נראה שלא (אם אין שום הבנה כלל).

כן

זה נראה כמו "סיום אחד".
אגב, כידוע, מקובל לומר שחזרה/לימוד 4 פעמים של כל דף זה נקרא "לימוד" ורק אחרי זה הדבר נחשב לחזרה.

כן

תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך יט, קכא):
לענ"ד סיום מסכת הוא כמו כל שאר סעודות מצווה, וממילא דינו שווה לשאר שמחות בימים אלו. ולפיכך כפי שהתירו לאנשים הללו ללבוש בגדי שבת ה"ה למסיים. אולם לענ"ד כל זה בתנאי שהוא לובש בגדי שבת בכל פעם שהוא עושה סיום מסכת. ואבאר בקיצור:
התירו לבעלי ברית ללבוש בגדי שבת, כתב הרמ"א (תקנא, א): "מילה שהיא מר"ח עד ט' באב נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת. אבל בלאו הכי אסור אפילו בשבת חזון... ". והוסיף המשנה ברורה (סק"ג) שגם הסנדק לובש בגדי שבת, וכן האשה המכנסת את התינוק. וכן הוא גם בחיי אדם (קלג, כא). וכן איתא במנהגי מהרא"ק (קלג) והובא בספר ט' באב שחל בשבת (מילואים ד, ה 1). ובשע"ת (סק"א) הזכיר שיש מקומות שלבשו בגדי שבת עוד מוזמנים לברית, ע"ש, וכן הוא בשו"ת משיבת נפש (אורח-חיים ז). וע"ע בשו"ת חיי הלוי (י, עה אות ה). וכן גם דעת הילקוט יוסף (תקנא, ג סעיפים כ-כא) דמותר ללבוש בגדי שבת לבעלי הברית, לאשה המגישה את התינוק, "ויש מקלין גם בסבא אביו של אבי הבן ואבי היולדת, הם ונשותיהם".
וכן התירו לנער בר מצווה בתשעת הימים ללבוש בגדי שבת כמבואר בהליכות שלמה (יד דבר-הלכה יא), בשו"ת אבני ישפה (א אורח-חיים קיב), שו"ת דברי יציב (ב אורח-חיים רלח), ילקוט יוסף (ארבע תעניות עמוד רסח), ספר הלכות והליכות בר מצוה (ג, ב), ספר בר מצוה כהלכתו (ה, ז) ועוד.
וכן התירו ללבוש בגדי שבת לאבי הבן בפדיון בנו כמובא בכף החיים (תקנא, סק"ז), בשו"ת חיי הלוי (י, עה אות ה) וכן האריך בזה בקובץ אליבא דהלכתא (צז עמוד יא).
ואף שהרמ"א דיבר רק על ברית מילה, זהו בכל המקרים שקיימת שמחת סעודת מצווה. וכן משמע מלשון הפסקי תשובות על המשנ"ב (תקנא אות ג) שכתב אחר ציונו לגבי ברית שלובשים בגדי שבת: "והוא הדין בכל זה לענין שמחת פדיון הבן ובר מצוה". ומפורש בכף החיים (תקנא, סקק"מ) להשוות בין פדיון הבן לסיום מסכת. וכן ראיתי דכתב לגבי בגדי שבת בספר הלכות ומנהגי בין המצרים קראפ (ד, לב עמוד סד) דאחר שהתיר ללבוש בגדי שבת לברית (לבעלי הברית), הוסיף: "וכן לצורך מצוה כגון לשידוכין מותר ללובשן". וכידוע סעודת סיום מסכת נחשבת לסעודת מצווה כפי שכתב הרמ"א (אורח-חיים תקנא, י. יורה-דעה רמו, כו).
ומה שציינו דזהו דווקא כאשר לובש בכל סיום בגדי שבת, רק אז יש מקום להתיר, זהו מפני שכתב המשנה ברורה (תקנא, סקע"ג) ע"פ הא"ר (תקנא, סקכ"ו): "מכל מקום, אם לא נזדמן בלימודו הסיום, לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים, אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי, מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן, אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות". כלומר, אזלינן בתר המציאות שנוהג בה תמיד. וכן משמע משו"ת הרמ"ץ (אורח-חיים מא) ושו"ת חסד לאברהם תאומים (אורח-חיים נו).
ואף שבספר יומא טבא לרבנן (ז, כב) כתב בלשון "נראה שאין להתיר למסיים ללבוש בגדי שבת", ע"ש שהוסיף "וכל שכן אם לא לובש תמיד בגדי שבת בסיום". ואם לובש קבוע בשעת סיום, מדוע יש לחלק, הרי זה ככל סעודת מצווה. ולא אכחד לציין כי ראיתי דגם בשו"ת חיי הלוי (י, עה אות ו) העלה ד"בסעודת סיום מסכת אין ללבוש בגדי שבת".
יתרה מכך, מצינו דהתירו ללבוש בגדי שבת לשידוך, כמובא באורחות רבינו (ח"ב עמוד קל) דהתיר החזו"א, וכן התירו בשו"ת שבט הלוי (ט, קלא אות ד), בספר ישיב משה (ח"א עמוד סד), בשו"ת רבבות אפרים (ה, שעו אות יב. ו, רפח), בהליכות שלמה (יד דבר-הלכה טו התיר במקום צורך. וע"ש יד, טו דהתיר במסיבת סיום שידוכין בתשעת הימים), בספר מועדי הגר"ח (א, שי), בספר בנתיבות ההלכה (מד עמוד 479), בשו"ת מנחת חן (ג אבן-העזר כא) ועוד. ובוודאי דסיום זה שידוך עם שמיא המתיר. והוא איננו פחות משמחה זו או משאר סעודות מצווה שהתירו.
ולסיום אציין כי חזיתי ישנם דברים אשר הקלו בהם בסיום מסכת בתשעת הימים יותר משאר דברים והוא ע"פ החוזה מלובלין, בספר דבר אמת (לקוטי כתבים איכה ג) דבזה מחליש כח השטן (וכן הביא בשו"ת חיי הלוי י, עט אות יז).
העולה לדינא: מי שתמיד לובש בגדי שבת בעת שעושה סיום מסכת, רשאי ללבוש גם בתשעת הימים בגדי שבת בעת שעושה סיום. אך אם אינו נוהג באפן קבע בעת סיום ללבוש בגדי שבת, אין לו ללבוש בגדי שבת בעת הסיום

תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך ז, קמט):
נאמר בתורה לגבי עבודה זרה (דברים יב, ג-ד): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אולם לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹוהֵיכֶם". ומי שמוחק את אחד משמותיו שנכתב בקדושה, במזיד נענש במלקות (רמב"ם הלכות יסודי התורה ו, א). וזהו דווקא בשבעת השמות הקדושים, אך לא בכינויים, ובמחיקה של אות אחת עובר על איסור (שבועות לה, א. שולחן-ערוך יורה-דעה רעו, ט). ומדברי חכמים קיים איסור לאבד פסוק מהתורה או כל ספר קודש אחר, והמאבדו בידיים נענש במכת מרדות (רמב"ם הלכות יסודי התורה ו, ח. שו"ת התשב"ץ א, ב). וכל זה הוא דווקא כאשר נכתב בקדושה.
בשו"ת מהרי"ל (קצב) כתב כי אין לנו להוסיף על מה שאסרו חכמים במחיקת שם שמים, שהרי אל"כ תהא כל התורה כולה אסורה להמחק, שהרי ידוע שבכל תיבה ואות רמוזים שמות קודש. אלא דיש לומר כי מה שאסרו למחוק זהו דבר הנגלה ומפורסם.
בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים ד, לט) חידש שכל הקדושה שבספרים הוא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ואף שלאבד בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים אין איסור. ודבריו מיירי בתלמוד ומפרשים (אך לא בחומשים שיש בהם שמות קודש). וציין דאין להקשות מכך שמצינו שמות קודש בש"ס כיוון שהתורה נתנה להיכתב ולפיכך חל על השמות בחומש קדושה. אולם בתורה שבע"פ שלא ניתנה להיכתב, אזי רק כאשר לומדים בספרים חלה הקדושה על השמות, וממילא אם נתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. אציין כי דבריו אינם סותרים כי בעת הלימוד עדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שו"ת שאילת יעבץ א, פא. שו"ת אגרות משה אורח-חיים ב, נו. שו"ת יחוה-דעת ג, יג).
בנדון שאלתנו, חזיתי שבשו"ת אגרות משה (יורה-דעה ב, קמב) העלה שאין במחיקת קלטת שיש בה אזכרות איסור, אלא שהדבר נראה מכוער, ולפיכך יש למוחקו בגרמא. בשו"ת יביע אומר (ד יורה-דעה כ) ובשו"ת ישיב יצחק (יא, כא) התירו למחוק בטייפ אף שיש בו דברי קדושה ושמות הקודש, וכן הסכים לזה בשו"ת ציץ אליעזר (יג, א). ובוודאי שכאשר משליך את הקלטת לאשפה אין לך גרמא גדולה מזה.
בשו"ת יחוה דעת (ד, נ) העלה להתיר וביאר כי "מאחר שאין בסרט הרשם-קול צורת אותיות כלל, אלא שגלי הקול נקלטים על הסרט בדרך אלקטרונית שאי אפשר בשום פנים להבחין בהם למראה עיניו של אדם, ורק על ידי פעולה חשמלית ניתן לשמוע שוב... לפיכך אין מקום לאסור מחיקתם על ידי הקלטה אחרת, אף על פי שיש בהם שמות הקודש" (וכן איתא בספר עמוד הימיני עמוד שסג).
וכן מצאתי שהתיר בשו"ת משנה הלכות (ה, קנט), ונשען שם על הגמרא במסכת גיטין (יט, ב) דאמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו. ועיי"ש בהמשך שמשמע שם כי כתב הנבלע בנייר אינו כתב כלל. וציין:
