תשובת הרב יעקב שכטר: א. לגבי עריכת סעודת סיום, נראה שאפשר לערוך. הרי כל עניינו של הסיום בגמר מסכת הוא משום סיום של חלק אחד בתורה. את התורה כולה אף פעם לא מסיימים, ומבחינה זו יש מקום להחשיב גם סיום של חלק בתורה בצורה מקוצרת לסיום. והרי בסעודת סיום אין כל חשש של ברכה לבטלה או משהו דומה. זה רק מבטא שמחה על הזכייה לסיים לימוד של נושא בתורה הקדושה, וזה שייך במידה מסויימת גם כאן. ב. לגבי עילוי נשמה יש להבחין בין שני נושאים. אם קיבל על עצמו ללמוד מסכת, זה תלוי בדעתו בשעת הקבלה. אם מלכתחילה כיוון ללמוד באופן מקוצר, הרי קיים את נדרו. אבל אם מלכתחילה דעתו היתה בסתמא על סיום מסכת בצורה המקובלת, הרי נדר גדול נדר לאלוקי ישראל ולא קיימו באופן מקוצר זה. ג. יש הנוהגים להתענות ביום היארצייט ואוכלים רק משום שהסיום הוא סעודת מצווה המתירה לאכול. לעניין זה אין להחשיב סיום זה לסעודת מצוה ממש שתתיר לאכול לבעל יא"צ. אמנם כיום לא נהגו בדרך כלל להתענות וכל עניינו של הסיום הוא אכן רק לעילוי נשמה, ואין ספק שגם לימוד זה יש בו עילוי רב לנשמה. ד. מסיבה זו לא יועיל סיום כזה להתיר אכילה לבכורים בערב הפסח. או בכל אופן אחר בו צריך לדחות איסור כלשהו מפני סעודת מצווה אמיתית. ה. כדאי בהזדמנות זו להזכיר שהלימוד המקוצר מטרתו לשמש כחזרה לאחר לימוד שלם, ולא כדאי להתרגל שזה יהיה הלימוד העיקרי ולהיות מסתפק במועט בכגון דא.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. אם השאלה היא רק על אמירת "הדרן עלך" וכל הנוסח הנהוג לאמרו בסיום מסכת, הרי שאין כל בעיה, ואפשר לומר הכל כרגיל. הכל שם תפילות שניתן לאומרן בכל עת והשמות הקדושים הכלולים שם, כולם הם במסגרת בקשות ותפילות, ולא במסגרת של ברכה, כך שאין חשש ברכה לבטלה וכדומה. ב. לגבי עריכת סעודת סיום. אמנם אין כאן בעיה הלכתית, אבל כעבור זמן מה מסיום הלימוד, זה הופך חסר טעם. וכמדומה שהמנהג הוא שעד שלושה ימים מסיום הלימוד יש טעם בעריכת סעודת סיום לגומרה של מצוה. ג. כל זאת, כשאין איזה איסור אחר שנדחה על ידי סעודת המצוה הזו. אבל אם ישנו מי שלולא הסעודה הזו היה אסור לו לאכול ואנו מתירים לו רק בסעודת מצוה ממש, הרי לגבי זה רק סעודה הנערכת עם גמר הלימוד ממש נחשבת לסעודת מצוה ממש. ד. עצה טובה ומעשית: כדאי להתבונן ולנסות ולהיזכר האם לא דילג איזה דף במסגרת הלימוד. במקרה כזה, יוכל כעת להשלים את הקטע החסר, ואז יזכה לסיום מסכת אמיתי ולסעודת מצוה אמיתית.