תשובת הרב דוד כוכב: בספר 'בית רבי' על בעל התניא בפרק טז מסופר שכשחקרוהו בעת מעצרו הסביר שלכל אדם יש הדרכה המתאימה לשורש נשמתו. מצד אחד קיימים חסידים הראשונים המתפללים תשע שעות, ו"מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת וכו'" ואמר רבי יוחנן: "לואי ויתפלל אדם כל היום". ומצד שני רשב"י שתורתו אומנותו פטור מתפילה, ורבי שהיה מעביר ידו על עיניו במהלך השיעור ואומר קריאת שמע. מסתבר שמי שלומד דף יומי נוטה יותר לתורה, וטוב יותר שיתחזק בה משישלים את פסוקי דזמרה כולם. ואמרו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים". אמנם ביטוי זה נאמר גם לענין תורה – במסכת ברכות דף ה ע"ב, אך מקור הביטוי עוסק בקרבנות – במשנה במסכת מנחות דף קי ע"א, והובא להלכה בשולחן ערוך או"ח א, ד בענין תפילות ותחנונים שהם כנגד הקרבנות. ורצוי כ'פיצוי' לתפילה שנפגעה, להשתדל באותו זמן מועט לכווין היטב, ובכך יקיים את דברי השו"ע הנ"ל: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה". וּמֵעַז יֵצֵא מָתוֹק.
תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ה, ל אות ב): הש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) הביא בשם המהר"ם מינץ "דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר" ואז יסיים ביחד עם כולם. אולם נראה לומר שיכול להכין את הסיום, שהרי מצינו שצריך האדם להשתדל לסיים בדבר טוב כדברי הגמרא במסכת ברכות (לא, א): "מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" ומדברי התוספות (נדה עג, א) ניתן להסיק שדין זה אמור גם לגבי סיום מסכת ואלו דבריו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות - אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש"י איתא ור"ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (כח, ב) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין" וכן כתב בשו"ת תורה-לשמה (שעו) ובספר יומא-טבא-לרבנן (א, ג) ועיין עוד בשו"ת רב-פעלים (ד, מב). להלכתא ראוי שישאיר קטע קצר שלא למד כלל, וילמדנו לציבור. אולם, אם חושש שבמעמד המכובד לא ידע לפרש אזי יש להקל ולהכין מראש שכידוע גדול כבוד הבריות, והבושה שתגרם למסיים אם לא ידע לקרוא כדבעי עלולה להעיב על שמחתה של תורה. נוהגים שהמסיים מתחיל בלימוד מסכת חדשה, מיד לאחר סיום אמירת סוף המסכת וזהו על-פי דברי לוי ור' שמעון במסכת עבודה-זרה (יט, א), שביקשו להביא לפניהם ספר חדש, לאחר שסיימו לעיין בספרם (מהרש"א). כתב בדברי-אמת שכיוון שהלב - באמצעו של האדם, כך על האדם להימצא באמצע לימודו ועל כן הוא מתחיל מיד עם הסיום דבר חדש ועיין עוד בספר רשימות-שיעורים (עמ"ס סוכה עמוד רצט) שהרחיב ברעיון זה בשם ר' משה סולובצ'יק.
תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך, ט, יח): בשו"ת פרי השדה (ג, קפב) נתן טעם למה לומר תחנון ביום סיום מסכת, וציין דמי יכול לומר שלמד את המסכת לשמה (והדגיש דזהו מפני שהלימוד אינו בעיון), וכן העלה בשו"ת ציץ אליעזר (יא, יז אות ו) דאומרים תחנון ביום סיום מסכת, וכן איתא בשו"ת רבבות אפרים (א, שסה). בשו"ת חתן סופר (שער-התפילה כב) כתב כי אין אומרים תחנון ביום סיום מסכת כיוון דהוא כמו יום טוב. וידוע דזהו לשון הגמרא במסכת שבת (קיח, ב): "אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן" (וכן דייק מגמרא זו השלחן-טהור קלא, יז דאין לומר ביום סיום מסכת). הנימוקי יוסף במסכת בבא בתרא (קכא) כותב: "וכתבתי זה, לשתי תועליות היוצאים מזה, להיות זריז להתחיל ולקבוע תלמודו בלילות אלו. וגם שהוא מצווה לשמוח בעניין מצוה עד שהשלימה שיעשה שמחה ומשתה ויו"ט". הרשב"ם (הובא בביאור הגר"א) הוסיף "ואותו היום שפסקו היו עושים שמחה לפי שבאותו יום משלימים מצווה גדולה כזאת". הרמ"א (יורה-דעה רמו, כו) ציין דהוי סעודת מצווה (בעניין המקור לסעודה עיין בדברינו בשו"ת אבני דרך ה, ל), וזו לשונו: "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה" וכן כתב המהר"ם מינץ (קיט). ומדבריו עולה דזהו ממש מצווה שלפיכך מקיימים סעודה הנחשבת לסעודת מצווה (והתירו אף לאבל אחר ל' להשתתף וע"ע בזה בשו"ת אבני דרך ב, נב). עוד על חשיבות סעודה זו עיין בשו"ת חתם סופר (אורח-חיים קנח), שו"ת מהר"ם שיק (יורה-דעה שסז), שו"ת מהר"ש (מח) ושו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז). לכאורה לא שמענו שבעת שמחת מצווה אומרים תחנון, כגון כשחתן (בתוך ימי המשתה) נמצא בבית הכנסת או ברית מילה המתקיימת באותו בית כנסת פשוט לכל שאין אומרים. לפי זה, נראה לומר שגם אצלנו בעת הסיום אין לומר כיוון שקיים חתן, חתן של תורה, אשר יש לשמוח בשמחתו הגדולה, ובייחוד שהוא משתף אותנו במצווה הגדולה. ברצוני להוסיף דכבר כתב הבה"ט (קלא, סקי"ג) בשם רבי נטרונאי גאון (הובא בטור סימן קלא) כי נפילת אפים רשות (עיין בדברינו ע"כ בשו"ת אבני דרך ג, נה). וע"כ נאה לומר דשמחה של תורה היא חובה לכל מי שחש יהודי, דהרי התורה היא משיבת נפש, והיא המשמחת ועל כך כבר אמר דוד המלך "פקודי ה' ישרים משמחי לב". כאשר הלימוד הוא אמת - ישר, אזי קיימת שמחה. אף שמצינו שע"י נפילת אפים זוכה לדברים הרבה (פרי עץ חיים דף סב ע"ד) ונותנים לו עוז ותעצומות ללחום נגד יצר הרע ותוספת שכל בתורה וסודותיה (עיין בשער הכוונות מז, א), בעת שאוחז ושמח עם התורה, הרי נמצא הוא במדרגה העליונה ביותר. ומצאתי שבשו"ת יביע אומר (ד, יג) כתב שבימינו יש לחזק ידיים רפות ולהרבות בכבוד תורה, ולכן אין לומר תחנון במקום שהתאספו לשמוח לכבוד התורה. חזיתי שמובא בספר נטעי גבריאל דכמו שבט"ו באב אין אומרים הוא הדין הכי שהרי שם סיימו את מצוות כריתת עצים למערכה, וה"ה בסיום מסכת (וכן הובא בספרים רבים). בספר מנהג ישראל תורה (קלא אות ג עמוד קעט) כתב ש"בדרכי חיים ושלום מביא דהמנח"א באמת לא אמר תחנון אם אחד עשה סיום מסכת". וכן פסקו הילקוט יוסף (קלא, לה) וספר הלכה ברורה (קלא, לה) וכן ראיתי שבספר בית מתתיהו (א הקדמה עמוד 22) העלה בפשטות דאין אומרים תחנון ביום סיום מסכת. וכ"כ לי הגר"א נבנצל (וע"ע בספר אשי ישראל כה הער' נז). העולה לדינא: בבית כנסת בו מתקיים סיום מסכת בתום התפילה אין אומרים תחנון בתפילה.
אם עושים ביחד את הקדיש - נראה שנוהג העולם הוא שרק אחד יגיד את הקדיש. אפשר כמובן לעשות 4 אירועים נפרדים.
תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך, יז, קנז): בוודאי דאם יכול אתה להזיז את הגמרא בלי להעיר את אביך עליך לעשות זאת. אני מבין כי השאלה היא באופן שלא ניתן להיז את הגמרא בלי להקיץ את אביך. בספר חסידים קטן (מרבי משה הכהן בן אחותו של הרא"ש) איתא: "ואל תישן על הספר. חדא, שאתה עושה כר וכסות ומצוות לאו להנות נתנו. ועוד, שתוריד רירך עליו ואין לך בזיון יותר מזה". וכן הובא גם בספר מנוחה וקדושה (בהקדמתו אות ו) דחייב לשמוט הספר מתחת הישן דאסור לו לראות זלזול הספר. וכ"כ גם ספר דברי שלום (ח"ה, פסקי-הלכות סי' לה) ובספר מכבדי אכבד (ח, א). (ואמר לי מחבר הספר, כי שמע דיש לחלק בין ספרים של פעם, דכאשר היה יושן התפירה היתה נקרעת והדבר היה פוגם בספרים. מה שא"כ בספרים בימינו). וחזיתי בספר אהל יעקב (תשובות הפוסקים ח"א עמוד רסד) שכתב בעל שו"ת שואלין ודורשין כי אין להעיר את אביו, דהרי כיבודו הוא מהתורה, בעוד שמירת ספרי קודש הוי דרבנן (או הנהגה טובה), ע"ש. יתרה מכך, בספר גנזי הקודש הובא בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל דכיוון שהנרדם על הספר זה לאונסו, ואין בזה איסור. ובמה שממשיך לישון אין מתעורר כאן בזיון חדש, אלא הכל משתייך לאונס בתחילה. וזה אף באדם רגיל (ולא רק באביו). וציין שם לשו"ת שלמת חיים (תקסו) דאין להקיץ מי שנרדם על ספר כיון שהוא דרך לימודו. וע"ע בספר אהל יעקב (כבוד וקדושת ספרים ו הערה ז) מובא בשם הגריש"א זצ"ל דאין ההרדמות על הספר בזיון, דאדרבה מתוך שיגע הרבה בלימודו התעייף ונרדם. ובקושטא מצינו בספר לבושי בדים לבנו של הקרבן נתנאל (דרוש ל אות שלב) בשם רבנו יחיאל מפריז: "שהתלמידים בעת שעוסקים בתורה מתוך עייפות ונרדמים תוך כדי לימוד וישנים על הספר, באמצע השינה זב מהם הריר, אותו ריר הקב"ה משמרו ועושהו טל של תחיית המתים". ולפ"ז משמע כי שינה זו ערבה לפני קוב"ה ואין להעיר את האדם, וכ"ש אם זה אביו. אולם אם אביו יצטער שבנו לא העירו, על הבן להקיץ את אביו, כפי שכבר כתב בבאר היטב (יורה-דעה רמ, סקט"ז) בשם ספר חסידים (שלז). ועיין בחיי אדם (סז אות יא) דמצווה להעיר את אביו אם יצטער, אם לא יעיר אותו (וע"ע בשו"ת מנחת דוד ג, ח). וע"ע בבית מתתיהו (ה, כז) ובספר גם אני אודך לגר"מ גבאי (ו, ח עמוד צט).
