כאשר הוא מוזמן הוא מנודה (עיין בגמרא בפסחים קיג, ב), אך לא מצינו דמי שמוזמן להשתתף בשיעור גמרא ואינו מגיע דהוא מנודה (ואף שניתן לדחות ולומר כי הכוונה בגמרא לסעודות מצווה ספציפיות כברית מילה, ניתן ללמוד את מעלת ההשתתפות "בחבורה של מצוה" כלשון הגמרא). ואולם היה מקום למימר דיכולים ללמוד מההיתר של הפוסקים (5) שלא להשתתף בברית מילה (בסעודת המצווה) למי שלומד תורה, וה"ה שלא יבטל את הליכותו לשיעור הגמרא. אך לענ"ד המקרה של ההימנעות מללכת לברית בשביל ללמוד תורה, אינו דומה למקרה שלנו, דבסיום מסכת הסעודה עצמה היא חלק השיא של הלימוד תורה, שמראה שמכבד את התורה והיא יקרה בעיניו ועל כך הוא שמח כעת. וכבר כתב המשנה ברורה (תרסט, סק"ו), בהאי לישנא: מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה עיין שם, ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים ובעוונותינו הרבים ביזוי כבוד התורה גרם זה שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש ומי יתן וישיב וירחם שבר בית ישראל במהרה בימינו. ועוד תמוה בעיני, כיצד רוצה לבטל שמחה זו (של סיום מסכת) בשביל ללכת לשיעור. וכי אם היה לו חתונה משפחתית ביום זה גם היה מוותר עליה והולך לשיעור. והרי הסיום הינה מצווה גמורה כפי שציינו לעיל. ושנינו במשנה בסיום מסכת תענית: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר-השירים ג, יא) ביום חתונתו - זה מתן תורה. וכעת שמסיים המסכת הוי חתונה. ואין להחמיר על עצמו לבטל סיום מסכת בשביל להשתתף בשיעור, וכבר כתב בשו"ת הרדב"ז (א, קס. הובא בפתחי-תשובה יו"ד קפד, סק"ה): "איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים והלואי שישמרו מה שהוטל עליהם. ואציין כי כתוב בספרים שמלאך בשם סמא"ל (שרו של עשו, עיין כלי-יקר בראשית לב, כה) מונע מאיתנו לשמוח בשמחתה של תורה ולעשות סיום עם גמר הלימוד (סמא"ל, ראשי תיבות, סעודת מצוה אין לעשות). וכבר כתב בשו"ת משנה שכיר (אורח-חיים מהדו"ת סי' יח): "וכדאי זכות סעודת סיום לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ולקרב את ביאת משיחנו בב"א".
(1) ועיי"ש שאביי למרות שהיה עני (וחולה) השתדל מאוד בסעודה זו של סיום מסכת מחמת חיבת המצווה (עיין ביש"ש 'והנה פקח עינך וראה'). (2) וע"ע בזה בחכמת אדם (כלל קסו, ב), שבולי הלקט (הל' שמחות מז) ובשו"ת טוב טעם ודעת (ב, פו). (3) והוא שהגיע דרך לימודו, ולא הזדרז לצורך כך או איחר כמובא בא"ר (תקנא, סקנ"ו) ובמשנ"ב (תקנא, סקע"ג). ויש שהתירו אף כשחיכה "לשעת הכושר", בכדי לסיים, וכן דעת כף החיים (תקנא, סקקס"א), ערוך השלחן (יו"ד רמו, מד) ושו"ת מקור חיים (לו). וכן דעת שו"ת מהר"ם מינץ שהובאה בש"ך. וע"ע בשו"ת משנה שכיר (ב, קמד). (4) ורבים חלקו עליו, דאין חיוב לעשות את הסיום דווקא בע"ש, עיין בקצות השלחן (בדי-השלחן מט אות