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. ישנם שני פירושים בכוונת המילה "הדרן" עלך. יש המפרשים מלשון נחזור עלייך, כלומר לאחר שסיימנו את המסכתא אנו מבטיחים לחזור עליה. וזה דומה למשפטים הבאים: "דעתן עלך" ו"לא נתנשי מינך" (דעתנו עלייך ולא נעזבך). הפירוש השני הוא מלשון הוד והדר, כלומר ה"הדר" שלנו עלייך, את מתהדרת ומתפארת בנו. חיזוק גדול לפירוש השני הוא ההמשך "והדרך עלן" וכי הכוונה שהמסכת תחזור עלינו? בודאי הכוונה היא שההדר שלך עלינו ובך אנחנו מתהדרים, ואין לחלק את משמעות המשפט לשניים. ב. כמובן שלפי הפירוש השני אין שום טעם לומר בלי נדר, הרי הוא קובע מציאות עכשווית שהמסכת מהדרת אותנו ומתכבדים אנו בה בלימודה ובידיעתה. אלא יש מי שחשש לפירוש הראשון שהוא מבטיח לחזור, והרי זה נדר, ולא נדר סתם, אלא נדרי מצווה החמורים שהפרתן קשה ולא תמיד אפשרית, על כן בחר להוסיף בלי נדר. ג. אמנם ברור שאין כך המנהג. הלא סיומי מסכת נערכים ברבים מאות שנים ויותר על ידי אלפי ורבבות עמך ישראל, על ידי תלמידי חכמים בעלי הוראה ובפניהם, ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחשוש לזאת. וצאי לך בעקבי הצאן, אם הלכה רופפת בידך, "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה איך העם נוהג). ד. ייתכן שהסיבה שלא חששו לזאת היא מפני שזה נאמר בלשון רבים, שהציבור יחזור, ודי בכך שאחד מכל הציבור אי פעם יחזור. ייתכן גם שמפרשים זאת במובן של הבעת רצון, כאילו ולוואי ונזכה לחזור עלייך. ייתכן וברור לנו שהעיקר הוא הפירוש השני, ולפיו זו הוספה חסרת פשר. יתכנו גם נימוקים נוספים שאין כאן המקום לפרטם. ה. על כן נראה שראוי להמשיך ולנהוג ככל העולם ולא להוסיף בלי נדר. ומכל מקום החושש לנדר, יאמר בפעם הראשונה בלחש בלי נדר, ללא שיישמע באוזני אחרים, ומן השמיים בוודאי יקבל שכר על יראת חטאו באופן של התחשבות במנהג ישראל שלא לחדש בהם דבר מדעתנו. (בנותן עניין להזכיר את המחלוקת בראשונים האם מותר לדוך מלח ביו"ט לצורך הסעודה, יש מתירין ויש אוסרים ומעדיפים לאכול את סעודתם תפילה ולא להיכנס לחשש מלאכה האסורה ביו"ט. התוס' במסכת ביצה דף יד. כתבו בלשון בלתי אופיינית לחלוטין לבעלי התוס': "המחמיר לדוכן מערב יום טוב הרבה ביחד - יתברך באלוקים ובשם המיוחד". ומבארים שם הפרשנים, שאותו אחד שאוכל תפל לא זכאי לברכה זו למרות יראת חטאו, אלא דווקא זה שזכר ודך מעיו"ט, והוא גם מכבד את היו"ט בסעודה טעימה, גם מחמיר, וגם לא מושך תשומת לב לחומרתו...).