תשובת הרב שבתי יגל (בסוד שיח, גליון 661): ניתן לעשות כך והרי זה ייחשב סעודת מצווה, וראיה מדברי הגמרא במסכת מועד קטן, שהגמרא שם מוכיחה שלא ניתן לערב שמחה בשמחה, מכך שבזמן סיום בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך, חגגו מאורע זה שבעה ימים, מז' תשרי עד חג הסוכות, ולאחר מכן היו ימי חג הסוכות ונמצאו העם בטלים ממלאכה שבועיים, ואילו היה אפשר לערב שמחה בשמחה שלמה המלך היה דוחה את שמחת סיום בניית בית המקדש לימי החג כדי למעט 'ביטול מלאכה', ושואלת הגמרא איך אפשר היה לדחות את השמחה, הרי מלאכת הבנייה הסתיימה בז' תשרי, ומתרצת הגמרא ששלמה המלך היה משייר את הסיום של הבנייה לערב חג הסוכות. ומוכח מכאן שלולי העניין של 'אין מערבין שמחה בשמחה' ניתן לשייר את קטע הסיום למועד אחר מתאים יותר, ואף לשמוח ולחגוג, וייחשב זה כסעודת מצווה ושמחת סיום מסכת.
הרב אליעזר שיק (שו"ת בחסידות ברסלב, חלק יד א' תקפח): רבנו ז"ל אמר (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן רפד), שמה שאמרו חכמינו הקדושים (שבת לא.), ששואלין את האדם - קבעת עתים לתורה? היינו ששואלים את האדם אם 'גנבת' מהזמן שלך ללמוד תורה; והוכיח את אחד שאמר לו, שהוא כל-כך עסוק במשא ומתן עד שאין לו פנאי ללמוד. ועל זה אמר לו רבנו ז"ל, שצריכים 'לגנוב' זמן כדי ללמוד תורה. והנה אני נותן לכל אחד עצה עבור הדף היומי, שזה ענין נפלא לחטוף בכל יום דף גמרא שזה שמירה לנפש, שתכף-ומיד אחר התפילה בעודו עם תפילין דרבנו תם, שיאמר ויגרוס את הדף היומי, שזה ענין גדול, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (עבודה זרה יט.): לעולם לגריס איניש, אף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מה קאמר, עד כדי כך חשוב ללמוד גמרא, ואחר-כך בערב או כשיש לך פנאי, תלמד עוד פעם את הדף גמרא עם רש"י וכו', אבל כך לא יחסר לך יום מבלי לימוד גמרא. ואתה צריך לדעת, כי כל זמן שאדם פותח את הגמרא, הוא יהיה ירא שמים, כי לימוד גמרא אפילו בגרסא שומר את האדם, וכל זמן שאדם פותח את הגמרא, נכון לבו יהיה בטוח שהוא ישאר ביהדות וכו', אבל ברגע שעובר יום אחד מבלי לימוד גמרא, הוא מתקרר מיראת שמים וכו', עד שלבסוף הוא עוזב, רחמנא לצלן, את הדת לגמרי, הוא מפסיק להתפלל במנין וכו', עד שמפסיק לגמרי מלהתפלל וכו', וכן מתקרר מקיום מצוות מעשיות. ולכן איעצך, שתכף-ומיד בעוד התפילין עליך, תגרוס את הדף, וכך לא יחסר לך יום מבלי לימוד דף גמרא, שזה שמירה לנפש וכל חיותה, ותרגיש סיפוק גדול לנפשך, כי אפילו הגירסא הוא דבר גדול מאוד, וממשיך על עצמו ארבעת מלאכי השמירה, שהם ראשי תבות: ג'מ'ר'א' - ג'בריאל, מ'יכאל, ר'פאל, א'וריאל, אשרי מי שנזהר בזה.
