א. תלוי בהסכמי העבודה שלך מול המעביד
ב. מדוע שתהיה הגבלה כלשהיא?
תודה

אין בכך דברים מוחלטים
בשם הרב קנייבסקי שמעתי שאין להמתין יותר מ3 ימים
אך נראה שאם אתה עדיין חש מקושר למסכת ושמח בשמחת הסיום אז אפשר

כל אחד והסגנון האישי שלו
אין פה דרך ברורה לכולם
לענ"ד עדיף קודם להיות בקי בש"ס ורק אחרי זה ללמוד עם תוס',
הרי תוס' כתב את פירושו לאחר שלמד את הש"ס ואז הקשה ממקום למקום וכו'.

הרב ינון עזרא שרים:
דבר ראשון, עליך לדעת שלעולם לא מאוחר להתחיל ללמוד תורה, ומי לנו גדול מרבי עקיבא שחכמנו אמרו עליו ''רבי עקיבה למד תורה בן ארבעים שנה ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה'' (ספרי דברים) ולכן בכל יום שאתה זוכה ללמוד תשמח ותודה לה' ששם חלקך מיושבי בית המדרש.
הנה, בעניין לימוד התלמוד לעומת לימוד ההלכה רבו הדעות, ויש אומרים בכה ויש אומרים בכה וכולם מכוונים לשמים. אבל יש לדעת שאי אפשר באמת לזכות לתורה מבלי לדעת ללמוד גמרא ולהיות במדרגה שלימוד הגמרא הוא חלק מאיתנו ושהרמה הלימודית שלנו היא של 'בעלי גמרא', כמו שכתוב במסכת סוטה דף כא עמוד ב ''היכי דמי חסיד שוטה... עולא אמר זה שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים. אתמר: קרא ושנה ולא שימש ת"ח ר' אלעזר אומר הרי זה עם הארץ..."
וכמו שהסביר רש''י שם שהמושג 'שימוש תלמידי חכמים' הוא ''ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם''. ולכן כל אחד חייב להשתדל להיות שייך לתורה על ידי לימוד הגמרא אם מעט ואם הרבה, ואם רק ישנן פסקים והלכות ולא יגע ויעמול בכל כוחו ושכלו להיות מיושבי בית המדרש של התנאים והאמוראים הקדושים לא יזכה לראות מאורות, ורבו המקורות בעניין ואין כאן המקום אבל עיין היטב בגמרא הנ''ל שממנה שורש גדול לבא לעסוק בתורה.
וכן פסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד רמו/ד): ''חייב אדם לשלש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים; שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה, קורא ג' מהם בתורה שבכתב, ובג' תורה שבעל פה, ובג' יבין דבר מתוך דבר. במה דברים אמורים, בתחילת לימודו של אדם. אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו. הגה: וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל. ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות. ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות.''
הראנו לדעת שאין להניח את התלמוד כלל, אדרבא יש לעסוק בו חלק משמעותי אם לא רוב הזמן המוקדש ללימוד ביום, וכך הם דברי האור החיים הקדוש רבי חיים בן עטר זיע''א (ראשון לציון רמו/ד): ''דאין מספיק לאדם לומר אדע דיני התורה איסור והיתר כו' מפסק הדין ומהש"ע שחיבר מהרי"ק שנתפשט בכל הקהלות לדון על פיו ואעסוק בחכמת הסוד הגם כי רבה היא נראה כי כל עוד שלא ידע עיקר הדין מהש"ס ומוצאו אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר...'.'
ונכון וישר ללמוד את הרי''ף ושאר פוסקים על הדף, ולמקצרים, ב''ה בדורנו דור עשות ספרים יש ספרים שמסכמים להלכה את דברי הגמרא על סדר הדפים ויפה להביט בהם כמה דקות בסוף הלימוד.
דע לך שהצד השווה שבגדולי הדור הוא שהם לומדים ש''ס היטב הלוך וחזור בבקיאות ועיון וגם שמעתי את ברכת הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט''א ללומדי הדף היומי שטוב הם עושים ושגם אביו הרש''ל הרב עובדיה היה לומד את המסכת הנלמדת בדף יומי.
ויהי רצון שתזכה ללמוד את כל חלקי התורה ויהיה ליבך פתוח כאולם מלא בחוכמת התורה ושכלך יאיר באור דברי א-לוהים חיים ולכל אשר תפנה תצליח ויהי השם עמך.

שלום רב,
לכאורה יוכל לומר את הסיום לבד בבית
או להאזין בטלפון לחברי הקבוצה

ממליץ מאוד לא להפסיק עם הדף היומי
אפשר וכדאי למצוא לזה שעה ביום
וזה יתן לך בקיאות חשובה מאוד
לקבוע עיתים לתורה - היינו: לגזול זמנים לטובת הלימוד
בהצלחה!

הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך חלק כ):
לענ"ד מעלה סעודת מצווה של סיום מסכת הינה חשובה ויש לערוך סעודה זו, אף שבעקבות כך יעדר באופן חד פעמי משיעור גמרא בו רגיל להשתתף. ואבאר.
הגמרא במסכת שבת (קיח, ב) אומרת: "דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן" (בברכות מו, א מובא דיומא טבא זה סעודה). ומכאן דייק הים של שלמה (בבא קמא סו"פ ז): "אפילו מי שלא סיים מסכתא זו. מצוה רבה שישמוח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים. אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו". ורואים אנו כי ישנה מצווה לשמוח עם גמר המסכת. וע"ע ביש"ש (ז, לז. ז, מו). ומובא בשיר השירים רבה (א, ט): "א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
וכן מצינו בגמרא במסכת תענית (ל, ב) ובבא בתרא (קכא, א) המבארת למה ט"ו באב נחשב יום טוב, ומובא בגמרא: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה". וביאר הרשב"ם: "אותו יום שפסקו, היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת". והרחיב הר"ן (וכן הנמוקי יוסף): "שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב". ומכאן הבין בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קנז) דיש לעשות סיום כאשר אדם גומר דבר מצווה שהשקיע בו רבות.
ומצינו דפסק הרמ"א (יורה-דעה רמו, סקכ"ו): "כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה והיא נקראת סעודת מצוה". וכ"כ רבים דסעודת סיום המסכת היא מצווה, ועיין בש"ך (יורה-דעה רמו, סקכ"ז) שציין למהר"ם מינץ (קיט) דזו סעודת מצוה ולפיכך יכול אבל (תוך יב חודש) לסעוד שם. ומצינו במפורש ברמ"א (אורח-חיים תקנא, י) כי בסעודת מצוה של סיום מסכת אוכלין בשר (ושותין יין) אף בתשעת הימים. וכן התיר הביאור הלכה (רמט) לעשות סעודת סיום מסכת אף בערב שבת כדין סעודת מצוה. ועוד על מהות השמחה בסיום המסכת עיין בקדושת לוי (שבועות ד"ה 'נשאלתי, אופן הב').
ואעיר כי מצינו דמי שאינו משתתף בסעודת מצווה כאשר הוא מוזמן הוא מנודה (עיין בגמרא בפסחים קיג, ב), אך לא מצינו דמי שמוזמן להשתתף בשיעור גמרא ואינו מגיע דהוא מנודה (ואף שניתן לדחות ולומר כי הכוונה בגמרא לסעודות מצווה ספציפיות כברית מילה, ניתן ללמוד את מעלת ההשתתפות "בחבורה של מצוה" כלשון הגמרא).
ואולם היה מקום למימר דיכולים ללמוד מההיתר של הפוסקים שלא להשתתף בברית מילה (בסעודת המצווה) למי שלומד תורה, וה"ה שלא יבטל את הליכתו לשיעור הגמרא. אך לענ"ד המקרה של ההימנעות מללכת לברית בשביל ללמוד תורה, אינו דומה למקרה שלנו, דבסיום מסכת הסעודה עצמה היא חלק השיא של הלימוד תורה, שמראה שמכבד את התורה והיא יקרה בעיניו ועל כך הוא שמח כעת. וכבר כתב המשנה ברורה (תרסט, סק"ו), בהאי לישנא: מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה, עיין שם. ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה, אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים, ובעוונותינו הרבים ביזוי כבוד התורה גרם זה, שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, ומי יתן וישיב וירחם שבר בית ישראל במהרה בימינו.
ועוד תמוה בעיני, כיצד רוצה לבטל שמחה זו (של סיום מסכת) בשביל ללכת לשיעור. וכי אם היה לו חתונה משפחתית ביום זה גם היה מוותר עליה והולך לשיעור. והרי הסיום הינה מצווה גמורה כפי שציינו לעיל. ושנינו במשנה בסיום מסכת תענית: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר-השירים ג, יא) ביום חתונתו - זה מתן תורה. וכעת שמסיים המסכת הוי חתונה.
ואציין כי כתוב בספרים שמלאך בשם סמא"ל (שרו של עשו, עיין כלי-יקר בראשית לב, כה) מונע מאיתנו לשמוח בשמחתה של תורה ולעשות סיום עם גמר הלימוד (סמא"ל, ראשי תיבות, סעודת מצוה אין לעשות). וכבר כתב בשו"ת משנה שכיר (אורח-חיים מהדו"ת סי' יח): "וכדאי זכות סעודת סיום לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ולקרב את ביאת משיחנו בב"א".

שלום רב,
לפי הידוע לי - זה לא משנה מבחינה עקרונית.
אם כי, אני נוטה לחשוב שעדיף לא לעכב את סיום מסכת שבת ב-3 שבועות אלא להמשיך ולסיים במועד המתוכנן מראש - ובכך יש שמחה גדולה יותר וטבעית - ולכן ראוי לערוך אז סיום מסכת.
יישר כחך!