דפי זהב - הרב יעקב משה הלבני (קולמוס, גליון 114)
אבני חפץ, סימן נג - הרב אהרן בן נתן לווין
הרב דוד מסאכאטשוב (בסוף ספר פסקי תשובה)
שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ל"ו אות ט') וגם משמע מהרמב"ם שאיכא מצווה חיובית על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את כל התורה, שהרי נקט גם חיוב זה בפ"א ה"י, שהוא החיוב שעל כל אחד ואחד מישראל שצריך ללמוד עד יום מותו מטעם דכל זמן שלא יעסוק בלמודו הוא שוכח, שמזה הכרח שגם צריך ללמוד, דאל"כ לא היה שייך לאסור השכחה. אבל חיובו הוא רק בזמן שקבע לקיים מצוות הלימוד, והיינו שצריך להשתדל שילמוד בכל יום פרק אחר. אבל הוא לימוד שלא בעיון, שהרי א"א בזמן קצר ללמוד בעיון. אלא שהלימוד בעיון לא שייך למצווה זו שנאמרה בפ"א, ששייך לקיימה אף אלו שלומדים רק זמן קטן ביום וזמן קטן בלילה. והוא מקור ללימוד דף גמרא שהיה ברוב ערי ישראל ואולי כולן שהיה חברה ש"ס, בין ללמוד בחבורת בע"ב כל הש"ס והרב למד זה עמהם, בין לחלוקת הש"ס לבע"ב היכולין ללמוד גם בעצמן שילמדו בהעיר כל הש"ס גם ע"י הבע"ב. וכשהיו בעיר הרבה בתי כנסיות, היה זה ברוב בתי כנסיות בכל ביהכ"נ לעצמה. וכשהתחילו מתרשלין בזה, הונהג ע"פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ בלובלין, שיהיה דף יומי כללי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע"פ שנכתבה ע"י ר' אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא - אף שאין לומדין גם תלמוד ירושלמי, מחמת שקשה הלימוד בירושלמי מפני שאין עליו פירוש מבואר בלשון קצר וברור ונכון כפירוש רש"י על הבבלי - מחמת שהתלמוד בבלי עיקר להלכה. וגם דורות הקדמונים היו הרבה, גם חכמים גדולים, שלא למדו את הירושלמי, וגם הרבה שלא ראו אותו מפני שלא העתיקו אותו הסופרים כל כך כהבבלי. שלכן החשיבו לעניין הלימוד דתושבע"פ שחייבו גם את בע"ב ללמוד, רק תלמוד הבבלי. שזה למדו בע"ב בחברות הש"ס שהיו בהעיירות, וגם קביעות הדף היומי רק בתלמוד בבלי. אבל עכ"פ קיום המצווה כראוי לא נתקיים בזה, וגם ליכא חיוב הכרחי ממש על כל אחד ואחד, ולא נחשבו עבריינין בזה.
שבט הלוי (ח"י סי' א' אות ב') ואשר שאל כב' בענין למוד מס' מועד קטן ובפרט בסדר דף היומי. אין לי להוסיף על מה שהעתיק כב' בקיצור, והעיקר מש"כ בס"ח סי' רס"א דלא זו דאינו מזיק אלא מצוה גמורה היא אלא שיש להתפלל לפני זה שלא יגרום שום דבר רע, ואין היא וכיו"ב ח"ו גורם נזק אלא דברת בני אדם כאשר רמז בס"ח שם, אבל דברי תורה עצמם הם דברי אלקים חיים וגורמים אריכות ימים, אלא שאין רגילים לקבוע ישיבה ע"ז, אבל מצוה כלימוד ש"ס על הסדר בין ביחידות בין ברבים כדף היומי חלילה לחסר חלק מתורת חיים. ומי לנו גדול מגדולי הראשונים אבירי התורה כבעלי תוס' והרא"ש ומרדכי, כרבינו הרמב"ן והריטב"א ועוד, כבעלי שו"ע הטור וכל שלטי גבורים שלא שינו מעיונם בזה לעומת שאר חלקי התורה. ואם בכל זאת חושש אדם לנפשו יתפלל שגם עי"ז יזכה להאריך ימים ושנים, ואריכות בזה ללא צורך. ואשרי לו שזוכה ומזכה הרבים, ידידו דוש"ת, מצפה לחסדי ה'.