הרב אליעזר שיק (שו"ת בחסידות ברסלב, חלק טו-ב א' תתכו): היה בין אנשי שלומנו יהודי בשם רבי אברהם שטרנהרץ ז"ל, הוא היה נכד של הרב מטשערין ז"ל, ונכד ממוהרנ"ת ז"ל, והוא אמר שיש לו קבלה מהסבא שלו עד מוהרנ"ת ז"ל, שרבנו ז"ל הזהיר ללמוד בכל יום דף גמרא. ופלא על גבי פלא שהיה בין אנשי שלומנו יהודי בשם רבי בן ציון אפטער ז"ל, שהיה עובד השם גדול מאוד והוא היה מאוד מאוד מחובר אל כל הצדיקים מפולניה, כולם קרבו אותו, והוא היה מאוד מחובר אל רבי מאיר שפירא ז"ל, שהוא היה המחולל של הדף היומי, ויש אומרים שהוא השפיע עליו שיצא עם הענין של לימוד ש"ס כסדרן. והיות שרבי מאיר שפירא ז"ל היה מפורסם בכל פולניה, כי הוא היה ציר בפרלמנט של פולניה, והיה שמה חבר בתוך ה"סיים", שזה בית הנבחרים של פולניה, עד כדי כך היה כל כך מפורסם גם בין הגויים, מכל שכן וכל שכן להבדיל בין היהודים היה מאוד מאוד מפורסם עם הישיבה שלו, ישיבת חכמי לובלין, והוא לא הכניס בישיבה שלו אלא מי שידע מאתים דף גמרא בעל פה, והוא היה מאוד מפורסם לגאון גדול. ולכן כשהוא יצא עם הדף היומי, נתקבל מאוד בכל תפוצות ישראל, וזה לא קשור בכלל לשום מפלגה, כי כל אלו שהתנגדו לדף היומי, הם לא התנגדו ללימוד דף גמרא, אלא מפני שמפלגה מסוימת לקחה לעצמה את הדף היומי כאילו זה שלה, אבל זה בשום פנים לא קשור אל שום מפלגה שבעולם. ןידוע שהחפץ חיים מאוד הפליג במעלת רבי מאיר שפירא ז"ל, והוא אמר אני מקנא בך שאתה החיית המון מסכתות שכך לא היו לומדים אותן, כמו ערכין תמורה כרתות וכו', אבל אם לומדים בסדר דרך הלימוד של רבנו ז"ל, מתחילים מברכות, שבת, ערובין, פסחים, ראש השנה, יומא סוכה וכו' וכו', וכך ממשיכים כסדרן בכל יום דף אחר דף, ואז זוכים לסיים את הש"ס, שאין למעלה מזה, ותהלה לאל אנשי שלומנו בפולניה הם היו הראשונים שקיבלו על עצמם ללמוד בכל יום דף גמרא, ואמרו שאצלם בטוח שרבי מאיר שפירא ז"ל קיבל את זה מתנה מרבנו ז"ל, מאחר שהוא מסר את אולם הישיבה שלו לאנשי שלומנו על ראש השנה, בשביל הקבוץ הגדול הקדוש שלנו, והוא בעצמו התפלל עם אנשי שלומנו בראש השנה כמה שנים. ולכן יש לאנשי שלומנו שייכות גדולה מאוד מאוד אל הדף היומי, ומלבד זאת ידוע שאם אדם חזק בלימוד דף גמרא בכל יום, יהיה איך שיהיה ויהיה מה שיהיה וכו' וכו', הוא ישאר יהודי ירא שמים, כי כלל זה צריכים לקחת בעצמו, שכל זמן שאדם לומד דף גמרא, הוא לא יתקרר מהיהדות, כל זמן שאדם מוציא את הגמרא מהספריה שלו, ומדפדף יום יום דף אחר דף, הוא ישאר עם אמונה ברורה ומזוככת בהקדוש-ברוך-הוא, כי דף גמרא מבטל את עמלק, ועמלק מאוד מפחד מלימוד גמרא, הוא ירשה לאדם ללמוד הכל אבל לא גמרא, ולכן אנחנו צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז וללמוד בל יום דף אחד גמרא, ולחזור על זה כמה פעמים. ועליך לדעת כי דף גמרא ליום זה חיות לנפש, ואשרי מי שחוטף בכל יום דף גמרא אפילו בגרסא, ואין לתאר ואין לשער את המעלה הנוראה הזו של למוד דף גמרא ביום, והרב הקדוש רבי שלמה מזעוויל זי"ע אמר כשאדם אינו לומד כל יום דף גמרא, הפנים שלו נעשה צורה של חיה ובהמה וכו', ולכן אשרי מי שזוכה לחטוף בכל יום דף גמרא, שזה מזכך את האדם, וכל זמן שאדם חזק ללמוד בכל יום דף גמרא, זה ישמור אותו מכל רע, וחכמינו הקדושים אמרו (סנהדרין כ"ד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל; ולכאורה איך יכולים לומר על תלמוד בבלי את הלשון הזה שהושיבני בחושך כמתי עולם? אלא הפירוש הוא אחרת, דיקא מחמת שאנחנו נמצאים בגלות מרה מאוד שחושך לנו ולא אור, והושיבו אותנו במחשכים, ואנחנו נדמים בגלות כמו מת, מה יכול להחיותנו? על זה אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל, היינו ללמוד הרבה תלמוד בבלי, ואמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רי"ד) שהקליפה המחטאת את העולם בכל מיני לכלוך נקראת לילי"ת, שעולה כמספר תלמו"ד, ועל ידי לימוד תלמוד מבטלים אותה לגמרי, והשם של הקליפה נקראת על שם יללה שאדם מילל מרוב צער ומרירות שעובר עליו, ומאבד לו את הרצון לשוב אליו יתברך, וכן נקרא על שם לילה, שאז הוא זמן חושך, ועל ידי לימוד תלמוד מאיר לו הלילה בסוד (תהילים קל"ט) "ולילה כיום יאיר". ולכן אשרי מי שלומד תמיד גמרא שהיא תלמוד, שעל ידי זה יאיר לו אפילו בגלותו המרה, ויאיר עליו מלך הכבוד אורו יתברך.
