מה שכתב בתחילה: "עצמות הזמר ושל כלי השיר הכל אסור", הנה המשיך: כמו שאמרו (סוטה מח.) אודנא דשמעא זמרא תעקר". ולשון הגמרא שם: "מתני'. משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות... גמ'. וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב? אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא: זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם! אמר רב: אודנא דשמעא זמרא תעקר". הרי שהכל מיירי רק משבטלה סנהדרין.
ואם תקשה, הרי המשיך הרמב"ם לבאר את הטעם - להכניע את כח התשוקה, ומה לי משבטלה סנהדרין או לפני כן?
התשובה לזה בירושלמי מסכת סוטה פרק ט הלכה יב: "אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר". הוי אומר שביטול הנגינה אינו משום אבלות אלא משום הריקנות שהיא עלולה להביא, ואעפ"כ מותרת הנגינה כאשר קיימת משמרת צניעות אפקטיבית השומרת שהיא תופנה רק לאפיקים החיוביים.

גם במקור השני שהביא הרמב"ם (גיטין ז.) הלימוד הוא מהפסוק: (הושע ט, א) אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים, והמשך הפסוק הוא: כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ, מבואר איפוא שקיימים סיבה ועיתוי לאיסור זה. וכן בפסוק השני שמביאה שם הגמרא: (ישעיהו כד, ט) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו, מבוארים הסיבה והעיתוי בפסוקים שלפני כן: (ה-ח) וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם. עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר. אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר.

הנקודה השניה שהזכרתי - רק ניגון של שמחה, כך הזכיר הרמב"ם גם בתשובה: "...ולא בנטיה לדברים של צחוק ושחוק".

הנקודה השלישית שהזכרתי - רק כשאינן "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", כך הזכיר הרמב"ם גם בתשובה: "...חוץ מן התפלה שמסייע ומעורר הנפש לשמחה ולתוגה".

הנקודה הרביעית יכולה להיות נרמזת בכלל הנקודה השלישית.