לא אסרה תורה למחוק דיבור ולמשל כשאדם יוציא מפיו איזה דיבור או ברכה או תפלה ויבא אחר על יד פיו ברוח פיו או בידו לדחוף הדברים אין בזה איסור מחיקת השם, דאיסור מחיקה לא אמרו אלא כשהשם נכתב כדרך הכתיבה בכל אופן שרושמין וכותבים, ומעתה המדבר ודבריו נקלטו ע"י טייפרעקארדער דליכא שם שום כתב וגם לא ניכר רושם הכתב כלל אלא שדיבורו נשמע ע"י מכונה אין זה בכלל כתיבה כלל...
עכ"פ נראה דקדושת הכתב אינו אלא כשנכתב על הנייר ונמצא איזה רישום אבל קול הנשמע ע"י פעולת מכונות אין זה בכלל כתיבה כלל, אלא הוא פעולת איזה מכונות שתוכל לשמוע הקול ע"י איזה סימנים העושים קצת פעולות בהטייפ כשמדברים שם ואין זה אלא לצד היותר מין רישום ופחות מזה ולכן לפענ"ד מעיקר דינא לא מצאתי שום איסור מ"מ למעשה הרוצה להחמיר על עצמו תבא עליו ברכה.
אולם בשו"ת שבט הלוי (ב, קנד) כתב לגבי מחיקת קלטת טייפ אשר יש בה אזכרות שיעשה זאת דווקא ע"י קטן (וכן הציע המנחת-יצחק), וידוע דבשו"ת בית יצחק (יורה-דעה ב, קב אות יג) כתב כי בבית אפרים (סא, ב) התיר לעשות גרם מחיקה ע"י קטן. בעניין מאבד ע"י גרמא עיין בשו"ת עין יצחק (א אורח-חיים ה אות לז), מנחת פתים (יורה-דעה רעו, ט), חזו"א (יורה-דעה קסד אות ב) ושו"ת מנחת יצחק (א, יז. ג, קב).
בספר פניני הלכה (ליקוטים א, ה) כתב: "ולעניין מחיקת הקלטת, דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, כיוון שאין ממשות של כתב בקלטת, אלא שבכל זאת היו שחששו שמא הדבר נראה כמחיקה וכפגיעה בשם שמיים. ושמעתי מהרב מרדכי אליהו שליט"א הלכה למעשה, שאין להתחיל את המחיקה משם השם, אבל אם מתחילים את המחיקה לפני כן, הרי שהמחיקה בגרמא ואין בזה איסור". אף בשו"ת מראה הבזק (ג, קלז) דן האם מותר למחוק קלטת שיש בה שמות קודש, והאם מותר להכניסה למקומות שאינם נקיים. וציין כי מעיקר הדין אין איסור במחיקתם מהקלטת. ועיין עוד בקשרי מלחמה (ג, מא).
אולם נראה דטוב לנהוג בהם כבוד ולא לבזותם (הליכות-שלמה תפלה כ, בדבר-הלכה סקל"ד) וכן פסק בשו"ת חלקת-יעקב (אורח-חיים קכד, ב). ועיין עוד בספר גם אני אודך (עניינים שונים ב, סד אות לח) שכתב הגר"א נבנצל לגבי קלטת עם דברי תורה ש"יכול לזורקה, כי לא כתובים בה דברי תורה". בהכיני את הספר לדפוס ראיתי דיש להוסיף משו"ת תשובות והנהגות (ו, רכ) שיצא לאור, ואלו דבריו: "לענין מחיקת סרט הקלטה שבו מוקלט שם תפלה וברכות... מן הדין אין בזה שום חשש איסור עיי"ש. אבל יש אנשי מעשה שנמנעים מכך שמפחדים שזהו פגיעה בכבודו ית', וכל המרבה בכבודו ית"ש הרי"ז משובח".
לדינא אמרתי לתלמיד כי הוא יכול להשליך את הקלטת לאשפה וטוב שיניח את הקלטת בתוך שקית.