תשובת הראל שפירא: סבב הלימוד של הדף היומי נמשך למשך 2,711 יום. יש לציין, שבהתאם להחלטתו של ר' מאיר שפירא, מייסד לימוד הדף היומי, הדף האחרון בכל מסכת נחשב ל"דף יומי" גם אם הדף קצר מאוד (עמוד, חצי עמוד, וכדומה). בנוסף לכך, גם מסכת שקלים מן התלמוד הירושלמי צורפה למסגרת לימוד הדף היומי. הטעם לכך הוא מכיוון שיש תלמוד בבלי על כל סדר מועד למעט מסכת שקלים, ולכן הוחלט לצרף את לימוד מסכת שקלים מן התלמוד הירושלמי למסגרת לימוד הדף היומי, כדי להשלים למעשה את לימוד כל סדר מועד. מסגרת לימוד הדף היומי כוללת גם את מסכתות קנים, תמיד ומידות, וזאת על אף שאין על מסכתות אלו גמרא (למעט קטעי גמרא בודדים על תחילת מסכת תמיד). אמנם, ב-7 הסבבים הראשונים של לימוד הדף היומי (א' בתשרי תרפ"ד ועד י"ד בתמוז תשל"ה) סבב הלימוד היה 2,702 יום, מכיוון שעבור מסכת שקלים (ירושלמי) הסתמכו על חלוקת הדפים שבדפוס סלאוויטה (רבי מאיר שפירא היה נכד למוציאי מהדורה זו), בה מסכת שקלים מנתה 12 דפים בלבד, אך החל מהסבב ה-8 הוחלט להסתמך על חלוקת הדפים שבדפוס וילנא, בה מסכת שקלים מונה 21 דפים, וזאת לאחר הכרעתו של הרב משה פיינשטיין בנדון. (להרחבה בעניין זה, ראה בעלון "מאורות הדף היומי" גליון 367). בתמונה כאן ניתן לראות את הלוח שערך רבי מאיר שפירא בעצמו עם תחילת המחזור הראשון. בתמונה זו ניתן לראות שמשך זמן לימוד מסכת שקלים ארכה 12 יום בלבד, ולא כנהוג אצלנו (החל מהמחזור ה-8) שמשך זמן לימוד מסכת שקלים בסבב לימוד הדף היומי אורכת 21 יום.
תשובת הראל שפירא: אין הנחיה אחידה בנושא זה, אך ברוב מוחלט של המקרים ניתן לסיים בסמיכות ממש לסיום הדף (בסוף עמוד ב של הדף היומי או בתחילת עמוד א של הדף הבא). כדי לשמור על אחידות מסגרת לימוד הדף היומי, ישנה חשיבות להשתדל ללמוד בכל יום את הדף היומי העולמי, ולא לצבור פיגור או לחילופין לא להתקדם יתר על המידה. שמירה על אחידות זו תאפשר ללומדים הקבועים בשיעור שהחמיצו שיעור ביום מסוים להשלים לבד את הדף היומי ולהשתלב למחרת עם חברי השיעור במקום המתאים בתחילת הדף הבא. כך גם לומד דף יומי המשתתף בשיעור דף יומי במקומות שונים (עקב נסיעות וכדומה) יוכל להשתלב בקלות בשיעור דף יומי אחר (עם מגיד שיעור אחר) וכך הרצף הלימודי יתקיים בלי דילוגים. כמובן שבמקרה בו סוגיה ממשיכה ולא מסתיימת בסביבות תחילת הדף, לא ניתן לקטוע באופן מלאכותי את לימוד הדף היומי באמצע הסוגיה, וראוי לסיים את הסוגיה במלואה, אך מומלץ מאוד להתחיל ביום המחרת בחזרה קלה ומהירה על קטע הגמרא המובא בתחילת הדף, ובכך לשמור על מסגרת של "דף" יומי, ולאפשר ללומדים, שהחסירו ביום הקודם ומצטרפים ביום המחרת, הרגשה של לימוד דף יומי מלא.