ז). (5) וכן פסקו דהעוסק בלימוד תורה אינו חייב להשתתף, בספר כורת הברית (סקס"ז), בשו"ת שבט הלוי (ח, ריז אות ב), בשו"ת יביע אומר (ד יורה-דעה יט אות ח), בספר על פי התורה (בראשית ח, נ) ובשו"ת בירורי חיים (ג, כז עמודים תתק-תתקב). וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ד, רכו), בספר אוצר הברית לרב יוסף ויסברג (יז, ה-ז ובהערות שם), בספר חבל נחלתו (כ, מה) ובספר גם אני אודך (ענייני ברית-מילה עמוד רה). ובמה שהארכנו בשו"ת אבני דרך (ו, קלו).
הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך כרך כא): ראשית נציין כי הגמרא במסכת בבא בתרא (קיח, א) אומרת: "איבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא". עיקר הדיון בשני אחים הובא לגבי עליית אחים בזה אחר זה לתורה. הפמ"ג (קמא, ח) הביא את הארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כו) והובא בב"י דאין לעלות לספר תורה שני אחים זה אחר זה או אב ובנו, מפני שנאמר "עדות ה' נאמנה", ומכיוון שאלו פסולים לעדות, אין להעלותם לס"ת זה אחר זה. וכן הובא טעם זה בקדמונים ובהם בספר המנהיג (מהדורת-ירושלים תשל"ח, ח"א הל' שבת עמוד קנז) בשם מנהג צרפת ופרובינצא. וכן איתא במקור חיים לחות יאיר (קמא, ו) ובמנהגים לק"ק וורמיישא לר"י שמש (ח"א סי' לה עמוד מ). אולם המהר"ם מרוטנבורג (פסקים ומנהגים, ח"א סי' קה) חלק על טעם זה וציין דהאיסורא הוא משום עין הרע, וכן הובאו דבריו בשו"ת התשב"ץ (קצ) וכ"כ הב"י (קמא) וציין דהכי כתבו גם המרדכי (הלכות קטנות סי' תתקסח) והכל בו (סי' כ) בשם מהר"ם. וכ"כ גם המהרי"ל (הלכות קריאת-התורה עמוד תנג). ולפי זה היה מקום למימר בשאלתנו, דאם האיסור של עליית שני אחים זה אחר זה לתורה, הינה משום עדות, זהו דווקא לגבי עליה לתורה אשר בה נאמר 'עדות ה' נאמנה', ולא לגבי סיום מסכת. אולם אם העיקר הוא הטעם משום עין הרע, לכאורה גם בסיום מסכת שייך עין הרע. ובקושטא מצינו בביאור הגר"א דכתב דהטעם השני (עין הרע) הוא העיקר, דהרי הגמרא במסכת מגילה (כג, א) התירה לעלות פסולי עדות לתורה כאשה, וממילא חששו רק לטעם עין הרע. וכן פסק השולחן ערוך (קמא, ו): "יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע". ואעיר כי במטה משה (רמט) ובעטרת זקנים (סו"ס קמא) הובאו שני הטעמים. ולכאורה עפי"ז היה מקום לחוש בשאלתנו. אך מלשון המשנה ברורה (סקי"ח) משמע דזו חומרא, שכן הוא כתב: "יכולים לקרות וכו' - פירוש מן הדין אין שום חשש איסור וע"כ אם קראוהו וכבר עלה לא ירד אך לכתחלה אין מניחים לקרות משום עין הרע" (וכ"כ הבאר היטב). ומצינו דכיום מאוד מקפידים על כך (עיין בכף החיים קמא אות כט). ואעיר כי אם הדבר היה אסור, אז היו מחמירים אף אם כבר קראוהו לעלות, דיעלה אחר במקומו (וכן איתא בשו"ת ארץ צבי פרומר א, לט). והעיר החיד"א במחזיק ברכה (קמא, סק"ה) שהוא