שאלה:
זוכים אנו כמה שנים ללמוד בכל ערב דף יומי. אי"ה נסיים את מסכת תענית, במסגרת הדף היומי (סבב 14), בליל עשרה בטבת. האם יכולים אנו כהרגלנו בסיום מסכת לקיים סעודת מצווה עם בשר ויין בליל עשרה בטבת?
תשובה:
תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך, כרך יח):
לגבי חופה בעשרה בטבת, כתבנו על כך בשו"ת אבני דרך (יז, צ). וציינו דמפורש מהתוספות במסכת עירובין (מ, ב ד"ה 'דילמא') שבעבר עשו חופה בתאריך זה. וכן הוכיחו זאת מהתוספות בשו"ת אמרי דוד הורביץ (קסב), מעייני הישועה (יד) ועוד (וע"ע במנהגים וורמישא ח"ב עמוד כח). וכן הזכיר הבגדי ישע (על המרדכי עירובין סי' תצג) כי בימי רשב"ם אירע חופה בעשרה בטבת. אלא דהרמ"א ציין (תקנ, ג): "ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח"כ עושין החופה". ואין הסעודה ביום התענית. וכן התירו לעשות הנישואין בעשרה בטבת בשו"ת אבן ישראל (ז, כח).
אך מצינו דיש שהחמירו בעמידת חופה ביום זה, כפי שכתבו הפרי מגדים (אורח-חיים תקנא אשל-אברהם סק"י) והאליה רבה (שם, סק"י) והזכירם הביאור הלכה (בריש סימן תקנא). ובשלחן העזר (ח"א דף צ ע"א אות טו) התיר הנישואין ביום זה רק בדיעבד. ועיין בשו"ת יביע אומר (ו אבן-העזר ז) שהתיר לערוך חופה בעשרה בטבת, אך אעיר דאם אפשר לדחות עד הלילה מה טוב (וע"ע בדבריו בחזון-עובדיה ד' תעניות עמוד קטו). וכן התירו במקום דחק וצורך לערוך בעשרה בטבת בשו"ת ציץ אליעזר (ו, מט סק"ז) ובשו"ת חיים ושלום (ב, לא). וע"ע בספר נישואין כהלכתם (ה, מד).
אלא שלכאורה כל הדברים הינם לגבי היום, אך בליל התענית, בליל עשרה בטבת, אין הזמן מוגדר כיום צום ושרי לאכול ולשתות (עיין משנה ברורה תקנ, סק"ז). ובזה אף מצינו כמה פוסקים שהתירו נישואין לכתחילה. בספר שערי נחמה (עמוד סו) איתא בשם הגריש"א (וכן הובא גם באשרי-האיש ח"ג סז, כח) שאפשר לכתחילה לערוך נישואין בליל עשרה בטבת (אף עם כלי שיר), וכן נראה לדייק גם משו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קסח) שדוקא בליל שבעה עשר בתמוז רצה להחמיר בגלל שדיני בין המצרים מתחילים כבר מהלילה, דבר שאינו שייך לגבי עשרה בטבת. וכן העלו להתיר בשו"ת אבן ישראל (ז, כח), בשו"ת ישא יוסף (ג, קלח) ובשו"ת משנה הלכות (תנינא אב-העזר שמא).
אך הגרשז"א (הליכות שלמה תעניות יג, א. ארחות-הלכה 1) העלה דאין ראוי לעשות כן אם לא בשעת הדחק. ועיי"ש שציין שליל עשרה בטבת שהיא תענית חמורה (וכן מצינו שהחמיר בשו"ת פרי-השדה ד, סב). ועיין בשו"ת להורות נתן (י, נ) דעיקר התענית היא מהלילה, רק שהקלו באכילה ושתיה, אך רק במה שצריך (ולא ביותר מכך). וההוכחה שעשרה בטבת חמורה טפי היא
אלא שחזיתי דכתב השל"ה בתחילת מסכת תענית (פרק נר מצוה אות ו) בעניין הצומות, בהאי לישנא:
מן הראוי היה להחמיר בשלשה צומות, צום גדליה, ועשרה בטבת, ושבעה עשר בתמוז כמו בתשעה באב, שכולם הם משום החורבן. אבל אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן [רוב הצבור] יכולין לעמוד בה (בבא קמא עט, ב). על כן לא החמירו אלא בתשעה באב בעצמו. ומבואר מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י ז"ל, שעל כן איזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ארבעה צומות שיחמיר על עצמו, לפסוק האכילה מבעוד יום, עד כאן. ונראה בעיני, דדוקא באכילה ושתיה להפסיק מבעוד יום יחמיר, כדי שיהיה תענית שלם יום ולילו, אבל בשאר דברים אין צריך להחמיר, מכל מקום אם מחמיר בהן גם כן, בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבא עליו ברכה.