הרב יצחק זילברשטיין (מוסף יתד נאמן, שבת קודש, גליון 12): ודאי ימשיך ויבוא לשיעורים. אמנם נאמר בסנהדרין (עא, א) שכל הישן בביהמ"ד תורתו נעשית לו קרעים קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה, אך בכך זאת גם לקרעי גליונות ס"ת יש קדושה גדולה, ויעוין שם ברש"י שפי' נומה שאדם מתגרה תלביש קרעים, הוא דוקא במתגרה בשינה אבל אם בא עייף מעבודתו והשינה נופלת מעצמה על עפעפיו ליתן לן בה, ויעוין משנ"ב (סי' קנ"ה סק"ו) שכל מי שבא לבהכנ"ס ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים לעתיד לבוא, ובביאור הלכה שם כתב מצוה לכתחילה להדר ללמוד בחבורה שעי"ז יש כבוד שמים יותר כמו שנא' ברוב עם הדרת מלך וכל שכן שלומדים בעשרה. ומעשה שהיה במנהל בנק שעשה לו חוק ולא יעבור ללכת מהבית לביהמ"ד בשעה שמונה בערב עד תשע ללמוד הדף היומי. בניו ובני ביתו ידעו ששעה זו קודש היא לד', ושום רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ושאל אותו מנהל: "יכול אני לקום השכם וללמוד את הדף היומי בכוחות רעננים כשהראש צלול מאוד, אך מאחר ובני הבית ישנים - הם לא יראו את הדוגמא החיה של עזיבת הבית, הטלפונים והפקסים למען לימוד התורה. ואם אלך לשיעור בלילה יש בזה חינוך נפלא לילדים, אך הראש פחות צלול ועירני, מה עדיף לעשות?". והשבנו, על פי מה שנאמר בירושלמי על רבי יונה, "כד הוה מצלי בבי כנישתא הוה מצלי בלחישא וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתיה צלותא", ופסק כך הרמ"א בסי' ק"א, ומשום כך כהלכה למעשה יש לשקול היטב מה עדיף על מה, והכל לפי העניין.
הרב יצחק זילברשטיין (מוסף יתד נאמן, שבת קודש, גליון 12): נאמר (בב"ב כא) ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ועל סמך זה נאמר במשנה שהדר בחצר לא יכול למחות בקול תינוקות הלומדים ולא יכול לומר שאינו יכול לישון. ובשו"ע (חו"מ קנ"ו ג') נאמר יש ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידם. לאור זאת היה נראה שאין לך מצוה גדולה מללמוד בצוותא באוטובוס שיש בזה זיכוי הרבים וברוב עם הדרת מלך, וחוסך דברים בטלים ודברים אסורים, ולכן אין למחות ביד המגיד שיעור. ומעשה בתלמיד ישיבה שחשקה נפשו בתורה ולמד בישיבה בקול רם, והשכנים מסביב מחו בידו, והורה מרן החזו"א זצוק"ל שאי אפשר למחות בידו כי אין התורה נדחית מפני גזל שינה. ובגמרא שבת (קיח) נאמר יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש, ופרש"י חזנים מאספי תלמידים בכל יום לבוא. וביעב"ץ ביאר, שמושיבי בית המדרש אע"פ שהם עצמם אין לומדים רק משמשים, ובפרט באוטובוס, שהשטן מקטרג בדרכים, אין למחות ביד הלומדים, וזכות גדולה הוא ללמוד בצוותא.
הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד ברכות דף ב ע"א): שאלה כזו שמענו ששאל הרה"צ ר' מיכל גוטפרב ע"ה את הגאון רי"י פישר זצ"ל והשיב לו שיכול לבחור בדף היומי. וכנראה כמה טעמים בדבר: א. התורה היא סם חיים בשבילו, ופשוט שסם חיים המרפא דוחה כל המצוות. ב. מעיקר הדין הוא פטור מתפילה בציבור בגלל מכאוביו הקשים וכמבואר במשנ"ב (סימן צ' ס"ק כט) שאם תש כוחו, אף שאינו חולה, פטור מתפילה בציבור. ולכן רשאי לבחור בדף היומי הנותן לו הרגשה רוחנית נפלאה. ג. נאמר בברכות דף ב ע"א (ברש"י ד"ה עד ובתוס' ד"ה מאימתי) שקוראים קריאת שמע לפני התפילה כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ואצלו זהו השיעור, ואח"כ הרי הוא אנוס מלהתפלל בציבור בגלל מכאוביו ורחמנא פטריה. אכן חז"ל קבעו לקרוא ק"ש וברכותיה לפני התפילה עבור זה, אבל אדם המרגיש התעלות מיוחדת ע"י לימוד דף גמרא, אולי מותר לו להקדים ללמוד דף גמרא, אף שימנע מחמת זה מתפילה בציבור. הרה"צ ר' מיכל גוטפרב זצ"ל שלח לשאול את השאלה גם לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל והוא התיר בדוחק גדול כי אמר שקשה להתיר באופן קבוע להיעדר מתפילה בציבור. גיסי הגר"ח קניבסקי הוסיף לי (להסביר דברי מו"ח זצוק"ל) עפ"י הירושלמי ברכות פ"ב שכתוב שם שר' אלעזר ביקר אצל ר"ש בר אבא, שאלו ר' שמעון אני תשוש וקורא קריאת שמע ומתנמנם באמצע, האם יוצא אני ידי חובתי? השיב לו: כן. שאל ר' ירמיה את ר' זעירא האם הורה לו כך בגלל שידע שר' שמעון מדקדק במצוות, וידע שאעפ"י שאמר לו שיצא בכל זאת יחזור לראש, יעו"ש (בפירוש חרדים), גם אצל ר' מיכל גוטפרב זצ"ל ידוע שיתאמץ גם להתפלל בציבור עד כמה שיכול, ולכן אפשר היה לומר לו שילמד כי גם ישתדל להתפלל. ויעוין ברמ"א או"ח (סימן צ' סעיף יח) שכתב: ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן (להתפלל בלי מנין), חזינן שצריך להימנע מלקבוע עצמו שלא להתפלל בציבור.