ראה שנהגו לעלות אב ובן-בנו כדברי הפרי חדש. וכ"כ להקל בזה רבים במקום צורך ובהם השערי אפרים (שער א, לא-לג), הקיצור שולחן ערוך (כג, יג), שולחן הקריאה (ח, סק"ו-סק"ז) ושו"ת משיב הלכה (ב, קל). וע"ע בזה בשו"ת נשאל דוד (אורח-חיים ה). אולם היכא שאינו קורא את השם, אלא אומר רק יעמוד השלישי וכדו' הדין קל יותר. כמבואר באליה רבה (קמא, סק"ז), במשנה ברורה (קמא, סקכ"א), בנוהג כצאן יוסף (עמוד קלז) ועוד. וראיתי דכתב בשו"ת אמונת שמואל (סי' מז) דבמקום שאין קורין לשביעי בשמו יכולים להעלות שני אחים לשישי ולשביעי, ודבריו הובאו בכרם שלמה (קמא), בחסד לאלפים (קלה, טז) ובנפש חיה (או"ח קמא, ו). ולא אכחד דיודע אנכי דיש שהורו דגם כשאומר יעמוד השלישי וכדו', דאין לעלות אחים בזה אחר זה (עיין בכסא-אליהו או"ח קמא, סק"ב. בנהר-מצרים הל' קרה"ת ה. בכף-החיים קמא, סקל"ב). וע"ע בשו"ת רבבות אפרים (ו, קנג, ה). אך לענ"ד במקרה שלנו אם יכבדו לעשות את הסיום בלי קריאה בשם, אין כלל מקום להחמיר. ואף אם קראו בשם אין זה מעכב (דאם עלה לא ירד). ובייחוד דישנם פוסקים הסבורים כי החשש של עין הרע ולשני אחים זה אחר זה, זהו דווקא בדברים הקשורים לספר תורה, והכי העלה בספר גם אני אודך תשובות הרב יקותיאל ליברמן (קמו),(1) וכן משמע מהמאיר עוז על המשנה ברורה (סי' קמא. עמוד שלד). (2) ואעיר עוד, דמצינו בעניינים רבים שאין לקרוא לשני אחים זה אחר זה.(3) והכי העלה בנטעי גבריאל (סוכות צד, יט) בעניין לכבד בהקפות שני אחים זא"ז להחמיר (ע"פ שו"ת אבני חפץ טז). וע"ע בעניין הגבהה וגלילה לשני אחים דכל ההיתר הוא דווקא כאשר אין קוראים להם בשמם (שערים המצויינים בהלכה כג, סק"י) (4), וע"ע בדברנו בשו"ת אבני דרך (יג, קפח) בעניין כיבוד בשבע ברכות שני אחים. וע"ע בעניין כיבוד שני אחים זה אחר זה בשו"ת בארו של אברהם (ב, יב) ובשו"ת עטרת פז (ח"ה יורה-דעה א). ובספר כתר שם טוב (אות סו) כתב כי בלונדון מקפידים שלא לתת שתי מצות ביחד לאב ובנו, או לשני אחים, או לב' קרובים, ועיי"ש שמשום הסיבה שאין נותנים להם עליות צמודות, דנו גם לשאר המצות. וכבר הבאתי בשו"ת אבני דרך (יג, קפח) מידידי הרה"ג אליהו בר שלום (מח"ס משפט הכתובה) שכתב לי: "דענין עין הרע הוא שיחת הבריות והתשומת לב על הדבר החריג... מה שהוא כבוד או משיכת תשומת לב בעיני הבריות, הוא חשש עין הרע". ולכאורה עפי"ז יש מקום להחמיר במקרה שלנו. אולם נראה לי דהיכא שאין קוראים בשם יכולים להקל. ואף שבקונטרס טהור עיניים (כלל ב ס' לב) כתב דלא יעשו סיום אחים בזה אחר זה משום עין הרע. דעת מו"ר הגר"א נבנצל שיכולים (הובא בספר גם אני אודך לגר"מ גבאי חי"א עמוד קנא). וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח, ז אות ב). וכ"כ לי להתיר הרה"ג ישראל מאיר ווייל (מח"ס המועדים כהלכתם, וביום השבת ועוד) וביאר: אין מה לחשוש. משום