תשובת הרב יעקב שכטר: לגבי לימוד בחשיבה בלבד, כפי שזה נחשב תלמוד תורה, כך בדיוק זה סיום מסכת, שכל עניינו הוא תלמוד תורה של מסכת. אבל חובה לציין, שאיכות הלימוד היא פחותה. עד כדי כך שיש דעה בפוסקים שעל לימוד בהרהור אין חובה לברך ברכת התורה. חז"ל גם העידו שהלומד בלחישה משכח תלמודו, ואפילו הרבנית של רבי מאיר ידעה לומר זאת לאותו תלמיד דהוה גרס בלחישא, וזה נלמד מן הפסוק כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה. בדרך כלל, הקריאה בפה מועילה לריכוז. זה ענין של הרגל. שווה להשקיע מעט זמן, בו בתחילה הריכוז יפחת, למען התועלת הרבה בהמשך. (מקובל, שרק למעשני מקטרת ישנה בעיה ללמוד בפה...). הקריאה בפה לאדם שקט, מביאה תועלת רבה גם בשטחים אחרים. הפריצה מן המופנמות המתחילה בבית, תוכל להימשך בס"ד בתחומי חיים נוספים. בהצלחה!
תשובת הרב יעקב שכטר: א. לימוד תורה נחשב גם בהרהור בעלמא. למרות שיש דעה בפוסקים שזה לא מחייב ברכת התורה. ב. שמיעה מפי אדם אחר עדיפה על הרהור, מפני הדין של "שומע כעונה", כלומר השומע הוא כמדבר בעצמו. יש לזה מספר השלכות כמו בזמן שבעל קרי היה אסור ללמוד לפי דעות מסויימות ללא טבילה, ובהרהור מותר, אבל לשמוע אסור מפני שזה כדיבור. יסוד זה מבואר בתוס' ברכות דף כ ע"ב שבמתן תורה היו בני ישראל שומעים בלבד ואעפ"כ הצריכום טהרה. ג. לכן, שמיעת דברי תורה מפי אחר לכאורה לכל הדעות מחייבת ברכת התורה. ד. לכן, לגבי מעלת הלימוד, אע"פ שכאמור גם הרהור נחשב לימוד, הרי הוא עומד בדרגה נמוכה יותר מלומד בפה. אבל השומע נחשב כלומד בפה ממש. ומאז ומעולם כך נהגו כל בית ישראל להקשיב לשיעורי תורה ולא שמענו שעודדו את השומעים לומר גם בפיהם. ה. יש להדגיש שאנו מדברים רק על שומע מפי משמיע, כלומר מפי אדם. אבל השומע ממכשיר כלשהוא (קלטת, נגן וכו') הרי הוא רק כמהרהר בעלמא לפי דעת רוב הפוסקים שלא התירו לצאת קריאת המגילה וכדומה בשמיעה כזו. ו. לגבי זכירת הלימוד, מובא בגמרא שהיה תלמיד שגרס בלחישה ואמרו לו שכך הלימוד משתכח. יתכן שלעניין זה אכן ישנה עדיפות לאומר בפיו ממש ולא מסתפק בשמיעה.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. אם אתה מקפיד תמיד על זמן קריאת-שמע הראשון (אע"פ שהמקל יש לו על מי לסמוך ואין מוחין בידו), הרי זה כנדרי מצוה ואסור לך לבטלו. ב. מאידך גיסא, אם לא תלמד בשעה הקבועה ללימוד, אתה עלול להתבטל ממנו לגמרי, ולכן אתה חייב באמת לא לעשות זאת, ובפרט אם זו קביעות העיתים לתורה העיקרית שלך. ג. לכן נראה שהעצה הטובה ביותר היא לקרוא קריאת שמע לבדה בזמן הראשון, קודם הלימוד (למרות שזה ללא ברכות קריאת-שמע וללא תפילין), ואז ללמוד את השיעור ולאחר השיעור להתפלל בזמן השני. (אך אם לא תספיק אף את הזמן השני, נראה שאין כדאי לעשות זאת). וכעין שמצינו שרב היה נוהג כך וכן עוד חכמים. ד. יש נוהגים (על פי הגאון רבי ישראל מסלנט) לעשות תנאי לפני הקריאת-שמע הראשונה, ולומר (או לפחות להרהר): "אם ההלכה היא כהמג"א הריני מכוון לצאת כעת, ואם ההלכה כהגר"א הריני מכוין שלא לצאת כעת" (כדי להרוויח שקריאת-שמע של החיוב תהא בברכותיה ובתפילין).