תשובת הראל שפירא: כפי שציינת בצדק, בלוח סדר לימוד הדף היומי שפרסם הרב מאיר שפירא עם התחלת הסבב הראשון של לימוד הדף היומי מופיע הסדר כפי שפירטת בשאלתך. בתשובה שנכתבה באותה התקופה על ידי הרב אהרן לעווין (שו"ת אבני חפץ, סימן נג) הוא מציין ש"קמו מפקפקים על זה", ותשובתו עוסקת באריכות בכדי להצדיק את הסדר שקבע הרב מאיר שפירא (והוא "הסדר הנהוג אצלנו בש"ס בבלי" לפי דבריו). ככל הנראה, כפי הנראה מתשובתו, המפקפקים טענו שיש ללמוד לפי סדר המסכתות המובא בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות: יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, גיטין, סוטה, קידושין. בתשובתו הוא ציין גם לדעת התיו"ט שכתב שיש להקדים את סוטה לפני גיטין (וכנהוג אצלנו בסדר לימוד הדף היומי). אמנם, בפועל, סדר לימוד הדף היומי הוא כפי שפירטת בתשובתך, ולא כפי הלוח שפרסם הרב מאיר שפירא עם התחלת הסבב הראשון של לימוד הדף היומי, ואשר קיבל חיזוק בתשובה של הרב אהרן לעווין. מתברר ששינוי הסדר בוצע כבר בסבב לימוד הדף היומי הראשון, עוד טרם למדו לראשונה מסכתות אלו. ב"קול קורא" שיצא על ידי הרב מאיר שפירא עבור גיוס כספים לישיבת חכמי לובלין, הוא מציין שבתאריך ט' בניסן תרפ"ז יסיימו את לימוד מסכת גיטין, המסכת התשעה עשר, וכך לשונו: "קול קורא! חברי לדעה! סיום מס' גיטין יהי' אי"ה ביום ב' פ' אחרי ט' ניסן תרפ"ז, הוא הסיום התשעה עשר אשר זכינו עליו בעזהי"ת. ואי"ה ביום שלאחריו הוא יום ג' פ' אחרי י' ניסן תתחילו ללמוד מס' קדושין ועליכם להרכיש חברים חדשים ללימוד הדף יומי כי עבודה חשובה היא לפני המקום ב"ה. ויחד עם זה מתבקשים אתם לעשות תעמולה גדולה לקבץ מכל יהודי חרד הגראשען יומי סכום 89 גר כמספר הדפים שסיימנו, לטובת בנין המוסד הקדוש "ישיבת חכמי לובלין"...". החשבון הנ"ל, של סיום מסכת גיטין בתאריך ט' בניסן תרפ"ז, וכן ציון העובדה שהיא המסכת התשעה עשר, מסתדר עם העובדה שלמדו כבר אז את מסכת סוטה לפני מסכת גיטין, וכנהוג אצלנו כפי שציינת בשאלתך. כך שמתברר, שלמרות שבלוח הדף היומי שפרסם הרב מאיר שפירא עם התחלת הסבב הראשון של לימוד הדף היומי הוא תכנן שילמדו את מסכת גיטין לפני מסכת סוטה, הרי שבסופו של דבר סדר המסכתות השתנה, אולי בעקבות "המפקפקים" שהוזכרו בתשובת הרב אהרן לעווין, ולימוד מסכת גיטין בסבב הלימוד של הדף היומי נקבע לאחר מסכת סוטה ולא לפניה, ולאחריה מסכת קידושין.