תשובה ע"פ פסקי הרב עובדיה יוסף:

בגמרא במסכת קידושין (דף ל.) אמרו, "ושננתם לבניך", לעולם ישלש (יחלק לשלושה חלקים) אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד. כלומר, מחוייב כל אדם מישראל, לחלק את זמנו בלימוד התורה, שילמד גם מקרא (חומש, נביאים וכתובים), גם משנה וגם תלמוד.

וכן פסק רבינו הרמב"ם (בפ"א מהלכות תלמוד תורה), שחייב אדם לשלש זמן לימודו. כיצד? אם היה בעל אומנות או מסחר, ועוסק במלאכה לפרנסתו שלוש שעות, ובתורה עוסק תשע שעות, קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש ילמד תורה שבעל פה, ובשלש ישכיל ויבין אחרית דבר מראשיתו ללמוד דבר מתוך דבר עד שידע היאך דיני המצוות והיאך יוציא דין האסור והמותר.

ובדברי רבותינו האחרונים דיברו הרבה בעניין זה, מהי הדרך הישרה בלימוד התורה. וכתבו הפרישה והש"ך ועוד מגדולי האחרונים, שיש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד (גמרא) עם פירוש רש"י והתוספות. (ממש כלימוד דף היומי). ואינם לומדים בספרי הפוסקים. אבל נראה שהעיקר הוא ללמוד בספרי פוסקים, ואינן יוצאים ידי חובת תלמוד תורה בלימוד הגמרא, וזהו ששנינו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (מגילה כח:), שהוא הלומד הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם העוסק שעות ארוכות בתורה, יוכל לעסוק גם בלימוד התלמוד כראוי.

ולכן בנדון השאלה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (בשו"ת יחוה דעת חלק ששי סימן נב), שבודאי שלא נכון שילמדו כולם בכל יום דף יומי, במקום שילמדו שיעור בהלכה. והספרדים בכל מקומות מושבותם היו רגילים בכל יום לשמוע שיעורים בהלכה מפי תלמידי חכמים, וכך היו בקיאים בדיני התורה, וכיום במקומות רבים נתבטלו לגמרי השיעורים בהלכה, מחמת לימוד הדף היומי, שרבים מאד מסתפקים בו.

וכתב הגאון רבינו יהונתן איבשיץ בספר יערות דבש, שכל מי שלא למד הלכות שבת על בוריין פעמיים ושלוש לא יוכל להמלט מעון חילול שבת, הן מדאוריתא והן מדרבנן. (ומכאן תשובה לרבים ששאלו, מדוע ב"הלכה יומית" הארכנו לפני מספר ימים בפרטי דיני בורר, ושאבותיהם לא נהגו להזהר בזה כל כך. ובאמת שכל מה שכתבנו הוא הכרחי על פי השלחן ערוך, ועל כל אדם חובה להיות בקי בדינים פשוטים אלה).