שאין כאן עין הרע, זה לא מתנה ולא הצלחה אלא קצירת פרי עמל שלהם ולא שייך על זה עין הרע, אלא רק על 'כיבודים' או על מתנות והצלחות של דבר שאחרים נותנים להם, אם הם ירצו הם ימשיכו ללמוד עוד. עין הרע לא שייכת על עמל של אנשים אלא רק על דברים שהם מקבלים מאחרים [כמו צמיחת יבול]. והאמת שבדור שלנו אין צורך כל כך להחמיר בדבר זה שאינו מובן כל כך, ומה שלא כתוב במפורש בודאי אין מה לחשוש... עליה לתורה זהו 'כיבוד' ש'אחרים' נותנים לו ושייך לדון בזה משום עין הרע. אבל כאן זה דבר שהוא עמל עליו בעצמו והכבוד זה מעצם העמל ולא שמישהו 'תיגמל' אותו על העמל, א"כ לא שייך על זה עין הרע, זה לא דבר שהוא קיבל אלא דבר שהוא עמל והכבוד זה על כך שהוא עמל, וכמובן לא שייך עין הרע כי הוא יכול להחליט אם להמשיך לעמול או לא. וכ"כ לי להתיר הרה"ג בניהו דיין (מח"ס שו"ת דברי בניהו), וזו לשונו: נראה לענ"ד דאין בזה חשש, דהנה נאמרו ב' טעמים בראשונים בהא דב' אחים או אב ובנו לא יעלו בזה אחר זה לתורה דהארחות חיים (בהלכות שני וחמישי אות כו) כתב מפני שהם פסולים לעדות זה לזה, וכתוב בתורה 'עדות ה' נאמנה'. אמנם הרמ"ע הובא בתשב"ץ קטן (אות קצ) כתב וז"ל, שבטוב יכולין לקרות לס"ת הבן אחר האב או שני אחין זה אחר זה, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. וכ"כ המרדכי בהלכות קטנות (סימן תתקסא). ועיין בדרכי משה שם (אות ג) שכתב דבמהרי"ל (בהל' קריאת התורה) כתב דיש לחוש אפילו אם אחד עולה לשביעי ואחד למפטיר. ובברכת כהנים הטעם שלא חישינן להכי לפי טעם הארחות חיים י"ל דזה נאמר דוקא בעלית לס"ת כפי שכתב הטעם שהם פסולים לעדות, וכתוב בתורה עדות ה' נאמנה, וזה לא שייך בברכת כהנים ולכן לא נמנעים ב' אחים לישא את כפיהם וכן אב ובנו. ונראה דגם לטעם של עין הרע שזה הטעם שנאמר בשו"ע שם נראה דבברכת כהנים אין לחוש, והוא ע"פ מה שכתב בשו"ת אמונת שמואל (סימן מז) דשני אחים יכולים לעלות לששי ולשביעי לפי מנהג אשכנז שקורין סתם לשביעי ואין פורטין בשמו דבכה"ג אין לחוש לעין הרע, ודמי למפטיר שבמדינות פולין, ודברי מהרי"ל שאוסר הוא דוקא כשפורטים בשמו וכמו שפירש דבריו מור"ם איסרלן, וכן נוהגין בק"ק פיורדא עכ"ד ע"ש. וכ"כ הא"ר (קמא אות ז), הכרם שלמה (סי' קמא) והחסד לאלפים (קמא אות טז). והרב בית מנוחה (אות לב) שכולם העלו דבאופן שלא מזכיר את שמותם שעולים לתורה אין חשש של עין הרע ויכולים לעלות. וא"כ בסיום מסכת שלא קוראים אותם בשמם נראה דאין כל חשש. וכיוצ"ב מצאתי בספר שערים המצוינים בהלכה (כג, סק"י) שכתב בשם שו"ת אבני חפץ (סי' טז) שלכבד ב' אחים או אב ובן בהגבהת ס"ת ובגלילה במקום שאין קורין להם בשם, וגם אין עושין להם מי שבירך רשאים לכבדם בכך לכתחלה. ולכן נראה דהוא הדין לעשות סיום מסכת ב' אחים בזה אחר זה שלא קוראים בשמם נראה דאין כל חשש והבו דלא להוסיף עליו שרק