הנה שוב לשון התורה תמימה: (בהערות שמות פרק כב הערה קנג)
"ואפשר לומר הסברא בזה משום דבכלל אי אפשר לאדם אחד שיהיה בעת ובעונה אחת משועבד ומשעבד, לאיש אחד, ובאופן כזה אין השעבוד שלו לזולתו שעבוד גמור, ולכן אם היו הבעלים שאולים להשואל שוב אי אפשר שישתעבד לו השואל אז, וממילא אין נ"מ בין נשאל לו הבעלים במלאכה זו או במלאכה אחרת, וגם מובן מה שהעיקר תלוי אם היה עמו בשעת שאלה, דאז עיקר חלות ההשתעבדות מצד השואל".

במילים אחרות:
השומר צריך לעשות קנין ואז הוא מכניס את החפץ לרשותו וחלים עליו חיובי שומר.
זה דומה ממש לקנין גזילה, שאז הגזלן מתחייב בנזקי הגזילה בערכה בזמן שבאה לידו.
גם בשומר וגם בגזלן יש דין שכל הדינים אינם קיימים בקרקע, והטעם הוא: "קרקע אינה נגזלת", הקרקע תמיד נשארת ברשות הבעלים ואינה עוברת לרשות הנפקד ולאחריותו, לכן דינו ככל אדם אחר וחייב בנזקים רק אם הוא זה שהזיק בידיו בפועל.

קיים דין נוסף, במסכת עירובין דף עט ע"ב: "משנה. כיצד משתתפין במבוי? מניח את החבית, ואומר: הרי זו לכל בני מבוי. ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים... ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו".
כלומר שכדי ליצור זכיה צריך יד של רשות אחרת שתקנה עבור הזוכים - המקנה עצמו אינו יכול לזכות מיד עצמו, וגם הנמצאים תחת רשותו - ידם כידו.

עוד דין יש, במסכת בבא מציעא דף יב ע"ב: "מציאת פועל... אמר לו עשה עמי מלאכה היום - מציאתו לבעל הבית". כלומר שיד הפועל שכורה לבעל הבית והוא זוכה בה לבעל הבית ולא עבור עצמו. בדומה לדין בעבד כנעני: "מה שקנה עבד קנה רבו" (מסכת פסחים דף פח ע"ב).

ועכשיו הגענו לנקודה:
כאשר המשאיל/מפקיד שכור/מושאל לשומר, הם מהוים יחד "יד אחת" ולא ניתן ליצור קנין מחייב לענין דיני שמירה - ממש כמו שאין דיני שמירה בקרקעות.


סברה נוספת שאומר הרב זלמן נחמיה גולדברג:
שאילה במצב של בעליו עמו נחשבת לשאלת הבעלים בלבד, וכליו רק טפלים לו. וכיון שאינו מתחייב על הבעלים גם אינו מתחייב על הכלים.