ובודאי שמי שיכול, ראוי שילמד בכל יום גם שיעור דף יומי, וגם שיעור בהלכה, ובכך יבא על סיפוקו. אבל אם אינו שומע אלא שיעור אחד, עליו להעדיף שיעור בהלכה, כי ללא לימוד ההלכה לא ידע את דיני התורה.

וכמו כן נשים הקוראות בכל יום בספר תהלים, שמעלתן גדולה, מכל מקום יזהרו גם לקבוע איזה זמן ללמוד את דיני התורה, שאף הן מצוות להיות בקיאות בהם.

תשובת הרב דוד כוכב:

יש מעלות בלימוד בעיון ונחוץ להקדיש זמן עבורו, אך יש מעלות רבות גם בלימוד בקצב מהיר יותר כשל הדף היומי ולא ניתן לוותר עליו.
קיימת מצוות ידיעת התורה כולה. לדבריך אם תלמד בעיון אתה צפוי לסיים את הש"ס לאחר שלשים שנה. אך האם ניתן לסמוך על כך שלא יקרו עיכובים במשך תקופה ארוכה זו?
התשובה לכך נמצאת במסכת קידושין דף ל ע"א:
"אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם – לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד [לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה. רש"י בב"מ דף לג ע"א ועוד]. - מי יודע כמה חיי?! - לא צריכא - ליומי". (הסוגיה בקיצור נמצאת גם במסכת עבודה זרה דף יט ע"ב).
הגמרא לא סמכה על כך שהאדם יחיה די זמן, ויספיק לסיים כל תחום במשך השנים הנצרכות לו. היא הצריכה לחלק כבר את ימי השבוע (רש"י) או אף את היום עצמו (תוספות) כדי לצאת ידי חובתו בלימוד כל התחומים.
וכיצד צריך לחלק בין התחומים? לתלמוד שהוא העיון הוקצב שליש מהזמן בלבד, ושני השלישים הנותרים הוקדשו למקרא והלכות בבקיאות. מכאן ניתן להבין מה צריך להיות היחס הנכון בין לימודי העיון והבקיאות.
דומה לזה אמר רב פפא במסכת עירובין דף מח ע"א:
"אי דייקינן כולא האי לא הוי תנינן", כלומר: אם נדייק יותר מדאי לעיין בזמן מרובה בכל דין ודין לא יספיק הזמן לעצם הלימוד וידיעתו. ובמפורש פירש רש"י: "אי הוה דייקינן כולי האי - בכולי הש"ס", כלומר שמדובר פה בלימוד כל הש"ס, ונחוץ ללומדו וליודעו כולו - כלשון: "תנינן". ועיון רב מדאי עלול לעכב את המטרה העיקרית.
ובמסכת שבת דף סג ע"א אמרו:
"מאי קא משמע לן - דליגמר איניש, והדר ליסבר". "ליסבר" הוא לימוד בעיון, ואי אפשר ללמוד באופן נכון ואמיתי לפני ה"ליגמר", שפירושו שינון ובקיאות ללא התעמקות. והמהר"ל מפראג אף דרש בכמה מקומות שלא ילמדו כלל תוספות לפני לימוד הש"ס כולו.
וכך היו נוהגים בזמן התלמוד, כמו שאמרו במסכת סוכה דף כט ע"א:
"כי הא דרבא ורמי בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי, והדר מעייני בסברא". רבא ורמי בר חמא היו תלמידי רב חסדא החריפים ביותר, ואף על פי כן הם לא ניסו כוחם בעיון והתעמקות לפני שלמדו את הסוגיה "בריצה". ולמרות זאת קרה לא פעם שרבא הוכיח את רעו רמי בר חמא ואמר לו: "לפום חורפא שבשתא", כלומר: כעומק החריפות כך עומק השיבוש, כי טענותיו נסתרו מדינים פשוטים שהיה לו לזכור לפני התפלפלותו.
עם זאת אין להזניח לגמרי את הלימוד בעיון. העיון והפלפול הינם כפלפל חריף. כמות רבה מדי עלולה להקדיח את התבשיל, ואילו כמות מעטה מדי תותיר את התבשיל בְּתִפְלוּתוֹ.