בקריאת התורה העלו הפוסקים שלא יעלו אם מזכירים את שמותם ולא בשאר דברים ולכן יכולים הם לעשות סיום מסכת בזה אחר זה כל אחד מה שלמד כנלענ"ד. בסיכום: ב' אחים שרוצים לעשות סיום מסכת כל אחד מה שלמד ורוצים לעשות בז אחר זה יכולים לעשות ואין חשש לעין הרע שדוקא בקריאה בתורה שקוראים להם בשמותם העלו הפוסקים שלא יעלו לתורה בזה אחר זה והבו דלא להוסיף עלה ולכן יכולים גם אחד אחר השני אחד לעשות הגבה והשני יעשה גלילה וכן יכולים ב' אחים לישא כפים אם הם כהנים. והוא הדין לעשות סיום מסכת יכולים לעשות אחד אחרי השני כיון שלא מזכירים את שמותם. עיין בשו"ת אמונת שמואל (מז), בספר שערים המצוינים בהלכה (כג אות י), בכף החיים סופר (קמא אות לב), בשו"ת יחוה דעת (ג, נ) ובשו"ת אבני חפץ (טז). סעודה אחת לשני הסיומים של האחים ובעודי בזה אעיר כי מה שעוררו, אם ישנה בעיה בכך שעושים סעודה אחת לשני הסיומים, והרי שנינו (פסחים קב, ב) שאין עושין מצוות חבילות חבילות (ומצינו דין זה גם בגמרא סוטה ח, א לגבי להשקות שתי סוטות כאחד, וכן במסכת ברכות מט, א לגבי שאין חותמים בשני עניינים בברכה אחת), ויש סוברים דזהו דין דאורייתא (חת"ס. מצפה איתן פסחים קב. קרית-ספר הל' טומאת צרעת פי"א) ויל"ע (לתוספות סוטה ח, א ד"ה 'והא' עולה דהוי דרבנן). (5) שאלתכם מצויה מאוד, ומצינו דהעולם מקלים (וכידוע הגרח"ק זצ"ל היה עושה באותו יום סיום גם ש"ס בבלי וגם ירושלמי ועוד, עיין בספר מצוה ועושה ח"ב עמוד תרסו). חזיתי דשאלה זו נשאלה בספר קרית ארבע (ליקוטים סי' קכז דף קס לגר"י אקריש) וזו לשונו: נסתפקנו בני החבורה, במעשה שהיה שגמרנו שתי מסכתות ביחד, אם היינו יכולים לעשות יומא טבא חדא לשתיהן כיון שאין עושין מצוות חבילות חבילות. והארי שבחבורה כמהריב"א ז"ל פשיט לן, ממה שכתבו הפוסקים שכל ששתי המצוות ממין אחד אין בזה משום חבילות חבילות, ועשינו מעשה כדבריו. דבריו נשענים על הגמרא במסכת פסחים שהבדלה וקידוש עניינם אחד, ולכן שרי להבדיל ולקדש ביחד ביו"ט שחל במוצאי שבת על אותה כוס (עיין רמב"ם שבת כט, א). אולם יל"ע טובא דגם להשקות שתי סוטות הוא עניין אחד, וכן למול שתי תינוקות בזה אח"ז הוא דבר אחד (ואסרו משום חבילות חבילות - עיין מג"א קמז, סקי"א). ואולם ניתן לתרץ ע"פ דברי המגדל עוז (שבת כט, יג) כי דווקא במצוות של תורה שייך עשיית מצוות חבילות חבילות, אך אין זה שיייך במצוות של דבריהם. אך לא אכחד לציין כי מהר"י אלגאזי (קהילות-יעקב מערכת אל"ף אות א) דחה זאת, וכתב כי אם שתי המצוות דרבנן שייך מצוות חבילות חבילות, ודווקא כשאלת מהתורה ואחת מדרבנן לא שייך, ע"ש. בספר ויען אברהם פלאגי' (אורח-חיים נ) אחר שהביא את דברי הקרית ארבע כתב כי אין בשאלה זו כלל של מצוות חבילות חבילות, דהרי בסעודה של מילה בשבת או חתן בשבת, אף אחד לא חשש לעשיית סעודה אחת. וביאר כי דווקא בשתי מצוות הנעשות