תשובה (גליון עלה לתרופה מס' 164, אב תשע"ב): זכינו ברוך ה' בסייעתא דשמיא בדורנו, שיצאו לאור ספרים וחיבורים, המסייעים בהבנה, ותכניות לימוד המעודדות את החזרה, בלא לפגוע בקצב ההתקדמות של דף גמרא ליום. אשרי מי שיכול להצטרף למסגרות אלו. אבל לגבי עצם הענין של הלימוד דף ליום, צריך לדעת שיש בו תועלת גדולה ועצומה, גם אם לא מצליחים בכל יום להתרכז להבין ולזכור מחמת ההתקדמות הקבועה ללא אפשרות עצירה למטרת עיון או חזרה. רביז"ל אמר "נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשייה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא. ואמר: שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד שנלכדו במצולה רעה עד שרגילין בעבירות חס ושלום רחמנא לצלן רחמנא לשיזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום וכך יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה, כי כח התורה גדול מאד" (שיחות הר"ן י"ט). מסופר על ר' מאיר שפירא זצ"ל ששאב עידוד רב לרעיון הדף משיחה זו של רביז"ל. [כידוע שהיה מיודד מאוד עם אנשי שלומינו, ואף היה בעל תפילה בקיבוץ ראש השנה של חסידי ברסלב דפולין שהיה מתקיים בישיבתו הקדושה חכמי לובלין בזמן ששערי הציון היו נעולים וסגורים]. כי הוא דרך לימוד שרביז"ל רצה להכניס בעולם. לקבוע חוק קבוע ולא יעבור, דרך של שעבוד חיים לתורה הק'. התקדמות עקבית כסדר דייקא, דף אחר דף, בקיץ בחורף, בחול ובשבת, בימים טרודים כבימים רגילים. הלימוד הזה דורש קבלה והבנה שהתורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו שחרית מנחה מעריב, זהו קבלת עול תורה. הן אמת למי שיש בידו לעסוק ולעמול בתורה באיכות יותר, ובכל זאת מתאמץ להוסיף שיעור קבוע ועקבי של "לימוד כך וכך בכל יום". והן למי שאין עיתותיו פנויות ללימוד התורה, שבוודאי שיעור שכזה, עקבי ללא פשרות, תקשר אותו ללימוד התורה, וכמו שאכן רואים בחוש בדורנו. ועיקר ההצלחה בקביעות זו היא רק כשאין נחלשים אם עברו כמה ימים ולא עמדו בזה, כי תמיד יכולים להכנס לקביעות הזאת מחדש. וכמו בתפילה אם החסיר אדם שחרית שלא במזיד, הוא מתפלל שתי פעמים מנחה, אך אחרי כמה ימים אינו יכול להשלים את השחרית הזה, כמו כן בקביעות הדף, אם רואה שיכול בקל להשלים מה שהחסיר ולהשתלב חזרה עם רכבת הדף, יעשה כך, אך אם עברו יותר מדי ימים, ישתלב מיד עם הקביעות הכללית. כאשר אדם קובע עצמו בקביעות זו, כמעט שאין זמן לדאגות. הדאגה היחידה היא האם הספקתי היום את הדף. *** רביז"ל אמר שכל הסיבה שאין לומדים תורה, הוא משום שרוצים להתרכז ולהבין בשלמות, ולחזור ולזכור, שאף שבוודאי צריך לעמול ולהשקיע באיכות הלימוד, אבל ברוב המקרים זה בעצמו המניעה ללמוד, מחמת שלא תמיד המח מרוכז, ולא כולם בעלי תפיסה מהירה וחדה, וממילא מאבדים את הקשר ללימוד, כי נדמה כאילו הלימוד שאינו בשלמות אינו נקרא בשם 