תשובת הרב יוסף צבי רימון (ע"פ ספרו "ערב פסח שחל בשבת" (מהדורת ה'תשפ"א), עמ' 163-166): נחלקו הפוסקים האם מותר ללמוד בערב תשעה באב לאחר חצות (כשחל בחול). בשו"ת תרומת הדשן (סימן מ"ד) כתב שאסור ללמוד תורה לאחר חצות, ואילו המהרש"ל (הובא בט"ז, תקנ"ג, ס"ק ב) כתב שמותר ללמוד תורה. להלכה, הרמ"א (תקנ"ג, ב) כותב שנוהגים שלא ללמוד לאחר חצות אלא בדברים שמותרים בתשעה באב. כאשר תשעה באב חל בשבת, כתב הלקט יושר (ח"א עמ' קי) שאין ללמוד במשך כל השבת, ואילו המהרי"ל (סימן מ"ד) כתב שאסור ללמוד לאחר חצות היום. מה הדין כאשר תשעה באב חל ביום ראשון? בדברי המהרי"ל עצמו יש מקום להתלבט מה הדין (עיינו שו"ת כתב סופר, או"ח, סימן ק"א ד"ה ולתשלום), אולם הרמ"א (דרכי משה תקנ"ד, ס"ק א) כותב בשמו שאם תשעה באב חל ביום ראשון אסור ללמוד בתורה בשבת אחר חצות. להלכה פוסק הרמ"א בלשון הזו (תקנ"ג, ב): "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בתשעה באב. ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות". ונחלקו האחרונים בהבנת פסיקת הרמ"א. לדעת כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף, תקנ"ד, ב), המילים "אם חל בשבת" מתייחסות למקרה שתשעה באב עצמו חל בשבת, ורק אז אסור ללמוד תורה בשבת, אך אם תשעה באב חל ביום ראשון - מותר ללמוד תורה כל השבת. לעומתו, הלבוש (תקנ"ג, ב) הבין שהמילים "אם חל בשבת" מתייחסות לערב תשעה באב (מפני שזהו הנושא שבו עסק הרמ"א), והסיק מכאן שגם כאשר תשעה באב חל ביום ראשון – אסור ללמוד תורה בשבת החל מחצות היום (וכך הבין גם המשנה ברורה (ס"ק ט) את פסיקת הרמ"א). כיצד ייתכן שאסור ללמוד תורה בשבת? כיצד אסרו ללמוד בשבת ולא החשיבו זאת כאבלות בפרהסיה בשבת? באופן פשוט הסיבה לכך היא שבהלכות אבלות פוסק השולחן ערוך (יו"ד ת', א; על פי הרא"ש, מועד קטן פ"ג, סימן כ"ח) שלימוד תורה נחשב אבלות בצנעה, שהרי גם אם אדם לא לומד או שהוא עוסק בדברים הרעים – לא ניכר שהוא עושה זאת מחמת האבלות (לבוש שם; דברי סופרים השלם שם, ס"ק יח ועמ"ד ס"ק מו). אולם בשו"ת חתם סופר (או"ח, סימן קנ"ו) ביאר את איסור הלימוד באופן שונה. לדעתו, האיסור ללמוד בערב תשעה באב לא נובע מדין אבלות שמתחיל מעט לפני תשעה באב, אלא טעם הדבר הוא שמי שלומד ביום מהרהר בלילה במה שלמד, ונמצא שהאדם שמח בדברי התורה בתשעה באב עצמו: "ולפע"ד משום דכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה בלילה, ונכנס לאבל כשהוא שמח, אם כן גם בשבת אחר חצות אסור, שאיננו משום אבילות דעצמו אלא משום לילה שאחריה, ומשום הכי נוהג גם בשבת". לכן, גם אם נאמר שאין שום אבלות בשבת, הרי שכאשר תשעה באב חל במוצאי שבת אסור יהיה ללמוד בשבת כדי לא להרהר בדברי תורה ולשמוח בהם בתשעה באב עצמו. הלכה למעשה: להלכה, המגן אברהם (תקנ"ג, ס"ק ז), האליה רבה (ס"ק ד) וכף החיים (תקנ"ג, ס"ק יח) החמירו ואסרו ללמוד החל מחצות היום בשבת (פרט לדברים המותרים), בין אם תשעה באב עצמו חל בשבת ובין אם הוא חל ביום ראשון. אולם אחרונים רבים חולקים על כך וסוברים שאפילו כאשר תשעה באב עצמו חל בשבת (וקל וחומר כאשר תשעה באב חל ביום ראשון) מותר ללמוד תורה במשך כל השבת כולה, וכך פוסק המשנה ברורה (ס"ק י) למעשה: והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו, והיינו אפילו כשחל ט' באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב ט' באב בשבת. ונראה דיש לסמוך על זה אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ"ל. לאור זאת בוודאי שיש להקל כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, שניתן ללמוד כרגיל במשך כל השבת (ועיינו ביאור הלכה שם ד"ה ולכן).