בשתי פעולות שייך לומר שדומה במעשיו כמבקש לפרוק עולו בצירופן יחד, אך מעשה אחד של מצוה שהאדם מחשב בלבו שהוא יעלה שלני עניינים, אין בזה חשש (וע"ע בזה בשו"ת מעשה אברהם יורה-דעה סי' יד). וממילא מי שעושה סעודה לשתי מסכתות שסיימו, אין כאן דבר המוכיח על פריקת עול המצוות (וע"ע בספר שיח יצחק בצרי עמ"ס נדה ח"ב עמוד תקכז). וע"ע בספר בית מתתיהו (ב אות כט ד"ה ובהכי). ועוד אציין דכתב בתפארת ישראל (שבת ב, ב) שעיקר החסרון בחבילות זהו רק היכא שעושה שני מעשים בבת אחת, שע"ז י"ל דנראה כמשא, אכן שעושה מעשה אחד ויוצא יד"ח שני מצוות לא הוי חבילות. ובוודאי דאצלנו הסעודה האחת איננה למשא אלא להגדלת השמחה. ומובא בשו"ת רבבות אפרים (א, שסה): "קבלתי תשובה ממרן הרה"ג ר' שלמה זלמן אוריבעך שליט"א וכתב לי לענין אין מערבין שמחה בשמחה של שני סיומים, נלענ"ד פשוט דאין לחוש כלל לזה והיא שמחה אחת יותר גדולה ואדרבה טוב לעשות כן". וע"ע בשו"ת בית שערים (אורח-חיים נג) שגם במכוון לשני דברים יכול לפנות לבו לשניהם כשעושה רק מעשה אחד. וע"ע במה שכתב מו"ר במשנת יוסף (סוגיות או"ח א, כח). וכן ראיתי דהעלה בספר יומא טבא לרבנן (ד, ב): "אין בסיום מסכת דין של 'אין עושין מצות חבילות חבילות', ומותר לעשות סיום של שתי מסכתות בבת אחת". והוסיף שם דה"ה ד"מותר לעשות סעודת סיום מסכת יחד עם סעודת מצוה אחרת". וכ"כ גם בספר פסקים ותשובות (יורה-דעה רמו הערה 765): "יכול לעשות שני סיומים בבת אחת וליכא חששא דחבילות חבילות". העולה לדינא: שני אחים יכולים לעשות סיום מסכת בזה אחר זה, וראוי (מצד חומרא) שלא יקראו להם בשמם. ואף אם קראו להם בשמם הם אינם צריכים לרדת (וחזיתי כמה פעמים באזכרות שסיימו מסכתות שני אחים לעילוי נשמת אביהם, וכל אחד סיים מסכת אחרת וסיימו בפני הקהל בזה אחר זה).
(1) ויל"ע טובא בדבריו. שהרי מצינו דיני עין הרע בתחומים רבים: בחפצים (עיין שו"ת אבני דרך ז, רב), במעבר בין נשים (שו"ת אבני דרך ז, קעד) ועוד. וכן גם בענייני מצווה, כגון: שלא למול שני תינוקות יחד (ערוך-השלחן יורה-דעה רסה, כד) ועוד, (וע"ע בהערה הבאה). (2) וכתב לי בשאלתנו מח"ס שו"ת זיקי אור: לדעתי הדבר מותר ואין לחשוש ואין להוסיף על מה שמובא בשו"ע רק לענין עליה לתורה וכו' אבל אין להוסיף על זה (3) מעניין לראות כי מצינו עין הרע באחים כבר במקומות קדומים, והוא אצל אחי יוסף שנכנסו למצרים לשבור אוכל, וכל אחד נכנס משער אחר משום עין הרע כמבואר בבראשית רבה (צא. והובא ברש"י בראשית מב, יב). (4) בשו"ת משנה הלכות (ג, כ) החמיר בהגבהה וגלילה אף כשלא קוראים להם בשמם, וכ"כ גם בשו"ת הלל אומר (פט). וע"ע בעניין זה בשו"ת דברי בניהו (כא, יח). (5) וע"ע בזה בחיי אדם (כלל סח, ג), בשו"ת דברי מלכיאל (א, סט), בשו"ת צבי תפארת (פב), בשו"ת דברי שלמה (ג, תכט) ובשו"ת התעוררות תשובה (א אורח-חיים יז).
