מסכת ברכות דף כב ע"ב

"תנו רבנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק אלא יקצר.
היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי - אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם וקורא".

פירש רש"י: "מגמגם - במרוצה".
כלומר שהקיצור יהיה רק במהירות הביטוי, כי אי אפשר להשמיט אפילו אות אחת מקריאת התורה. אף שגם בה היה רצוי לקצר למינימום. ואילו בתפילה מקצר ומקצץ בתחינות שהן רשות ומשאיר בברכה רק את העיקר המחויב.
וכן בקריאת התורה עצמה אומר רבי מאיר שלא יקרא יותר מג' פסוקים הנדרשים, ויקצץ בקריאתו הוא, ויותיר את שאר הקריאה לאחרים. [ונראה שקורא יותר מ-ג' במקום שחייבים על פי הדין להמשיך משום מיקום הפרשה הפתוחה או הסתומה].

לפי זה נראה שגמגום הוא כלשון:
"אילן שנגמם" = שנחתך (מסכת שביעית א משנה ח).
"פחות מיכן מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח" (מסכת שביעית ג משנה ו).
"אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו" (תוספתא מסכת מגילה ב הלכה טז).