תשובת הרב אוריאל פרנק: משמעות המילה "הדרן" מעורפלת מעט. ר' אליהו בחור במילון התלמודי "התשבי" (נדפס באיזנא שבגרמניה בשנת ש"א) הציע ש"הדרן" מלשון חזרה, ושני דרכים להסביר זאת: א. יתכן ש"הדרן" הוא שֵם בצירוף כינוי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), כדברי רבי יעקב עמדין. ב. יתכן שהוא הפועַל הארמי "הֲדַרַן", ופירושו: "חָזַרְנוּ", והסיומת "-ן" מציינת גוף ראשון, "מדברים" בזמן עבר (וכמופיע למשל בבבא בתרא עד, ב). בדומה לכך ניתן להציע שפירושו "הקפנו, סיימנו ללמוד מתחלה ועד סוף", או "חזרנו, התאמצנו ללמוד". מתשובה של רב האי גאון שמזכיר נוסח דומה לנוסח ה"הדרן" שלנו, משמע כהצעתו של ר' אליהו בחור שמדובר בלשון חזרה. יובל שנים מאוחר יותר הוצע פירוש אחר על ידי אחי המהר"ל מפראג, רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, מחבר ספר הדקדוק "עץ חיים", בספרו "ספר החיים" (נדפס בקראקא, בשנת שנ"ג), ש"הֲדָרַן" הוא שם עצם בצירוף כינוי: "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו). עד ימינו נחלקו הדעות האם פירוש "הדרן" הוא מלשון חזרה או מלשון כבוד והָדָר, או שזוהי לשון שמכוונת להיות דו משמעית. בדור האחרון מתפשט מנהג חדש: יש מוסיפים את המילים "בלי נדר" לפני "הדרן עלך". מי שמחמיר כן, מפרש "הדרן" במשמעות חדשה: הצהרה או הבטחה לחזור בעתיד על המסכת. פירוש זה הוצע לראשונה כתרגום ל"הדרן" לפני כתשעים שנה בלבד, ובימינו יש מי שסבורים שהוא הפירוש ה"פשוט". הבה נראה האם פירוש חדש זה עולה בקנה אחד עם מבנה השפה הארמית. האם "הדרן" יכול להיות פועַל בזמן עתיד, כלומר, "נחזור" בעתיד? כל מי שלמד פרק בדקדוק הלשון הארמי יודע שצורות הפועל הארמיות בזמן עתיד - כמו המקבילות להן בעברית - נוצרות על ידי הוספת תחיליות בכל הצורות: אותיות אית"ן. הפועַל למדברים בעתיד הוא "נהדר" (כמו בעברית: נחזור), ולא "הדרן". לכן העדר אות תחילית לציון זמן עתיד ("אותיות אית"ן+ל") בפועַל "הדרן" מלמד שאין זה לשון עתיד. למרות זאת, אפשר להצהיר הצהרת כוונות כלפי העתיד בשימוש בצורות פועל בזמנים אחרים: האם "הדרן" יכול להיות פועַל בזמן הווה ("צורת בינוני"), ופירושו: "אנו חוזרים", ומשמע שגם בעתיד נחזור? עיון בלוחות הנטייה של שורש הד"ר יגלה שהפועַל "חוזרים" בזמן הווה נכתב בארמית הבבלית עם יו"ד: "הדרין", או בקיצור: "הדרי"; אבל הצורה "הָדְרָן" היא צורת הבינוני לנקבות (= "חוזרות"; כגון בחולין נה, ב). כדי ליתן טעם דקדוקי לפירוש המחמירים, אפשר לטעון שגם אם בארמית המקורית של מתקני נוסח "הדרן עלך" משמעות צורת הבינוני "הָדְרָן" היא "חוזרות" ולא "חוזרים", חשוב לנו לא פחות הפירוש שמתכוונים אליו האומרים נוסח זה בימינו, למרות החלפת זכרים בנקבות המנוגדת לכללי הדקדוק. אפשרות נוספת ליישב את פירוש המחמירים היא להסכים שאכן באופן מילולי "הֲדַרַן" פירושו: "חָזַרְנוּ", בזמן עבר, אלא שכאן מתכוונים לעתיד. לשימוש בפעלים בזמן עבר במקום עתיד ניתן למצוא תקדימים בעברית המקראית. בשם הגר"ח קנייבסקי מובא שאין חשש שאמירת "הדרן עלך" תיחשב נדר, כי "הדרן" אינו בלשון עתיד אלא הוא לשון בקשה ותפילה, שנִזכה לחזור על המסכת. כדי ליישב מבחינה לשונית פירוש זה שזוהי תפילה, ניתן להסביר ש"הדרן" הוא צורת ציווי בבניין פַּעֵל (עם כינוי מושא למדברים), ובו מבקשים מהמסכת: חַזֵּר אותנו עליך! (מעין תפילת "השיבנו ה' אליך"). לסיכום: כדי לפרש את המילה "הדרן" במשמעות של הצהרה או הבטחה לעתיד ("אנו חוזרים" או "נחזור") צריך להידחק מבחינה דקדוקית. מי שחושש למשמעות של נדר ומוסיף "בלי נדר", עושה כן כנראה בגלל צירוף של שני גורמים: צמצום חשיבותם של כללי הלשון וההיגיון הדקדוקי, יחד עם "הידור" והרחקה מופלגים במצוַת "לא יחל דברו". כאמור, גם אם אין למילה "הדרן" במקורה משמעות של הצהרה לעתיד, הואיל וכיום יש המפרשים אותה כך, נוצר הצורך לחשוש שהמסיים יתכוון לפירוש זה וח"ו ייכשל בעוון נדרים. לעומת זאת, מי שאינו מוסיף "בלי נדר", ממשיך את מנהג אבותינו עד הדור האחרון, ויכול לבחור ממגוון הפירושים הנ"ל שההסבר הדקדוקי שלהם מרווח יותר: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), "חָזַרְנוּ", "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו) או תפילה: "חַזֵּר אותנו". יעשה כל אדם כמנהג אבותיו או כפי שיורוהו רבותיו, ובלבד שיירבו סיומים בישראל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. הדרן עלך סוגיית הדרן! למאמר מורחב בנושא זה - כאן.
אמר הרב זצ"ל: זה לא בזיון! (בשם הרב קנייבסקי, שי"ח מן השמים, עמ' תשל)