דבריו של השל"ה הובאו באחרונים, ועיין בזה בבאר היטב (תקנ אות ב) ובמשנה ברורה (שם סק"ו). ואף לפי דעת בעל הפרדס "שאיזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ד' צומות שיחמיר על עצמו לפסוק האכילה מבעוד יום". זה רק באכילה ושתיה: "שיהיה תענית שלם יום ולילו, אבל בשאר דברים א"צ להחמיר". אלא שכתב השל"ה: "אם מחמיר מהן ג"כ בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבוא עליו ברכה". ולפי זה ניתן לדייק ולומר שראוי להחמיר בינו ובין עצמו. ועיין בשו"ת אבני ישפה (ה, לג, ח) שהיקל במוזיקה בצום גדליה. אלא דראיתי כי בבן איש חי (דברים אות ה) כתב לגבי עשירי בטבת שאין לעשות ריקודים בלילה וביום, וכעין זה איתא בקיצור שו"ע (קכב, א).
אך לענ"ד ישנה סברא להתיר, דהרי לא ניתן להחמיר בליל תענית עשרה בטבת יותר מר"ח אב עד התענית ובימים הללו התירו לאכול בשר ולשתות יין בסעודת סיום מסכת וכמבואר ברמ"א (תקנא, י). ועוד, חזינן שאף דבעשירי בטבת אין איסור רחיצה אף בחמין ואילו לפי הרמ"א אין לרחוץ אף בצונן כל גופו מראש חודש אב (וע"ע בכף-החיים תקנ, סקי"ב-יג). וכן נאסר בימים אלו לערוך חופה (אשכנזים מי"ז בתמוז. ספרדים מר"ח אב - תקנא, ב), מה שלא בהכרח נאסר בעשרה בטבת (כפי שביארנו לעיל). הרי מתבאר כי ימים הללו (מראש-חודש אב ועד תשעה באב) חמורים יותר (מעשרה בטבת) ובכל זאת הותר לאכול בהם בשר ולשתות יין בסעודת סיום מסכת.
ואציין כי לגבי סיום מסכת כתב הרמ"א (תקנא, י): "ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין... ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת... אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה. אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט' באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם... ". והעיר המשנה ברורה (סקע"ג): "וסיום מסכת - ומ"מ אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות". (בעניין סיום מסכת בתשעת הימים, ע"ע באליה רבה (תקנא, סקכ"ו), בשו"ת חסד לאברהם תאומים (נו), בשו"ת נשאל דוד (אורח-חיים כב), בשו"ת יחוה דעת (א, מ), בסידור היעב"ץ (שער השמים ח"ב), בשו"ת אריה דבי עילאי (אורח-חיים יא), בשו"ת משנה שכיר (קמד), בשו"ת ויצבור יוסף, בשו"ת התעוררות תשובה (ג, תקה), בשו"ת מנחת יצחק (ב, עג), בשו"ת בצל החכמה (ב, כח), בשו"ת משנת יוסף (י, פט), בשו"ת אור לציון (ח"ג יב, א), בשו"ת שאילת יצחק (מהדו"ת נו), בשו"ת רבי ידידיה טיאה וויל (אורח-חיים לח), בשו"ת מחקרי ארץ (ה, צה), בשו"ת שערי חיים (ב, עא), בספר משכיל לדוד (א, כד), בשו"ת אבני דרך (יג, קיא. טו, קט) ועוד) וכ"ש אצלנו, דמיירי שהחבורה רגילה לעשות בכל סיום מסכת סעודה. ועוד, דלא מיהרו בשביל לסיים בליל זה, אלא זהו הקצב של לומדי הדף היומי.
ממילא הוא הדין אצלנו שיהא מותר לאכול בשר ולשתות יין אם עושים סיום מסכת בליל תענית עשרה בטבת. וכעין זה כתב לי גם בעל שו"ת דברי בניהו. (וזו לשונו בסיכום תשובתו: ציבור שלומדים דף היומי ונזדמן להם לסיים מסכת תענית וכדו' בליל תענית עשרה בטבת יכולים לעשות סעודת מצוה באכילת בשר ובשתיית יין וכמו שהתירו לעשות כן מראש חודש אב עד התענית וכמו שכן כתב רמ"א (תקנא, י) וימים הללו יותר חמורים מצום עשרה בטבת שמצינו בראשונים שעשו נשואין בעשרה בטבת ואילו במים שמראש חודש אב עד התענית לא מצינו שהתירו לעשות נשואין וכן מצינו שיותר החמירו לענין רחיצה בימים הללו משא"כ בעשרה בטבת שלדעת השו"ע מותר אף ברחיצה בחמין ולרמ"א עכ"פ פניו ידיו ורגליו התירו אף בג' תעניות משא"כ מראש חודש אב ומכיון שבימים אלו התירו אכילת בשר ושתיית יין בסעודת מצוה כל שכן שיש להתיר לעשות סעודת סיום מסכת בליל תענית עשרה בטבת. עין רמ"א (תקנא, י וטז) ובסימן תקנ לענין רחיצה. ובכף החיים (שם אותיות יב-יג))
וכתב לי בשאלתנו בעל שו"ת באר שרים, בהאי לישנא: "גם באם אין אוכלים בליל תענית בשר ויין, כנהוג. בסעודת מצוה של סיום מסכת שרי עיין חוות יאיר (ע) ויש״ש (ב״ק פרק מרובה) והגהות דגול מרבבה (הל׳ שמחות) שמצות סיום מסכת גם אבל יכול להשתתף ולכן כיום בפרט, בודאי יש לחזק עשיית סיומים למסכתות הנלמדות בסעודת מצוה בבשר ויין גם באור לתענית כן נראה להלכה. מפאת שהותי בחו״ל לא אוכל להאריך אך זה לדינא".