'לימוד'. וגם מי שהשי"ת זיכה אותו לכשרון ולהבנה בתורה, בכל זאת, כמה זמן מתבזבז בימים טרודים שאין בהם את היישוב הדעת להתיישב בחברותא, או בבית מדרש שקט וכדומה. זה הרעיון של "לימוד כך וכך כל יום", חוטפים איך שיהיה. אין זה סותר את הלימוד באיכות, רביז"ל לא שלל את העיון, הוא שלל את הישיבה בחוסר מעש. הלימוד לא אמור להיות תלוי בשום גורם חיצוני, של ריכוז וצלילות, חברותא או מג"ש מתאים. כשיש שעבוד לקביעות, הרכבת נוסעת. לא מאבדים קשר עם התורה. משועבדים לנשמה לתת לה מזון בכל יום - תורה, כמו שהגוף צריך לאכול משהו כך צריך ללמוד בכל יום. כשיסדו את תקנת הדף היומי, היה ברור הדבר שלא כולם יבינו לגמרי את הדף. אבל המציאות הוכיחה שהלימוד הזה הכניס וקשר את כלל ישראל ללימוד התורה. אנשים שלא היו קשורים כלל לתורה התקשרו מחדש לתורה, התורה נהייתה שייכת לכולם. [לא כמו פעם שחשבו שלאנשים פשוטים יש ללמד לימוד קל בהספק קטן יותר, בהתקדמות איטית לפי רמתו. כי בוודאי כך צריך להתחיל, בלימוד איטי, להתקדם דרגא אחר דרגא, כיתה אחר כיתה, אבל בכל זאת צריך את החק קבוע בו מתקדמים בתורה הק', וכפי שרואים בחוש איך הדף חיבר אלפים ורבבות לתורתנו הקדושה]. כי יש כח גדול בחוק קבוע ומתקדם. עצם החיבור לדף, אדם בא לשיעור כל יום אפילו שהוא חצי רדום, או שהוא בא הביתה מותש מיום עמוס של עבודה [גם עבודת ה'], או שחוזר מאוחר בלילה מחתונה, ובזריזות עובר על הדף איך שהוא, והנה תוך זמן קצר סיים מסכת, אמנם בלי הבנה מלאה, אבל יש לו ביד מסכת, הוא קשור לתורה, וכך בעקביות הוא מסיים ש"ס. זו תוצאה של שעבוד, שיהיה עול בכל יום, לחשוב גם היום מתורה. וכאמור, צורת לימוד זו היא גם לתופסי תורה, שיש בידם לעיין ולחזור וכו', בכל זאת צריכים את הקביעות בו מתקדמים בלימוד התורה, וזה מה ששומר על האדם בימים בהם אינו יכול ללמוד. וכבר המליץ אחד מחשובי אנ"ש ש'הדף' היומי הוא הודף ודוחף את האדם לתוך הלימוד, נותן חשק לתורה. 'הדף' מביא רצון וכיסופים להיות קשורים לתורה, פותח לאדם את הרצון להיות 'מבקש', התקדמות חובה, גם אם הוא רואה שהוא לא שלם בהבנה, אדרבא זה מביא אותו לכסוף להתקשר יותר לתורה. אין הכוונה דווקא להספק של 'דף', מי שיש בידו ללמוד כמה דפים ביום אשרי חלקו, העיקר שיהיה "חוק ולא יעבור" ואז בוודאי יזכו לצאת מכל העבירות, לבוא לקדושה שלימה, להיות תמיד קשורים לאור ה' המתלבש בתורה.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. לא מקובל לעשות סיום על מסכת אחת או כמה מסכתות של משניות בלבד, אלא רק על סדר שלם, או על מסכת מן התלמוד. ב. אם למד את כל סדר קדשים, למרות שעשה סיום בסופה של כל מסכת, יכול לעשות סיום נוסף אחרי מסכת קנים לכבוד סיום כל הסדר משניות. ג. כמו כן, אם עדיין לא עשה סיום על מסכת מעילה, הרי זה סיום מסכת רגיל, ובהחלט נאה הדבר לצרף אליה גם את קנים תמיד ומידות.
