חייב אתה לקרוא ולפגוש יותר מומחים.

אנחש - ואנא אל תהסס להעמידני על טעותי אם יש צורך - שחומר הקריאה שלך אינו כולל בלשנות מקצועית, ודאי לא את תת-התחום הרלבנטי - פונולוגיה.

שטיינר כלל אינו יחיד בתחום, והמחלוקת על ביטוי האות צ' במקורה אינה המצאה שלי. כך, למשל, כתב שמואל בולוצקי, בדיון אחר:


"חוקרים לא מעטים סוברים היום (פאבּר 1980, שטיינר 1977, הונרגרד 1995, ואחרים) כי החוככיים השיניים-מכתשיים של היום היו במקורם מחוככים בפרוטו שמית, /S/ היה /C/, ... אך כפי שמציינת פאבר (1980), בעוד שהיהודים מהאיזורים דוברי ערבית מבטאים את הצד"י כ- /S/ עם הגיית משנה אחורית (בחיך או בלוע), רוב המסורות האחרות מממשות אותו כ- /C/ -- לא רק באיזורים הגרמניים והסלאביים אלא גם בפרס ובמקומות אחרים... כך שלפחות בדיאלקטים מסויימים של העברית המקראית ייתכן מאד שקויים ההיגוי של צד"י כ-/C/."


גם אם תפתח את מילון אבן שושן, בסופו, בסיכום הקצר של תורת ההגה - הפונולוגיה - כדאי שתראה את ההערות שם של המחברים על מבטא העיצורים. הערות על מבטאי העדות השונות יש על כמה מהעיצורים, כאשר על חלקם הוסיפו סוגריים עם ההערה שמבטא זה הוא כהלכה - כלומר הנכון. הערה כזו הוספה, למשל, לגבי מבטא עדות המזרח את האותיות חי"ת ועי"ן, אך לא לגבי האות צד"י, גם לא לגבי האות טי"ת, ודוק שם.



שתי הערות נוספות רק בנושא זה:

1.
אין שום עדויות על מבטא יהודים תחת שלטון הערבים לפני ימי הביניים, משום שלפני המאה השביעית לספה"נ, לא היו כאלו - רק לאחר יציאת הערבים למסעות הכיבוש שאחרי האסלאם, יש ארצות כאלו.

2.
אתה מקפיד להתעלם מהשאלה הבסיסית, איך רוב יהודי העולם, גם במקומות מרוחקים אלו מאלו, שהלשונות בהן שונות מאד זו מזו, הצליחו לשבש דוקא את הגיית האות צ לאותו עיצור חדש.


ובכך אסכם את החלק הראשון של טענתי הישנה:

קיימות שתי אפשרויות לגבי ההיגוי של האות צד"י בתקופת המקרא, או בדומה להיגוי אצל יהודי ארצות ערב, או בדומה להיגוי הנפוץ כיום. אין שום דרך להכריע בדבר צורת הביטוי המקורית של האות הזו, וקיימות הוכחות רבות וחזקות אצל הטוענים כי ההגיה המקורית היתה כפי שמבוטאת אות זו כיום על ידי רוב דוברי העברית.