ויודע אנכי דכתב המשנה ברורה (תקנ, סק"ו) ד"בעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב", לענ"ד, זה אינו לגבי לומדי תורה שמסיימים מסכת, ובייחוד בדורנו שצריכים לעשות הכל בכדי לחזק את לומדי התורה. ודי לחכימא.
העולה לדינא: בליל עשרה בטבת נסיים את מסכת תענית בלימוד הדף היומי, ובמקומות שעושים בכל סיום מסכת סעודת מצווה עם בשר ויין, רשאים לקיים סעודה זו גם בליל עשרה בטבת.
|
שאלה:
אני יושב שבעה על אחותי. חוששני שהפסקה של שבוע במסכת יבמות תביא אותי למצב שלא יתאפשר לי להדביק את הפער. כבר היום אני בפיגור קל. האם יש היתר כלשהו?
תשובה:
תשובת הרב אלחנן פרינץ:
בימי השבעה אין להתיר ללמוד דף יומי, דהרי אבל באסור לימוד תורה (מוע"ק טו, א) משום שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (כך ביאר הש"ך יורה-דעה שפד, סק"א). וכ"פ הרמב"ם (הלכות אבל ה, ה. ה, טז) והשולחן ערוך (שפד, א): "אבל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. ואם רבים צריכים לו להתלמד, מותר, ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר, והאחר לתורגמן, ותורגמן ישמיע לרבים".
ואין להגדיר זאת כדבר האבד שהותר לאבל, דהרי בקושי התירו ללמוד בדברים הרעים. ועוד, קשה להגדיר את מצבך כלהוט אחר התורה שבזה היו שרצו להקל, ע"פ הירושלמי מועד קטן (ג, ה) דאם היה האבל להוט אחר התורה מותר לו ללומדה. והובא בכמה ראשונים ובהם בעל שבלי הלקט (הלכות שמחות כו) ותלמיד הרשב"א. וע"ע בראבי"ה (תתמא. הובא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג מד ובמרדכי תתפח), באור זרוע (ב, תלד) ובארחות חיים (אבל טז).
וידוע שהרוגאצ'ובר למד תורה בימי אבלותו, אולם חזיתי דהוא ידע שהוא ייענש על כך כיוון שהוא עובר על דברי חכמים, אך הוא הוסיף כי הוא מוכן לסבול ולקבל את העונש על כך, כיוון דהוא אינו מסוגל לסבול את הצער מביטול התורה (והובא בשו"ת יביע אומר ב יורה-דעה כו. ד יורה-דעה לא אות ה). וע"ע בספר אישים ושיטות (עמוד צב) שהרוגאצ'ובר אמר למכיריו דוודאי זו עבירה, וכדאי היא התורה ללקות עליה. וראיתי בשו"ת לב אברהם (צח) ביאר דעיקר סמיכת הגאון היה על הירושלמי שהוא זצ"ל היה מן הלהוטים אחר התורה ביותר ובמצטער כל כך לא גזרו לאסור, ומי כמוהו מורה לשער בנפשי' כראוי, ואין להרהר אחר הרב הדומה למלאך ה"צ. אבל עכ"פ בסתם בנ"א בוודאי שאין כדאי להתיר ד"ת באבילות, ואם מצטער בלימוד דברים הרעים, הלא לפמש"כ יש היתר לקרוא במזמורי דוד המלך ע"ה אשר שוב לא יצטער, ולא יעבור על שום נדנוד איסור. ע"כ. וע"ע בשו"ת יעלת חן (ח"א עמוד שעט).
ובערוך השלחן (יורה-דעה שפד, ג) כתב לבאר "אם היה להוט אחר התורה כמו הרעב כשהוא להוט אחר איזה מאכל ואם לא יתנו לו יאחזו בולמוס ויסתכן, כמו כן הוא להוט אחר התורה ונחשב כקצת סכנה, ולכן לא הביאו הפוסקים משום דלא שכיח זה כלל בזמנינו".
|
